"שלום, הגעתם למחלקת רוצחי התינוקות", היא אמרה בטון מקפיא.
צמרמורת מילאה את גופו רק משמוע קולה. גופו זו מילה חזקה קצת. מה שנשאר ממנה, מה שמשמש אותו בממד הזה. הוא לא היה בטוח היכן הוא, הוא רק ידע מיהו ומה עשה. הכול מסביב היה כל כך צבעוני, כחול ואדום וכתום וירוק וסגול וצהוב ושחור ו… בעצם, הכול היה לבן. הכול. הבחורה שדיברה בטון מצמרר המשיכה לדבר והוא המשיך להצטמרר.
קצת על הפיגוע | קצת על בית אל | קצת על חברון | מעגלים של אור
קצת על הפיגוע
"על מה אתה יושב?", שאל אותו בחור. לבחור היה מבטא מוכר, כאילו פגש בו פעם.
פעם, בממד הקודם, שהיה.
"אף אחד פה לא יושב", אמרה המזכירה.
"נו, יא עיוני", אמר הבחור עם המבטא המוכר. "אנא סתם מדבר. עושה חברים, אמר לה, בתנועה שהזכירה לו תנועות ידיים של חומוס.
איך בא לו חומוס פתאום.
"תגידי", הוא שאל את המקפיאה, כך החליט להגדיר אותה. "מה בעצם קורה פה, ב'מחלקה לרוצחי תינוקות'?", שאל וניסה לחכות אותה.
"וואלה עיוני, שמע לי, אנא עומד פה כבר חצי שנה. לא יודע למה אני מחכה. אומר לה ג'יב לי מים, לא נותנת. אומר לה ג'יב לי אוכל, לא נותנת. רק יושבים.. אה, עומדים ומחכים", תיקן הבחור עם המבטא המוכר מן העבר כשקלט שהמקפיאה עדיין מפקחת עליהם.
תחושה פנימית מסוימת, שהייתה יכולה להיות ידועה כתחושת בטן, אם הייתה לו כזה, אמרה לו שפעם הוא לא ממש אהב את האיש הזה. אבל עכשיו הבחור עם המבטא הוא כל מה שיש לו, הוא והמקפיאה. "תגידו, רק אנחנו פה?", ניסה את מזלו. "הס!", אמרה זו עם הקול המקפיא. לפתע הוא הבין שמיהר להגדיר אותה כ'היא', אבל בעצם אין בה שום סממן שמגדיר אותה כ'היא' זה, או כ'הוא' זה. בעצם, גם הוא כבר לא היה מוגדר. זכר לא נותר לו, למי שהיה.
הבחור עם המבטא החל לצרוח. "לא! לא!", הוא צרח, נאנק מכאבים. "לא שוב!", הוא צווח. הדקירות נפסקו אחרי מה שנדמה היה כנצח. הוא הביט בו בחשש ובמעט שמחה לאיד, כנראה לרגל מה שהיה פעם. "די להתבכיין כבר!", צרח לעבר הבחור עם המבטא המוכר והלא אהוב מישהו. הוא לא הבין איך לא הבחין בו עד עכשיו, אבל פתאום הוא קלט שבחלל הזה יש מאות, אם לא אלפי, אם לא רבבות נוספים.
"כל פעם, איי איי, מי ישמע. דקרת תינוקת", שמע מישהו אומר. קולו נשמע היה מיושן, ואת המבטא הוא לא שמע מעולם וגם לא משהו שקרוב אליו
"הס!", קראה המקפיא, אך הבחור החדש, שנראה היה ישן מכולם לא שעה לדרישתה.
"כל אחד פה קיבל את העונש שהוא הטיל על התינוק", הסביר הזקן.
"מה זאת אומרת?", שאל מי שבבירור היה הטרי בחבורה.
"זה תוקף אותך ואתה פשוט חווה את מה שחווה הקורבן שלך בעולם ההוא, שהיית בו. למשל, הבחור פה שצורח? היה פעם ידוע בשם אחמד עוואד. הוא רצח תינוקות בדקירות סכין. אז עכשיו הוא דוקר את עצמו בעצם". הטרי הבליע חיוך.
"ואתה", קטע אותו הטרי, שהחל לפתע להבין את המשמעות, "מה אתה עשית?".
"אני? בהתחלה ניסיתי להסביר להם שהקרבתי את התינוקות למולך, אבל הם אמרו שפה יש רק אחד שמולך, ושמו אינו מולך. לא הבנתי מה הם רוצים, עד שפתאום התחלתי לעלות באש. בהתחלה זה היה איום ונורא, אבל אני פה כבר כמה אלפי שנים, אז התרגלתי".
לפתע החל עוד אחד לצרוח ולצווח.
"אני צריך אוויר. לא, אמא, לא אמא, אל תלכי. זה לא הזמן לישון", הוא צעק. "אוויר! לא!" ואט אט אפשר היה לראות איך הוא הופך לגוויה. מה שהדהים את הטרי הוא שהסבל שלו נמשך שעות, או ימים, או שבועות. הוא לא היה בטוח כמה זמן, ובכלל מהו זמן בממד הזה, חסר-האוויר סובל את העונש שחווה. "מה הסיפור שלו? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?", שאל הטרי את הוותיק. בתוך תוכו, הוא כבר ידע את התשובה, כי פרץ שמחה קטן התנגב אל מה שהיה ליבו בכל פעם ששמע זעקה של כאב.
"הוא הכניס אנשים אל תאי גזים. הקטע הוא שהוא עובר בכל המחלקות בגלל זה. גם רוצחי אלמנות, יתומים, וקשישים – שזה די חדש פה. בקיצור, הוא סובל על כל מי שהוא הרג. בניגוד אלינו, שמקבלים גל של כאב פעם בכמה זמן, הוא סובל כל הזמן". לפתע היה שקט ושום הגה לא נשמע מפי הרוצח של תאי הגזים. "הנה, הוא כנראה עבר מחלקה".
"תגיד, למה שמחתי כששניהם צרחו?", שאל.
"זה נורא פשוט. בעולם הקודם כולנו השתייכנו למשפחות, לשבטים או לעמים. בזמן האחרון הבנתי שיש המצאה כזאת שנקראת מדינות, נכון? אז כשפוגעים במישהו שקרוב אליך ונמצא באחד המעגלים האלו, נוצרת שנאה קשה מאוד שנצרבת אפילו בנשמה ואנחנו נושאים אותה איתנו גם לכאן. זו הנחמה הקטנה שיש לנו כאן, לראות בסבלם של אחרים", הסביר הזקן.
"רגע, אז אתה מבני ישראל, לא?", שאל לפתע הזקן את הטרי.
"כן!", נזכר לפתע הטרי. אורו עיניו והוא החל להתגאות במורשת אבותיו הקדומים.
"אז מה אתה עושה פה?", שאל הזקן.
"שרפתי איזה בית של ערבים. בפנים היה תינוק, בן חודשיים", השיב הטרי.
"יש כאן טעות. אתה לא אמור להיות פה", אמר לו הזקן, ולפתע המקפיא הופיעה מולם.
"פנייתך התקבלה", אמרה המקפיא. "מלשכת שופטי הדורות נמסר כי כבודו של הנ"ל במקומו מונח וכי ראוי הוא להישאר כאן". זה משהו רע, להיות כאן, תהה הטרי.
"אבל הוא מבני ישראל. אין כאן אנשים מבני ישראל", אמר הזקן, "יש להם אגף שלם נפרד".
"פנייתך התקבלה", אמרה המקפיא בטון מתכתי כמעט. "לשכת שופטי הדורות קבעה כי הנ"ל אינו חלק מבני ישראל". לפתע הטרי שמע קול צווחה איומה ונוראה שהרעידה את העולם מקצה אחד למשנהו, והבין בין רגע כי קול הזעקה בוקע ממנו.
קצת על בית אל
- 1.
שלום עכשיו צודקים. עברייני בנייה לא ראויים לקבל פרס. זה נכון בבית-אל, זה נכון בכפר הבדואי בנגב, זה נכון בסילוואן, זה נכון במשולש, וזה נכון בכל מקום ברחבי הארץ. שר הביטחון צודק בהתנגדותו לבנייה כפיצוי על הריסת בתי דריינוף. הרי כמה גדול הוא האבסורד שראש מועצת בית אל מתלונן בכל כלי תקשורת אפשרי על שני בתים שנבנו שלא כחוק, שתושביו שלו הלינו עליהם, כאילו הם-הם הבניינים עליהם עומדת ההתיישבות כולה. זה כמו שההתיישבות תיקח את אורן חזן כגדול תומכיה.
אבל בעצם, אם חושבים על זה, איך ייתכן שהמצב הגיע לידי אבסורד גדול שכזה? שעל שני בתים כאלו הוכרזה מלחמה? הכול פוליטי. כשבג"ץ הכריז על הבנייה הבלתי-חוקית בסוסיא ככזו שדינה להיהרס, כולם מסתפקים באפשרות שזה באמת יקרה. דין אחד לבדואים, דין אחר למתנחלים. יש מאות ואלפי מקרים כאלו. מדובר במציאות שהיא לכל הפחות אינה הוגנת.
גם היחס כלפי 'אלימות' המתנחלים ייחודי רק להם. האתיופים שהפגינו בתל אביב לפני כחודש זכו לאמפתיה רבה, ועוררו לא מעט דיונים על אלימות המשטרה. כשזה מגיע למתנחלים איש אינו שואל כמה אלימה המשטרה, אלא כמה אלימים המתנחלים. הכול שאלה של מסגור.
- 2.
מתחת לפני השטח מתחולל קרב עצום על התודעה. היום שאחרי נתניהו קרוב יותר משנדמה לנו, ויש מי שמנסה להכין כבר את הקרקע לכך. לא מדובר רק על אנשי הליכוד שבוחנים אם השטח רואה בהם מתמודדים ראויים להנהגה, אלא גם על השמאל.
רבים בימין רואים בנתניהו כישלון מוחלט בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית, ובמידה רבה הוא אכן חצה קווים אדומים רבים שהוא הציב לעצמו, אך בדבר אחד הוא הצליח ליצור הישג עצום: העם זז ימינה. עמית סגל הסביר כמה פעמים כי התזוזה הזו ימינה אינו נובע מהאהבה לבית אל כמו השנאה לרמאללה.
השמאל מזהה את נקודת התורפה הגדולה ביותר של ההתנחלויות: המתנחלים. או במילים אחרות: סרבני פקודה, מאיימים בדי-9 על מוסדות המדינה, מכי שוטרים, יורקים על חיילים, שונאים את המדינה, בזים למדינה, מפירים את החוק, משיחיים, מציתי עצי זיתים, מחוללי מהומות, חוסמי כבישים, שורפי צמיגים, מסיתים, מדיחים, רוצחי רבין והחל מיום שישי – רוצחי תינוקות. אגב, כנראה שהיו עוד כמה גורמים (כולל בשמאל עצמו) שחטאו באי אלו מהחטאים שמצוינים כאן, אך אף אחד מהם לא נוצל כפי שהשמאל מנצל אותם כנגד הימין.
- 3.
ביום שאחרי נתניהו, יכול להיות כאן איש שאמונתו היא שההתנחלויות לא צריכות להיות חלק ממדינת ישראל. יכול להיות כאן מנהיג שלא יקפיא את הבנייה, אלא יתחיל לפרק. יכול להיות כאן ראש ממשלה שיבחר לא רק ללכת עם פסיקות בג"ץ, ולא יפצה את המתנחלים על פירוק אלא יחפש איפה עוד לפרק. והמתנחלים?
ובכן, את המראות המזעזעים שראינו לפני עשור בהם חיילים עולים כגל שחור ועצום על מנת לבער את הרע הכתום מביתו, אפשר היה לראות רק מול מי שנתפס כאויב. רוב הציבור הישראלי היה אדיש לחלוטין למתרחש. כשאנחנו מעניקים לשמאל את הכלים להפוך אותנו לדמון פעם אחר פעם, אנחנו נוטעים את הזרעים לפינוי הבא.
זה לא הוגן בשום רמה ובשום מקום, אבל אנחנו חייבים להבין שאסור לנו להפר את החוק יותר. בכל פעם שנעשה את זה, הם יהיו שם צעד אחד לפנינו ויפרקו אותנו, לבנה אחר לבנה. אנחנו צריכים להיות ישרים ולא לחטוא.
אולי נתניהו באמת יאשר את בניית 300 יחידות הדיור בבית אל, אולי לא, אני לא יודע. אבל כשהתמריץ לבנייה בהתנחלויות הוא פיצוי על מהומה, הוא שוגה בכך שהוא שוב ושוב הופך את הבנייה בהתנחלויות כקלף מיקוח, ולא כשאיפה אסטרטגית.
קצת על חברון
"הם צריכים להבין שזו הארץ שלנו", הוא אמר לי. "יש כאן יהודים ויש כאן ערבים, אבל היהודים למעלה. צריך להראות להם מי כאן בעל הבית", הסביר.
"יש כאן חיילים, עם נשקים", השבתי לו, "נראה לי די ברור מי כאן בעל הבית".
"לא. לא ממש ברור. צריך לחזק אותם", אמר לפני שנפרדנו לשלום.
כשראיתי אותו לראשונה, הוא ניצב מול שלושה ערבים שעלו בציר המתפללים. ארבעתם היו צעירים למדי, והעצבים רפפו. בתווך נמצאו שלושה חיילים, נבוכים מהסיטואיציה באופן גלוי למדי. "תלכו מפה, ערבים", צעק עליהם". "תשתוק", השיבו לו.
"הלוואי שיקרה לכם מה שקרה לתינוק!", צעק לעברם.
"אתה קטן. בוא נראה אותך לבד", אמר ליהודי הנמוך ערבי שהיה הר אדם.
כששמעתי את דבריו של היהודי נזעקתי. לא ידוע עדיין מי עשה את המעשה, אבל יש גבולות שלא חוצים. התערבתי מיד והפרדתי בין הניצים באופן שהחיילים כנראה חששו לעשות. כשהצלחתי להרחיק אותו, ניגשתי ללחוץ את ידיהם של הערבים, בברכת סלאם עליכום. הר האדם השיב את ידו לשלום, שני לחץ את ידי בריפיון ושלישי ככל הנראה קילל אותי, או את אימי.
הערבים פנו אל צד הדרך, בגדר המפרידה בין האיזור המותר לתנועה חופשית של פלסטינים. היהודי המשיך הלאה וניסה להסביר לחיילים שהם זקוקים לחזוק, אך הם דווקא היו נחושים להראות לו שהם הסתדרו יופי גם בלעדיו.
מאסתי בכיבוש.
מעגלים של אור
"היי!", היא שמעה קול קורא אליה מרחוק, "את באה לפה הרבה?".
אורן.
"מה אתה עושה פה?", שאלה.
"השאלה היא מה את עושה פה", השיב לה בחיוך. "את נראית קצת אבודה", פסק.
"אתה נראה כאילו אתה יודע לאן אתה הולך", אמרה בשמץ של ציניות.
השער הקשתי של העירייה נראה היה לפתע כמו מקום טוב לקבור את עצמה. היא דמיינה כיצד שירן תעלה לקברה ותנסה להבין מה קורה, אורן בוודאי יהיה שבור כשיבין שהוא זה שגרם לה לרצות לעשות את זה. ובכלל, איך היא תכרה לעצמה את הקבר? לפתע החלום בהקיץ הפך קיצי. היא הייתה על החוף, ושירן כיסתה את גופה בחול ושתיהן צחקו.
"אני צריכה להגיע הביתה", אמרה.
"את גרה בעירייה?", שאל אורן.
היה משהו מחוצף בהתנהגות שלו. הוא שידר כאילו הוא מודע לכך שהוא אמור להיות רגיש יותר, ללכת על ביצים, אבל הוא דורך על כולן וחוצה את הגבולות שהיא ניסתה להציב. משהו בפניו גילה לה שהוא עושה זאת במכוון. "אני אלווה אותך", אמר. אמר יותר משהציע.
החומה שלה קרסה מולו, והיא לא הצליחה לשים את האצבע במדויק על הסיבה למה. היא רצתה שהוא יבוא ובו בעת רצתה שילך. היא רצתה לברוח ממנו, אך גם התביישה בכך ששיקרה לו. יותר מכך התביישה בכך שלו זה לא נוגע כלל ועיקר.
"למה באת?", היא שאלה, מנסה להעמיד מחדש את המגננות שנזלו מפני.
הוא שוב חייך.
הגוש בבטן שוב חזר.
רגליה ניסו להקל על התחושות והחלו ללכת בכיוון הטבעי ביותר, הביתה. החומה נפלה.
הוא הלך לצידה, מנסה לחשוב על דרך לענות לה. היא ראתה את עיניו מביטות סביב, למעלה ולמטה, מקיפות את כל הכיוונים. גבותיו התאמצו לפרקים, ובקרן זווית הפה שלו שוב התעקם לחיוך. הגוש בבטן שוב הגיב. הוא לא ענה, אך היא חשה שהפה שלה מתחיל להתעקם בתגובה והיא נלחמה בו. המבוכה הרגעית הזו העלתה סומק על לחייה, והיא ניסתה להסוות זאת בכעס. למה באת, שאלה שוב, הפעם מנסה להיות תקיפה יותר.
"הרגשתי שמשהו לא נסגר בינינו", אמר.
"מה לא נסגר?", שאלה. הפעם התוקפנות הייתה כנה יותר.
"למה ברחת ממני?", שאל בתגובה.
החול החל לכסות אותה שוב, והפעם לא שירן הייתה זו שכיסתה אותה, אלא אורן. הוא עלה עליה. הסומק שב ללחייה, הגוש חזר לפעום בבטנה, המבוכה הייתה רבה.
"אני לא יודעת", אמרה בכנות.
"בדקתי את עצמי לפני שקראתי לך, אני מריח בסדר. חשבתי על איך שהייתי אתך כל היום, ולא נראה לי שפגעתי בך, אז אם כן, אני מאוד מצטער", הוא אמר ודוק של אכזבה ניגר מעיניו.
"לא, לא", היא מיהרה לתקן, "לא עשית כלום" .
לפתע היא הרגישה הקלה בעומס הגוש, יכול להיות שגם לו היה אחד כזה?
קצת על הרבה 