"כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם חיים וסם מוות בדבר אחד. מי יפנה לנו דרך?
מי ימצא את הנתיב? – – – "
מ.י ברדיצ'בסקי, דרכים, בתוך שינוי ערכין.
על המקף – האחדות
32 – מקף: שימושים
שתי מילים ויותר המצטרפות למושג אחד, יש המסמנים במקף את הקשר ההדוק ביניהן.
מתוך כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון עברית.
הר-הבית כמו ארץ-ישראל: מדוע לשניהם מקף סמיכות? הסיבה פשוטה, הרי מדובר במושגים המצטרפים למושג אחד. המושג 'ארץ-ישראל' אין משמע ארץ עליה חי ישראל,או ארץ שרכש עם ישראל כאילו רכשו ההונגרים את הונגריה. מדובר בארץ ספציפית שמוגדרת על בסיס שייכותה לעם ישראל, מדובר במושג עצמאי ומשמעותו נחרצת: לא פלסטין, לא כנען, לא פלשת או ממלכת הצלבני – אלא ארץ-ישראל.
כפי שארץ-ישראל מוגדרת על בסיס מקף של שייכות כך גם הר-הבית, תחת שמותיו הרבים, מוגדר על פי שייכותו לבית התפילה היהודי, בית המקדש. לא ניתן לנתק את ההר כאילו מדובר בהר שעליו יש בית תפילה אלא מדובר בהר ספציפי עליו היה בית תפילה ספציפי. מדובר באתר בעל שייכות ייחודית באופן מהותי.
ברצוני להעלות טענה נוספת: ללא ארץ-ישראל ובתוכה ללא הר-הבית לא קיים גם עם ישראל. האמת פשוטה ומהדהדת. בין אם הנכם יהודים-חילוניים שכל זהותכם 'תרבות' ובין אם הנכם יהודים-דתיים ועיקר זהותם נובעת ממסורת ההלכה וכתיבת חז"ל. לא ניתן לנתק את העם הבית והארץ, לא ניתן להדיר ולדלל את מקף הסמיכות, ולהשאר עם זהות מגובשת.
על סימן הקריאה – על העבר
23 – סימן קריאה: שימושים
ב. סימן קריאה עשוי לבוא אחרי ביטוי בודד בראש המשפט המכוּון כלפי תוכן אמירה קודמת
מתוך כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון עברית.
באהבתנו לחדש, לחדשני, למתקדם ולמקדם, לשונה, למשנה ולמשונה; באהבתנו לכל אשר איננו יתדות של סמכות כגון העבר מצאנו עצמנו מכרסמים ביכולתנו לכתוב סימני קריאה. אין לעבר את מידת הסמכות לה זכה לפני דור או שניים, העבר מאבד מסמכותו לא מכיוון שהוא הפך ל"שגוי", אלא מכיוון שאנחנו עברנו תהליכי פירוק וטשטוש אגרסיביים. איבוד האחיזה בעבר מכניס אותנו לכאוס-האינסופי שבסופת החול המתקראת הווה, בלא שום יתדות המחברים תודעתנו אל הקרקע; זהותנו הייתה ליריעת אוהל והשינוי הבלתי פוסק היה לסופת חול בלתי-פוסקת, אלו מקופלים בתוך גרגר-חול-נישא-עד-אינסוף, קטן ההווה בלא יתדות העבר, אין נתיב בלא המשכיות.
על כן ובהתאם, כל שנותר הוא רוח מרד. קריאה היסטורית אלי קרב – "מי לחופש אלי" – יקראו גדודים עלי גדודים של אנשים שזכרונם קהה ואין הם מסוגלים לתאר את שלמענו הם נלחמים. זוהי הדרך היחידה – מהפכני העבר ניצחו את הדיכוי שבעבר ובכך ניצחו את עצמם – כמאמר ברדיצ'בסקי, בלעו סם מוות. בתארו את "הרעין המרכזי של המהפכה" תאר ההוגה הצרפתי וטובע המושג "אנרכיזם", פייר ג'וזף פרודון, את המהפכה כך: "כשם שמהפכה מתבססת על כוח-האלימות שבצרכים, כך נשענת הריאקציה על כוח-הסמכות של ההרגל והמנהג." – חדה היתה אבחנתו של האנרכיסט הראשון: המהפכה מנוגדת במהותה לסמכות ההרגל והמנהג – מהפכה, במהותה, הנה זבח העבר.
אוסיף ואחדד, מהפכה היא אחת מהנגיעות היחידות שיש לאדם בכוחו של בורא-עולם; נאמר במשנה, מסכת סנהדרין, כי "גדלתו של הקדוש ברוך הוא, שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכלן דומין זה לזה, ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחברו." – כך ההומו-רדיקליס, האדם הרדיקלי, חושב שהוא, במהפכנותו, טובע כל מהפכה בחותם המרד-בעבר ואין מהפכה דומה לחברתה.
בתקומת הציונות, הרצל עצמו העלה את הר-הבית כיסוד בל-ינותק, לא יכל לתאר ארץ-יהודית, ליברלית ככל שתהיה, ללא מקדש פולחן לכל העמים והדתות על הר-הבית כחזון ישיעהו. משה הס קדם לו ואף הציג בצורה רומנטית את הקרבת הקורבנות – בעבורו לא ירתיע דבר מהגשמת הקורלציה הזהותית הבלתי נמנעת: עם-ארץ-הר. ביסוד הבית הלאומי קול, הקורא מן העבר, שסמכותו המיתית והסמלית נישאה על רוח אוויר תפילת דורות רבים מספור.
קול קורא במשב רוח בין הר הזיתים להר המוריה ועמו נשבתה והוסמלה הארץ כולה, בכתביו של אברהם מאפו, האיש שהפך באמצעות הדיו שבקסתו, חוד קלמוסו, את המלמול הציוני לסמל עז – כך תאר את הר-הבית:
"הבה, ענתה העבריה, ותעלני על הררי ציון, גבעת ירוּשלים, ותלבש את בגדיה החמודות, והנה היא נצבה לפני בכל הודה והדרה, אז העבירה כל טובה על פני, ותראני גיא-חזיון נחמד עם כל שכיות חמדתו, שם ענתה כימי נעוריה, וירעו לפני הררי עד וגבעות עולם, וירנן לפני הר הזיתים, ויזמן לפני הר המוריה זמרת יה, ותשמענה אזני קול המון חוגג ושירות היכל, ותראינה עיני בחורים ובתולות לבושי הוד והדר ואמרותיהם מה נעמו! ותראינה עיני להקת בני נביאים הנושאים מדברותיהם למרום וקדוש, ראיתי, שמעתי, ורוחי מלאה מאלה, ונמוגים שרעפי, הביעו מלין בחזקת היד, ותאמר אלי העבריה: כתוב שמץ חזון לבך עלי גליון, והיה זכרון לבני מרי, הממרים את פי, המנאצים אמרתי והבוזים הר קדשי, ותאחז בעט ידי ואכתוב שמץ חזון לבי לזכר אהבת ציון."
(מתוך התכתבות עם החוקר שניאור זק"ש, מלומד ומשכיל יהודי ידוע בליטא במאה הי"ט)
'אהבת ציון' הנו הרומן הראשון שנכתב בעברית. דוד בנ"ג אמר מפורשות שספר זה היה מהגורמים המכריעים והמשפיעים על עיצוב זהותו הציונית. רוחנו שזורה בארץ וכך היא נעשית לארץ-ישראל, הבית שזור בהר וכך הוא נעשה הר-הבית, ושניהם, הארץ וההר שזורים בכל אחד ואחד שמוגדר כיהודי(אני מוציא מן הכלל את אלו שמגדירים את עצמם בלא שום התבססות על עבר סמלי, היסטורי או דתי שהוא – אלו הן זהויות קרח, נמסות עם שמש ההווה)
על סימן התמיהה – על ההווה
"אנא, התבונן בעדר העובר לעיניך במרעהו: אין הוא יודע בין תמולו ליומו, מקפץ הוא אנה ואנה, לוחך, נח, מעכל, וחוזר לקפץ, וכך מבוקר עד ערב ומדי יום ביומו. אסור בעבותות קצרים להנאה או העדר-הנאה, דהיינו, אסור ביתד הרגע-החולף ומשום כך לעולם איננו לא מדוכדך ולא מואס. וקשה לו, לאדם, לראות את העדר בכך, כי הוא מתיהר באנושיותו על פני הבהמה ומאידך מביט אל עברו מתוך קנאה באושרו – שהרי זה הדבר היחיד שהוא רוצה בו, לחיות כבהמה הזו ללא מיאוס וללא סבל, אך רצונו הוא לשוא, כי הוא רוצה בכך לא כאשר רוצה בכך הבהמה. כי הנה שאול ישאל האדם את הבהמה: למה לא תדברי איתי על אושרך ורק תנעצי בי עיניך? ואף היא הבהמה הן רוצה היא להשיב אמריה לו: זה משום כך, שאני שוכחת מיד את מה שברצוני לומר – ותיכף ומיד היא שוכחת תשובה זו ונאלמת: ועל זאת שוב יתמה וישתומם האדם."
ניטשה, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים
ההווה מסתמן כמרחב של תמיהה. את העבר קיבלנו כתשובות זועקות בדמות סימני קריאה דטרמניסטיים, הנחות יסוד שאינן ניתנות לערעור ולו מתוקף היות הזמן ממד ליניארי הנע בכיוון אחד ללא שינוי, קטיעה או היפוך. ההווה מקבל את העבר בדמות סימן הקריאה אך הוא עצמו מתבטא בתמיהה על משמעות העבר – שכן בעוד העבר נחרץ ההווה ניתן לשינוי, בעוד העבר מיכאני בקבלתו ההווה דינמי בהגשמתו מרעיון מופשט לחיים מעשיים(פרקסיס החיים) או שמא זה פרקסיס החיים המוגשמים לרעיון מופשט?
כשאנו בוחנים את ההווה-כשלעצמו אנו עלולים למצוא אך ורק שכחה, אמנזיה מתפשטת על פני תהום, אדם לבהמה יחשוב את עצמו ובדילוזיה של אושר פרי התבהמות יעמול לחיות אך ורק בהווה, אולם, למעשה, הוא עמל להשמיד את עברו. את הרעיון הנ"ל ניתן לתחום כמודל רגרסיבי(מודל נסיגה)כפי שתאר הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו ב"מאמר על המדעים והאומנויות":
"בטרם עיצבה האמנות את הליכותינו ולימדה את תשוקותינו לדבר בלשון מקושטת, היו מידותינו מחוספסות אך טבעיות…כיום משההתהדרות המעודנת יותר והטעם הדק יותר קלקלו את אופיה הראשוני של אמנות נשיאת-החן, שוררת במידותינו אחידות כעורה ומטעה…במקום שאין תוצאה, אין לחפש סיבה;, אך כאן התוצאה ברורה – קלקלה ניצחת של המידות, ונפשותינו הושחתו ככל שהמדעים והאומניות התקדמו והשתכללו"
ההווה, נתפס על ידי מתנגדי העליה להר-הבית, המתנגדים העקרוניים או לחילופין מתוך בורות המתנגדים למעמדו כסמל ניצח, כאחד מן השתיים: כנקודת שפל בדמות ירידת דורות פסיכולוגית, כנקודת זמן-חלל מבודדת ורדודה, נטולת ממדי נפח או כנקודת עבר בזויה המהווה שארית היסטורית מיותרת.
מי שרואה את הר-הבית בצורה הזאת לא יבין את הכמיהה העמוקה של מיליוני יהודים ברחבי העולם להשתייך לעם היהודי במלוא מובן המילה: לחוות את ארץ-ישראל, את הר-הבית ועל בסיסם להתייחד ולהתאחד לאחד-קולקטיבי, לאורגן מחשבתי-סמלי. אדגיש, אינני מקדש את העבר כמקור סמכות מוחלט על ההווה, אולם אני מקדש את המקום הנדרש לשם המשכיותה של תודעתנו התרבותית, הסמלית, ה-ת-ו-ל-ד-ת-י-ת!
הר הבית הנו נקודת ייחוס בה מתלכד העבר עם ההווה, העבר המיתי עם ההווה הריאלי-היסטורי, הר הבית הוא נקודת ייחוס סוציולוגית, תיאולוגית וכפועל יוצא, זהותית ופסיכולוגית. להביט על מי שהולך בהתאם ולאור נקודת ייחוסו ולבוז לו משמע, אחד מן השלוש:
או שהנך אוייב בשם הקדמה, או שהנך אוייב בשם העבר-הרומנטי או שהנך מנוכר.
במידה ואתה מנוכר, אין לחמוק מהמסקנה שאתה הנך אחד מבניו של כרונוס/גרגר-חול במשב רוח הזמן. ההווה נמשל בתודעתך להד אינסופי הנדמה לך כרגעי זכרון שבים וחוזרים, הווה והווה המתלכדים לשכחה-מוכרת. בעבורך נדרש ההר לשם העמקת התודעה, יצירת מרחב בעל ייחוס היסטורי, דבר שנקרא בשפה פשוטה תודעה היסטורית.
במידה ואתה אוייב בשם העבר-הרומנטי אתה שייך לאנשים הרואים בהתפתחות התרבותית היהודית כרגרסיה. המונותאיזם הנו חוליה נוספת בשרשרת קלקול המידות הטובות שרוסו תאר בצורה נפלאה במאמריו. הר הבית מייצג בעבורך נקודת-עתיד-מסויימת-מן-העבר-ההיסטורי שהיתה ועודנה שיא התרחקות מהאדם כמות שהוא, לך נדרש ההר למען החיבור לקרקע, ההר משמעו חירור צפלין האידאה על "הפרא האציל".
במידה ואתה אוייב בשם הקדמה, ולדידך הר-הבית שייך לעידן פרימטיבי; עידן שתושביו אסופת אנאלפבתים אלימים. סביר להניח שערכיך מתלווים לעמדתך בדמות סגידה לבעל-המעמד, לעשתורת-המגדר, לדגון-"הדמוקרטי" ושאר אלילי פנתאון עידן "הקידמה" אותו תיארתי בלשון זכויות האדם. בעבורך יכול לשמש ההר כמקור לצניעות וניתוץ אלילי-אדם. באם רצונך לרדת מהפאגניזם שבפנתאון הנ"ל למונותאיזם המופשט, המציב אדם במעמד שאיננו אלוה.
בין אם אתה מנוכר ובין אם אתה שונא בשם אי-אילו סיבות, במהותך, משול אתה לבהמה ולא לאדם, כפי שתאר ניטשה. שכן בעבורך, גם בעבורך, ההווה הפך לחור שחור של עונג בהמי – החתירה האמריקאית הידועה לאושר, חתירה אינסטרומנטלית שמהותה מתן הזדמנות לזהויות העומק השונות, הפכה בתודעתך ממהלך דרמטי בעל פאתוס בין-דורי(כבדור המייסדים) אדיר להדוניזם מטיריאליסטי בוטה מחד או אסקפיזם שמהותו ריאקציה למטיריאליזם הבוטה שתיארנו, מאידך.
אל מולך אדון הווה, עומדים העולים להר-הבית, כפי שבעבר, אל מולך עמדו העולים לארץ-ישראל, החלוציות נמדדת לא בניתוק מן העבר כי אם בקידמה אמיתית, ששורשיה בקרקע היסטורית, גזעה על פני אדמת-ההווה ומעלה ואמירה נע-ונד ברוח העתיד. לא ניתן לדמיין ציונות ללא ט' באב, רק "אזרחות" חלולה וליברלית, שמהותה סיפוק יצריהם של פרטים פרטים במחיר מחיקת זהותם על בסיס אב כל-יכול בדמות המנגנון הביורוקרטי.
ממחיר האמנזיה הציונית חשש שותפו של בן גוריון למהלך החלוצי, ברל כצנלסון. ברל כצנלסון נתקף בעתה וחלחלה בעקבות מדריכי נוער שהוציאו קבוצתם לטיול שדה ביער בן-שמן במהלך ט' באב; כאמור, את שבטו לא חסך מהם וכך הגיב בזעם-עצור:"על אותם מדריכי הנוער אשר בעולמם הרוחני חסרה הידיעה וההרגשה של יום החורבן אפשר אולי ללמד זכות בנוסח הידוע: סלח להם, כי אין הם יודעים מה שהם עושים. אבל על עצם העובדה, שבתוך תנועה כבירת תכנים ועמוקת רגשות אפשר שהדרכת הנוער תהא נתונה בידי מי שאין להם חוש לאוצרות הרוח של האומה, לסמלים היסטוריים, לערכים תרבותיים אין כפרה." (עיתון דבר, י' באב, תרצ"ד)
בהמשך בחר ברל כצנלסון לתאר את סימן התמיהה שבהווה, את חדירת העבר אל ההווה באמצעות ט' באב והכאב על חורבן הבית. הוא תאר את תהליך זליגת סמלי העבר אל ההווה במסגרת מאמר שכתב ב'דבר', בי"ד באב, תרצ"ד(1934): "אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו."
השבר שעלול להווצר לחיי הווה, מתוך איבה לעבר, מתוך אמונה בקידמה מנותקת או מתוך ניכור, ספק אם ניתן לתיקון בטווח דור אם בכלל…
על סימן השאלה – על העתיד
22 – סימן שאלה: שימושים
סימן שאלה בא אחרי שאלה (ובכלל זה גם ביטוי או מילה שהם משפטים חסרים או קטועים)
מתוך כללי הפיסוק של האקדמיה ללשון עברית.
[…] אך גם על עצמו יתמה[האדם-ט.ק], הלמאי אין הוא מסוגל ללמוד את השכחה והוא תלוי בלי הרף בשרשרת העבר: ויהא רץ רחוק ככל שיוכל, ויהא רץ מהר ככל שיוכל, השרשרת רצה עמו. דבר פלא הוא: זה הרגע החולף, כהרף הוא בא וכחטף עובר, היה כאין ואל האין הלך, חוזר ובא כרוח-רפאים ומדריך את מנוחתו של הרגע שלאחריו. בלי הרף נתלש דך ממגילת הזמן, נושר ונישא ביעף – ולפתע פתאום חוזר ביעף, הישר לחיקו של האדם. ואז יאמר האדם "אני נזכר" ויקנא בבהמה אשר מיניה וביה היא שוכחת ורואה כל רגע כיצד הוא גווע באמת, שוקע וכבה לעולמים בחשכת ערפל וליל."
פ. ניטשה, כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים
העתיד הוא זמן מדומיין. הוא בדיה שכלית על שעוד לא קיים דה-פקטו, ריאלית, במציאות האמפירית. העתיד כשלעצמו משול לפאנטום, לחיזיון-שווא פרי מכשף ערמומי. ומהם לחשיו של המכשף? מהם לחשי השכל-הפועל? שלמות בלחשיו וכישופו בורא בשכלנו עתיד נטול סימני שאלה. המכשף מחליף את סדר בראשית והופך את העבר לסימן שאלה ואת העתיד לסימן קריאה – כך מכשפי השכל, אנשים שתודעתם פולחן המחשבה ו"הרציונל", כה יתגאו בהשכלתם ושכלם, ישלו את ההמונים בתעלולי חישוב תועלת ועלות.
מהותו הפיכת סימן השאלה לסימן הקריאה
"העתיד הוא ספר שנכתב בעבר" ישכנעו אותנו המשכילים, ויעוררו בלבנו אמונה כי ניתן לקרוא את העבר וההווה כדי כך שנוכל לדעת את העתיד – ידוענים – מדעני החברה…ידוענים. ומה ידע לנו מעברנו, מסימן הקריאה שלנו, על הידוענים?
וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר. ח וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ…יא וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, אֶת-מִי, אַעֲלֶה-לָּךְ; וַיֹּאמֶר, אֶת-שְׁמוּאֵל הַעֲלִי-לִי. יב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת-שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל לֵאמֹר לָמָּה רִמִּיתָנִי, וְאַתָּה שָׁאוּל. יג וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ. יד וַיֹּאמֶר לָהּ, מַה-תָּאֳרוֹ, וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל; וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי-שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. {ס} טו וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. {ס} טז וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי: וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ. יז וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד. יח כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה-לְךָ יְהוָה הַיּוֹם הַזֶּה. יט וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.
(שמואל א', פרק כ"ח,פס' ח', ופסוקים י"א עד י"ט)
שאול – ש.א.ל – משל לשאלה בפרשנותי, ושאל שאול שאלה על העתיד ורצה להפוך שאלה לסימן קריאה – לעובדה בשכלו. רצה את המדומיין לברוא, בעבורו, למציאות, ופניו, חייליו, רצונותיו, על הידוענית נשענו ומיד הידוענית חשה את חטאו של שאול, שלא התיר שאלת עתיד לנפשה אלא בחר לבלבל בינה ובין עבר – ניסה לדעת ידיעת אלוהה, ואלוהה הענישו. כך אנחנו בשכלנו, לא נביא אמת כי אם נביא שקר, ולשכלנו נזבח. ושכלנו מוכה במאכלת המלאך – שכח ושכח ושכח – כך ט' באב נשכח. סמליו של עם מתפוגגים לטובת חיי תועלת בווה.
שכלנו-נביאנו קושר אותנו להווה-צר-מלהכיל היותנו אנוש ולא בהמה. ניטשה עמד על כך ובכל זאת דילוזיונרים כולנו נעשים בעת מרידתנו ב-ט' באב. ההווה חשוב, הוא זמן ההתהוות וההוויה אולם ההווה לבדו לא די בו, הוא זקוק לתקוות סימן-השאלה שבעתיד, וליסודות סימן-הקריאה שבעבר, ניטשה הזהירנו במובלע: "היסוד הבלתי-היסטורי וההיסטורי, שניהם כאחת דרושים לבריאותם של פרט, של עם, ושל תרבות" – בלא היסוד ההיסטורי מחלת שכחה ובהמשך דקדנס…
על המסקנה הבלתי נמנעת
זה ששכח את סימני הפיסוק של לשוננו ומחשבתנו ישכח את מקף החיבור, לא יכול לחבר ארץ לישראל, לא יוכל לחבר הר לבית, לא יכול לחבר זהות לקיום ולבסוף לא יוכל לחבר אתמול למחר. הר-הבית איננו פריט מוזיאוני שעתיד להעלות אבק בספרי ההיסטוריה, הר-הבית הנו נקודת ייחוס ארכימדית. עליו נדע אם נוכל להרים את המפעל הציוני לקיום מהותי- ייחודי הכולל יצירה תרבותית אותנטית מן העבר אל העתיד באמצעות הווה-מתמשך, או שמא נחדל להתקיים כיחידה תרבותית תולדתית.
החוקר מיכאל פייגה, חקר במחקר משווה את תנועת 'גוש אמונים' ותנועת 'שלום עכשיו', אחד הממצאים המעניינים שלו נגע לשאלת הזמן:
"הזמן של גוש אמונים הוא הזמן הגדול של הציונות: תחילתו בהבטחה האלוהית או בישיבת העם בארצו בתקופת בית ראשון, המשכו בגולה וסיומו בתהליך גאולה….בסיפור ארוך טווח זה הערבים משניים: תופעה אקראית של דיירי משנה זמניים במרחב המקודש העומד לשוב לידי עם ישראל, כמו היוונים, הרומאים, הצלבנים והממלוכים…הזמן של 'שלום עכשיו' הוא הזמן הקטן של הציונות: תחילתו הוא המאבק שניטש על הארץ בין עם ישראל לבין מדינות ערב והעם הפלשתיני, שקיומן הוא במרכז הסיפור. הסיפור אינו אמור להסתיים בתשובה מלאה אלא בהסכמי שלון. מבחינת תפיסתן העצמית גוש אמונים ושלום עכשיו אינן שייכות לאותו זמן. מה הפלא שאין ביניהן שום דיאלוג משמעותי?"
(מיכאל פייגה, שתי מפות לגדה, ע' 240)
המחקר עסק בתקופת זמן ספציפית מסוף שנות השבעים עד אמצע שנות התשעים, אני תוהה מה על היום? שלום עכשיו הלכה והקצינה, נקודות שנתפסו על ידי חברי ומקימי התנועה כקונצנזואליות הפכו ל'שנויות במחלוקת' כגון מעמד ירושלים כבירת ישראל, בנייה יהודית בירושלים כגון סוגיית גבעת המטוס ואף עיגון זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מדינה יהודית. הקצנתה של שלום עכשיו משולה ומדגימה לדעתי את התגברותה של מחלת השכחה. אם ברישא, כפי שתאר מיכאל פייגה, זמנה של שלום עכשיו הוגבל לראשית הציונות, עתה הזמן נאטם לחלוטין בהווה מיניאטורי שמתרכז בנקודות זמן קטנות להפליא, בק"מ היסטורי. תהליך השכחה הולך ומתגבר – הכישוף הרציונליסטי הולך וגובר.
ט' באב הוא חיסון בן יותר מאלף שנים – כצנלסון הבין את זה בצורה מעוררת השראה.
אם ברדיצ'בסקי חי ונאבק בתקופה בה שימש העבר כסם- מוות, המאבק שלו ושל בני דורו בעבר הפסיבי, הגלותי, המטאפיסי, היתה הכרח לשם יציאה מגלות לחירות-לאומית – לעלייה ברמה האונתולוגית של העם – ליציאה משעבוד מלכויות.
אנו חיים ונאבקים בתקופה בה חייב לשמש העבר כסם-חיים, וללא צריכתו, הפכנו אנו לסם המוות של עצמנו, המאבק שלנו ושל בני דורנו בהווה האנוכי, המנוכר, הניהליסטי, המטיריאליסטי, הנה הכרח לשם יציאה מגלות-תרבותית לחירות-תרבותית – לעלייה במישור המטאפיסי, התרבותי, של העם – ליציאה משעבוד מתרבויות.
ט' באב הוא לא יום אבל, הוא תנאי לשרידותנו.
הר-הבית הוא הסמל המסמל את כמיהתנו.
אם קבוצת יהודים דתית, רחבה ככל שתהיה, נאבקת על הר-הבית, אני אעמוד מולם ואשבחם, אולם, בו-זמנית, אציין שהמאבק על הר-הבית הוא מאבק שמנת, לעשירים בזהות. המאבק על ט' באב, הוא מאבק נגד השיכחה.
"כשאנחנו מנצחים את העבר, הרי אנו בעצמנו הננו המנוצחים. – ולאידך, אם העבר מנצח, אנחנו ובני בנינו הננו המנוצחים… סם חיים וסם מוות בדבר אחד. מי יפנה לנו דרך?
מי ימצא את הנתיב? – – – "
–
–
–
מי?!
קצת על הרבה 