שוברים שתיקה | מוצ"ש דברים (חזון) | תשעה באב

הרבה אנשים חיכו לרגע הזה. היה ברור שאם הוא יעבור חלק – המאבק תם. הוא התרגש קצת, כמו לפני שהתחיל לקרוא בתורה בזמן הבר-מצווה שלו. תגיד את זה, הוא עודד את עצמו, תגיד את זה והם כבר יבינו שזה התחיל. "כאן מפקד כוחות הפינוי", הוא אמר, "הגיע זמן פינוי", הכריז. "אנחנו מעריכים מאוד את העמידה האיתנה והלגיטימית שלכם עד הרגע האחרון. השהות שלכם הינה בניגוד לחוק. אני מבקש מכם להתפנות בלא צורך בהפעלת כוח".

בפנים הן חיכו.

קצת על המלך

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם–גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ: יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ

[ישעיהו, פרק א', פסוק ט"ו]

הן לא חיכו לא למפקד, גם לא לכוחות הפינוי. הן חיכו לישועה, שתבוא משמיים. "ה'! שמעה תפילתיי", הן קוראות בקול ומחכות. מייחלות שיבוא ויגאל אותן מהצרה הצרורה הזו.

אבל ה' לא שמע. ואם שמע, לא הקשיב. ואם הקשיב, בחר להסתיר פנים.

ואתה לא יכול שלא לתהות ברגעים האלו, ברגעים האלו בהם האנושות אכזבה אותך, ברגעים האלו הטהורים של "ממעמקים קראתיך ה'" בהם הקוראים קוראים אליו באמת, ברגעים האלו בהם כל מה שנותר הוא התקווה, התפילה, הרגעים האלו בהם החרב החדה מונחת על צווארו של אדם, הרגעים האלו שבהם אין אתאיסטים, האם אולי למרות הכול, אין אף אחד בצד השני?

הרי מה באמת עצבן את הדתיים בשיר "משיח לא בא" של שלום חנוך? זה לא היה הזלזול הבוטה בכבוד הדת, או ביסודות האמונה, אלא האפשרות המחרידה שהוא צודק. הרי אחרי אלפיים שנות גלות, וכמה אלפי שנות ציפייה, הגיוני להניח שסתם חיכינו. זה הרי קורה כל הזמן. אתה יכול לשבת ולחכות לאוטובוס, אבל אתה מודע לאפשרות שהוא פשוט לא יבוא – לא משנה כמה תחכה, הוא סיים את המסלול שלו להיום. אתה יכול לשבת בבית קפה במשך שעה או שעתיים, אבל לפעמים יבריזו לך. זה כל כך מופרך שהמשיח יעשה את זה גם?

והתפילות האלו, התפילות שנאמרו בגוש קטיף, התפילות שנזעקו במחנות השמד, התפילות של היהודים בחורבן הבית הראשון והשני, לאן הן הלכו? אני אמנם לא מלאך האמון על התפילות, אבל ברור לי שהן שוות ערך. אבל איפה סוחרים בערך הזה?

סיפרו לנו הרבה סיפורים כשהייתי בתיכון.

פעמים לימדו אותנו שהתפילות נועדו למזער ולבטל גזירות אחרות. בעשר השנים שחלפו מאז, מדינת ישראל הייתה בשלוש מלחמות והפסידה ככל הנראה במערכה על הגרעין, מה שבהחלט מקרב את קץ הימים. אלו יהיו זמנים בהם הייתי רוצה להשתמש בזכויות שצברו המתפללים לאורך הדורות, וגם התפילות שלי.

פעמים אמרו לנו, שהתפילות נועדו לחזק את עם ישראל. הבעיה עם הטיעון הזה היא שגם מי שאנחנו לא מסכימים איתו, מתחזק מכך גם. "כשאתה מניח תפילין", היה הרב אומר, "אתה נותן כוח גם ליוסי שריד לבוא ולתקוף את היהדות".

פעמים סיפרו לנו שהתפילה בכלל נועדה בשבילנו. עצם התפילה משפיעה עלינו, לא על ה', לא על הגזירות שלו. מתוך התפילות, אנחנו נעשים אנשים טובים יותר, והמשאלות שלנו משתנות איתן למשאלות טובות יותר.

אז איפה היה הקב"ה כשאנשי גוש קטיף התחננו על בתיהם?

אני לא יודע.

אני לא יודע למה הוא לא הקשיב לתפילת הנערות, אני לא יודע למה הוא לא שמע את בכי הנערים, אני לא יודע למה הוא גנז את כל התפילות.

היו לי תפילות בהן אני יודע שהוא הקשיב, אני יודע שהוא שמע, ואני יודע שהוא ענה. מתוך כך שקיבלתי תשובות חיוביות מהירות, אני מקבל את האפשרות שאני מקבל גם תשובות שליליות, ונאלץ להמשיך איתן את החיים. זה בסדר. לפעמים זה פשוט יותר כואב ויותר גדול מ"תעשה שזה יצליח עם הבחורה הזאת".

קצת על השקט

לאדם יש כמה דברים קבועים בחיים שלו, שכמעט לא משתנים. נקודת המבט שלו, הפיזית. היא רגילה לראות דברים מגובה מסוים. היא רגילה לראות את הידיים שלו, את קצה האף שלו, את הרגליים שלו כשהוא יושב, להתבונן מזווית מסוימת על החיים. גם האוזניים שלו רגילים לשמוע קולות מסוימים. לקול של אמא מתרגלים כבר בשלב העוברות, גם הקול של אבא מוכר, גם הקולות שמחוץ לבית, או שלא המאוורר והמזגן. גם את הקול שלך הן רגילות לשמוע.

אבל מה קורה לקול שלך, כשאתה מנסה להביע את עצמך ומסרבים להקשיב לך? הרי זה מה שקורה לתינוקות שלא מטפלים בהם כראוי, הם מבינים שלא משנה כמה יבכו, אין מי ששומע. זה מה שקורה לילדים מזמרים, כשאומרים להם לשתוק. זה מה שקורה לאלו שמנסים ידם בניגון על תופים, ודורשים מהם להפסיק את הרעש. הם לעולם לא מגיעים למצב בו הם מפיקים מוזיקה.

לפני שבועיים יותם זמרי ראיין קבוצת אנשים שגרו שם, בגוש קטיף. שורה אחת חזרה על עצמה לפחות פעמיים, או שלוש. "שורשן שותק". ניסיתי השבוע לדבר עם אביחי שורשן, כחלק מפרויקט שאני עורך באתר ערוץ 20, אבל הוא שאל אותי בפשטות: "קראת את הטור של זמרי?", השבתי בחיוב. "וראית מה הוא כתב עליי?", השבתי בחיוב. "אז עדיין ככה", הוא אמר.

יש הרבה פשעים שהמדינה עשתה בהתנתקות. היא קרעה אנשים מביתם, היא הפרה חוזה, היא הונתה אנשים, היא כפתה על אנשים דין מסוים, היא שטפה לחייליה את המוח ודחפה אותם לקיר, היא קרעה משפחות, היא דרדרה משפחות אחרות לעוני, אבל הפשע שהכי כואב לי:

היא סתמה לאנשים את הפה.

קצת על התקשורת

הפגנת המאה אלף. המתנחלים. שרשרת אנושית. מתכוננים. הפגנת ענק בכיכר רבין. לזרוק. כפר מימון. חומצה. סרט כתום. על. פנים אל פנים. "חיילים".

קצת על פדופיליה פוליטית

ניצול קטינים למטרות פוליטיות.

קצת על השלום

עזבו, לא יהיה.

קצת על הכוח

במצבי קיצון, ומצבי לחץ אנחנו לומדים מה אופיים האמתי של אנשים. אלו שמתיימרים להאמין בדבר אחד, אך פועלים בניגוד לצו מצפונם. אלו שמעמידים פנים שניתן לסמוך עליהם, אך ברגע האחרון משתפנים. אלו שמספרים לכם שהם מנהיגי המחנה הלאומי, אך מצביעים בעד תכנית להריסת היישובים ואלו שמתנגדים לקווי היסוד של הממשלה, אך נשארים "להשפיע מבפנים".

אגב, ייאמר לזכותו של נתניהו שהוא לא יכול היה לראות את עצמו בממשלה שמיישמת את תכנית ההתנתקות.

קצת על הדמוקרטיה

"המחאה שלכם לגיטימית", המפקד אמר לאלו שעתידים להתפנות. אבל מי ששמע אתת קולו מהדהד ברמקול, שמע את קול המדינה בוקע מגרונו. אותו הקול שהביא עשרת אלפים חיילים לבצע את המשימה, ברגישות ובנחישות. הקול שדרש להוציא את התכנית לפועל, ליישם אותה מהר ככל הניתן. קול הממסד השולט על ההמון, המפעיל עליו את כל האמצעים כדי לשלוט בו.

ובחיילים, שאיימו עליהם שייפלטו מהמסגרות שחלמו להגיע אליה במשך שנים. ובאזרחים, שאיימו עליהם שיפתחו להם תיקים. ובתושבים, שאיימו עליהם שמחר בבוקר לא יהיו להם בתים. כל המדינה הייתה מכוונת לקראת הוצאת תכנית ההתנתקות לפועל. אנשים שחלמו לשרת את המדינה, נאלצו לבחור בין הגשמת החלום שלהם – לשרת את המדינה, ובין סיכון ההווה הנפשי שלהם.

דמוקרטיה, גרסת מדינת ישראל.

קצת על השסע

יש התוהים מדוע השיח בישראל כה מוקצן כשזה מגיע לפוליטיקה. ימין לא יכול לדבר עם שמאל ושמאל לא יכול לדבר עם ימין. הפערים בלתי ניתנים לגישור כל כך, עד שיש פעמים שהחברויות קורסות רק על רקע פוליטי. אני רוצה להציע השערה שתסביר למה זה קורה.

בשני הצדדים יש אמונה יוקדת כי שלטונו של האחר מובילה בהכרח לקץ החיים המשותפים של כולנו, ואסביר.

הימין רואה בגישת השמאל אסון בהתהוות. פתייה רבתי לכל רצון מיעוט שיכול להתקיים, בין אם הוא ערבי ובין אם הוא אפריקאי. כל עוד הוא לא יהודי, השמאל – לפי גישת הימין, יתמוך בו. השמאל יוביל לפיצוצי האוטובוסים, ואינו מודע להשלכות של חלומותיו. הוא חי בעולם מנותק.

השמאל, לעומת זאת, רואה בגישת הימין אסון בהתהוות. לאומנות פנאטית כנגד כל מיעוט שיכול להתקיים, בין אם הוא ערבי ובין אם הוא אפריקאי. הימין יוביל לבידוד בינלאומי ואינו מודע להשלכות של מעשיו. הוא חי בעולם של עצמו.

יום יבוא ונצליח לראות בשתי הגישות לגיטימיות, ואז נוכל לבנות פה משהו אחר, עד אז, השסע ימשיך להעמיק.

קצת על האהבה

מסופר כי באחת הישיבות של מועצת יש"ע, הציע אורי אורבך ז"ל את הסלוגן "יש לנו אהבה והיא תנצח" כמיתוג גוש קטיף. יהושע מור יוסף הסביר עם חשיפת הקמפיין כי " שאבנו מן השורה הזאת הרבה, זה דבר פנימי שמבטא תקווה, אמונה, אהבה שמתנחלת בכל לב בישראל". ובאמת, אחד הדברים שכן הצליחו לפעפע מבעד למיסוך ולמסגור התקשורתי הוא האהבה העצומה של הכתומים למדינה. הם חיבקו את החיילים שבאו לגרש אותם מביתם. הם התגייסו בהמוניהם למלחמת לבנון השנייה בלי להביט שנייה לאחור.

אלפיים שנה אחרי, הציונות הדתית קצת פחות מחוברת לחורבן בית המקדש. זה די טבעי, אין דרך להנציח אותו והוא בעצמו אפילו קצת מאיים עלינו. אז הציונות הדתית יושבת מול היוטוב וקורעת לעצמה את הלב עם גוש קטיף. יש בו את כל המסרים הנכונים. שנאת חינם ואהבת חינם, הריסת הבית בגלל חטאי בני ישראל, גלות ואפילו אובדן זהות.

אבל ההתכנסות הזו סביב מדורת השבט הכתומה מתעלמת מהסיפור שראו בצד השני. בשנה לפני ההתנתקות, דיוני ה'סרבנות או לא' גרמו לי להבין שכל עוד נישאר בתחומים החיוביים של המחאה, גוש קטיף תיעלם מהמפה. אך פספסתי דיון חשוב ועמוק יותר, על הקרע בעם.

כשבן גוריון הצליח למנוע את הגעת משלוח האלטלנה, הוא נתקף בחרדה. הספינה אמנם הייתה ריקה והנשק לא הגיע ליעדו בירושלים, אך הספינה עמדה על תילה. אנשי האצ"ל היו מתאספים בחוף הים מול הספינה, בעוד בן גוריון עשה כל שביכולתו להטביע את הספינה הארורה. הוא אפילו הביא חברה איטלקית שתעשה את העבודה כמו שצריך. בסופו של דבר, האלטלנה ירדה למצולות ים, כשהאמירה הזכורה ביותר שלו מאותה העת היא "התותח הקדוש".

כשמנחם בגין היה על סיפון האלטלנה, הוא מנע מאנשי הצוות להשיב אש. "לא תהיה מלחמת אחים", הוא צעק בחירוף נפש. כשהוא נבחר להיות ראש הממשלה, זכרו לו גם את זה, כל אותם אלו שנדחו על ידי הממסד המפא"ינקי. לא עוד מלחמת אחים מול "התותח הקדוש" שיורה על יהודים.

לפני עשר שנים הציבור הכתום הפסיד בפעם הראשונה במערכה על השטח, אך ניצח בקרב על התודעה. לא מדובר רק על ההבנה העמוקה כי ההתנתקות הובילה לשלושת המבצעים מאז הנסיגה מעזה, אלא גם הציבור הדתי עצמו זכור כמי שמוכן להקריב מעצמו לטובת אחדות העם. במקום תמונותיו של מנחם בגין צועק "לא עוד מלחמת אחים", לציונות הדתית יש את בניו ובנותיו מוחים כנגד החיילים, תוך כדי שהם זוכרים שאכן מדובר באחים.

קצת על תשעה באב

בית המקדש בעיניי אינו אלא הברומטר של עם ישראל. ומה כוונתי? בסנהדרין נכתב כי 'דור שלא נבנה בימיו בית מקדש כאילו נחרב בימיו'. טענה קשה, קטגוריה עצומה על אלפיים שנים, בהם חיו יהודים ולא קידמו את הבניין.

ואנחנו? לנו ניתנה הזדמנות פז. ריבונות. יש לנו מדינה. קטנה, מזערית ממש. אך היא שלנו, והיא בארץ שהיו בה – גם לפני אלפיים שנה. ההזדמנות הזו לתיקון הגיעה לשיאה בתום מלחמת ששת הימים, עת צעק מוטה גור את הקריאה האלמותית: "הר הבית בידינו!". האמת העצובה היא שהר הבית רחוק מלהיות בידינו.

כשהגעתי ליום ההולדת ה-25 שלי, עליתי לראשונה בחיי אל הר הבית. מדובר היה בצעד קשה עבורי, שכן התקווה לעלות אל הר-המוריה הרגישה בעיניי כמו קפיצה רוחנית מעל הפופיק. האם אני ראוי לכך? אך כשנכנסתי אל תוך ההר הבנתי שמדובר במשהו אחר לחלוטין. שועלים מהלכים בו, גודעים יום יום את העבר שלנו משם ומוחקים כל זכר לכך שאי פעם היו שם יהודים.

לראשונה, הדיונים האינטלקטואליים שניהלתי על הצורך בשינוי בסטטוס קוו בהר הבית קיבלו פנים אחרות. יצאתי משם מושפל, אבל וחפוי ראש, ויותר מכך, ראיתי טומאה של ממש בעיניי – ובמקום הקדוש ביותר ליהודים.

מספר חודשים לאחר מכן, סיירתי במשכן שילה עם המכללה למדינאות. שם נזכרתי כי "החיבור שלי אל הר-הבית לא נובע מתאווה לשובם של ימי הקורבנות. למען האמת, המחשבה על קרבנות מעלה בי חום, ומעוררת בי מבוכה. אחרי המיצג, ניצלה המדריכה כמה דקות על מנת להזכיר את תוכחות ירמיה כלפי העם, לפני שבית המקדש נחרב. הוא הזכיר להם את משכן שילה, שעמד שומם וחרב לאחר שהפלישתים שרפו אותו. "הביטו בשילה וראו, מקום קדוש יכול להיחרב!", אמרה אפרת המדריכה בשם הנביא לעם ישראל, או אלינו"

"מקדש ראשון מפני מה חרב? – מפני שלושה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ומצוות ובגמילות חסדים, מפני מה חרב? – מפני שהייתה בו שנאת חינם, ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. (מסכת יומא, ט' ע"ב.)

בית מקדש הוא לא מטרה. הוא גם לא אמצעי. הוא מדד. מפני מה חרב בית המקדש זו שאלה שאמורה להטריד כל דור ודור, כי הדברים האלו אמורים להיות ביסודה של חברה. ביסודו של עם ששואף להיות ממלכה של כוהנים, ששואף להיות גוי קדוש, שבפסגת שאיפותיו לעשות את מה שהוא אמור: לתקן עולם במלכות ש-די. כשמשה אומר לעמו "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה" – האחריות מוטלת לפתחנו – האם נחכה שיבוא הבניין משמיים, שהגאולה תקרה מעצמה, או שמא נביא אותה אנו? ואני אומר: "לא בשמיים היא".