על מה אנחנו באמת מדברים כשאנחנו מדברים על הפצצה הגרעינית | מוצ"ש מטות-מסעי

"שלום לכם, ערב טוב", פתח את המהדורה המרכזית דני קושמרו. הוא ידע מה יהיו השורות הבאות, הוא כתב אותן. עד לרגע האחרון התלבטו אם לפרוץ לשידור קודם לכן, אבל העדיפו – לבקשת משרד ראש הממשלה, לחכות עם ההכרזה עד לשעה שמונה. אם מישהו היה מצלם את הרגעים שקדמו לכך, הוא היה שומע את המפיק צועק שמדובר בראש ממשלה פחדן. "איך הוא לא מסוגל לעמוד מול האומה ולספר לה מה עומד להתרחש?

קושמרו. מהדורת החדשות הדרמטית בחייו
קושמרו. מהדורת החדשות הדרמטית בחייו

 

קצת על העתיד

 

קושמרו החל להקריא. עבור שורות כאלו, לא צריך את הגבות של יונית, לא צריך להיכנס לדמות. הן עושות את שלהן בעצמן.

"חמש שנים אחרי שנחתם הסכם הגרעין בין המעצמות ואיראן, ההסכם הופר. הנשיא האיראני, חומייני, הכריז על מלחמה עם ישראל ובשעות הקרובות צפויה ישראל לעמוד תחת מתקפה כבדה של מטוסים איראניים. אגף פיקוד העורף הנחה את התושבים להוציא את מסיכות הגז, במקרה וטיל גרעיני יגיע למחוזותינו. בדקות הקרובות צפוי ראש הממשלה להכריז על תגובתה של ישראל".

*

אם היום הזה היה מחר בבוקר, עדיין הייתם עושים את מה שאתם עושים היום?

מי האדם שאיתו היית רוצה לבלות את השעות האלו ומיהו האדם שהדאגה לו הייתה מחסירה פעימה מליבך? מי האדם שתתגעגעו אליו, ומי האדם שלא תספיקו לומר לו מה אתם באמת מרגישים? מי היה האדם האחרון שהיית רוצה לדבר איתו?

ומה שמעסיק אותך בימים אלו, עדיין היה מעסיק אותך? העבודה שלך, הלימודים שלך, ההרגלים שלך. מה הדבר שמסב לך אושר ומה הוא בעצם רק בזבוז זמן. עם מה הגעת לתחושת שלמות ומה רק הכאיב לך? מה החלום שהגשמת, ומה החלום שרק התחלת לעבוד עליו, ומהו החלום שעוד לא תכננת.

אי שם בעולם, מסתובב שם מישהו שהדבר האחרון שאמרת לו שבר לו את הלב, טיפה. אי שם בעולם, מסתובבת מישהי שמחכה שתתעשת. אי שם בעולם, יש מישהו שמבקש לשנות את העולם.

*

מדוע בעצם דרושות כל כך הרבה צנטריפוגות כדי שנבין מהו העולם בו אנחנו רוצים לחיות?

הפצצה הגרעינית תגיע מחר, מחרתיים, עוד שנה או עוד שנתיים. היא תבוא מתישהו, אולי כמו שדני קושמרו סיפר לנו, רק חמש שנים אחרי שההסכם נחתם. אולי היא לא תבוא. אבל כשאנחנו חושבים על הגרעין האיראני, אנחנו חושבים על החיים עצמם. על הדברים שגורמים לנו לשמחה ולאושר, ועל הדברים שמותירים אותנו חסרי אונים מול כוחות גדולים הרבה יותר מאיתנו. על המילואים שהחברים, האחים והבעלים שלנו עושים ועלולים לא לחזור מהם. על הצבת אזרחים בחזית המלחמה, כשאין להם שום נשק לאחוז בו לשם הגנה. על שעות וימים במקלטים, לחי עיניים, שבורים מדאגה. לא יודעים מה ילד יום, ומה יהיו תוצאות המלחמה. וזו המלחמה הגדולה של דורנו. מהסוג שמשאירים אחריו פתק שאומר "האחרון יכבה את האור". אז מה ניקח מפה, מהחיים עצמם. מה חשוב לנו, מה טוב לנו, מה משמח אותנו – ובעיקר, למה אנחנו לא עושים יותר ממנו.

 

קצת על הזמן

בעצם, מה שבאמת מטריד אותנו בגרעין האיראני הוא לא הגרעין וגם לא איראן. הוא המחשבה שאנחנו כל כך רגילים למדינה עצמאית, שאנחנו לא מסוגלים לתאר מצב בו שוב היהודי יהיה נע ונד בארץ. זה העושר הבלתי הגיוני שהעולם המערבי הגיע אליו, ואנחנו משווים את עצמנו ביחס אליו. זה המותגים שאנחנו מחשיבים, 'שאריות' האוכל שאנחנו זורקים בלי להסס לרגע, זה הנעליים המיותרות שיש לנו בארון – סתם, כי אפשר. זה דמי האבטלה שאנחנו יכולים לבנות עליהם במקרה ולא נמצא עבודה. זה התקרה וארבעת הקירות שיש סביבנו. זה האינטרנט שאנחנו מסוגלים לאבד את דעתנו אם אנחנו מאבדים את הקשר אליו. זה החשמל שמקרר אותנו בימי הקיץ החמים. זה הפייסבוק שמאפשר לנו להכיר המון אנשים שלעולם לא היינו מכירים בלעדיו. זה הידיעה שכל זה יכול יום אחד להיגמר, כי מישהו איפשהו לחץ על הכפתור האדום.

אבל יותר מכל הדברים הזמניים הללו, הדבר הזמני מכולם הוא החיים עצמם.

בכל אירוע פרידה משלב מסוים, אנחנו עורכים פרידה. סיכום קטן שלנו מהשלב הזה. המגדילים לעשות עורכים את חשבון הנפש הזה מדי יום. "היום עשיתי מעשה טוב", הם מציינים לעצמם כשראשיהם על הכר ועיניהם עצומות. "היום קצת בזבזתי את היום", יגיד מי שעיניו פקוחות ומביטות אל התקרה, כאילו הכתובת הייתה על הקיר שהוא לא רואה בחסות החשיכה. יש כאלו שעושים זאת בחסות מעגל השנה, ומשווים את הנקודה בה הם עומדים כעת לזו שניצבו בה בדיוק לפני שנה. כמה הייתי מחובר לעובדה שכעת שלושת השבועות? פעם הייתי מחובר יותר. יש כאלו שעורכים את ההשוואה הזו רק פעמיים בשנה: ביום ההולדת ובראש השנה.

אבל כולם עושים את זה כשהם מבינים שההצגה עומדת להיגמר.

האם הבחירות שלנו כיום הן הבחירות שנרצה לזכור ביום שבו נבין שהסוף קרב? האם הדרך בה אני חי תסב לי אושר, גאווה, שמחה, או שמא היא תגרום לי כאב, להתאכזב מעצמי ואולי להצטער?

עמוק בפנים, אנחנו יודעים את התשובה.

למה אנחנו צריכים פצצה גרעינית כדי למצוא אותה?

פצצת אטום
פצצת אטום

 

קצת על הצדק

אומרים שמדינת ישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית. שלראשונה מזה אלפיים שנה, העם היהודי יכול להגן על עצמו, ולמנוע שואה. אבל כולם יודעים שההסכם הזה יופר, במוקדם ובמאוחר.

מתישהו העדויות יתחילו להגיע. זה קרה עם חמאס בעזה, ואולי בעצם זה כבר קורה. כמו אצל אסאד, כמו אצל חמאס. זה יופיע בידיעות הקטנות, באחורי עמודי החדשות. האם אסאד השתמש בנשק כימי, תשאל הכותרת. העדות תספר על ילדים שהוכו בעיוורון מוחלט לאחר שזרחן התפוצץ בפניהם. בשביל הנשיא זו הפרת הסכם, בשביל הילד אלו חיים שהשתנו בתכלית. והפרות הסכם כאלו הן חלק מההיסטוריה, ממש כמו ההעדפה להתעלם מהן. זה פשוט הרבה יותר קל. בשלב הזה נתניהו ודומיו ידברו אתכם גבוהה גבוהה על גרמניה הנאצית ודברים כאלו, אבל האמת היא שזה מתרחש כאן מתחת לפני השטח כל הזמן.

אתם מכירים את זה.

"המפגע הבודד", "אירוע נקודתי", "פיגוע אווירה". כל מה שצריך כדי לומר שאין אינתיפאדה. אבל יש. יש יידוי אבנים, פיגועי דקירה, הסתה בהמונים. יש את המניע, האמצעי והיכולת להוציא לפועל את מה שרוצים וזה קורה.

זה קורה גם בדרום , עם הטפטופים הקטנים. הידיעות באמצע הלילה על צבע אדום במערב הנגב. התגובות הצה"ליות החלשות בירי של אש מנגד, "פגענו בתשתיות טרור". הפרות הסכם קטנות, התעלמות שקטה. כולם מובילים לכך שיום יבוא וההפרה תהיה בקנה מידה שמרוב שסירבנו להתכונן אליו, הוא מפתיע אותנו. קצת כמו יום הכיפורים.

אבל המקרה הזה הוא מקרה מיוחד, כי בעבור האמריקאים (ובייחוד אובמה), ההסכם היה חזות הכול. הם רצו להגיע אליו בכל מחיר ובכל תנאי. הם רצו אותו, הם קיוו לו. יש שיטענו שמדובר בשאיפה אנטישמית של אובמה, יש שיאמרו שמדובר בתקוות לשנות את היחסים במזרח התיכון, אולי להוריד את הרגל מהגז של ההשפעה האמריקאית, אולי הם פחות זקוקים לנפט, אני לא יודע. אבל זה בעצם העניין.

מתישהו יש שינויי אינטרסים, שינויי לוחות טקטוניים, ומה שהאמנת בו אתמול כבר לא רלוונטי היום.

אומרים שמדינת ישראל היא מדינה עצמאית, ריבונית. שלראשונה מזה אלפיים שנה, העם היהודי יכול להגן על עצמו, ולמנוע שואה. אבל אחת הטרגדיות הגדולות שהתקיימו בשואה קרתה בכלל כשהנאצים פנו אל אומות העולם בהצעה לקחת את היהודים אליהן. כולן, בגדול, סירבו.

עברנו היסטוריה של תקווה שהפריץ לא יתעמר ביהודים, שלא יהיו קשיים כלכליים בהם יפנו את הזעם לעבר היהודים, סבלנו משנים רבות של שנאה ואנטישמיות, ועל כולן ענה דוד בן גוריון באמירה האלמותית: "אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". יש צבא, יש משטרה, יש ממשלה. עד שהגיע הגרעין האיראני והחלטנו להפוך את זה לבעיה של העולם. כי אחרי שהאיראנים יסיימו לטפל בנו, הם ייגשו לאירופה ולארה"ב, ובכלל הטרור האסלאמי לא בורר קרבנות. כל מי שלא נראה לו טוב בעין, נמצא על הכוונת, נכון?

אז לקחנו את כל העצמאות שלנו, את כל הקיום שלנו, והפקדנו אותו בידי האמריקאים שהסכימו לגשת ולטפל בבעיה. הבעיה היא שעם כניסתו המחודשת של נתניהו לבית ברחוב בלפור, עמד אובמה בתוך החדר הסגלגל. האם נתניהו לא זיהה את הסכנה בדבר, את האידיאולוגיה המעוותת, את הכמיהה להצדיק את פרס הנובל לשלום? הוא לא ידע שארצות הברית עוברת מהפך מוחלט?

נתניהו עם שר החוץ הבריטי, המונד
נתניהו עם שר החוץ הבריטי, המונד

וכאן הטעות של נתניהו מכפילה את עצמה. לא רק שהוא הפנה את הדאגה לשלום אזרחיו אל האמריקאים ומעצמות העולם, אלא הוא כשל בזיהוי של שאיפותיהם של האמריקאים. לכן גם לא מפליא לראות את הפער העצום שנפער בין המסרים הישראלים ומסרי המעצמות. בזמן שאנו חשים כי האמריקאים דחקו אותנו מתחת לגלגלי הרכב האיראני, שר החוץ הבריטי מגיע ארצה אחרי שאומר: "ישראל מעדיפה לחיות במצב של עימות".

כלומר, ישראל היא המכשול לשלום העולם.

 

מעניין איפה שמענו את זה קודם.


 

קצת על ישראל

בתחילת שנות ה-90', הגיע מה שנראה היה כקץ ההיסטוריה. העולם החופשי ניצח את העולם הסובייטי, הליברליזם גבר על הטוטלריזם. כמובן, במונחים מערביים, זה נראה היה נכון. האויב הגדול היה באמת העולם הסובייטי הקשה, זה שמגביל את חירויות הפרט ומונע ממנו קדמה בשם השוויון הכולל. מעט אז צפו כי הציוויליזציות עתידות להיאבק, והמערב, שהשקיע במדינות האסלאם שלחמו ברוסים, לא הבחין כי הוא חימש את האויב שלו. בינתיים, בישראל, היה מי שהיה מחובר בטבור לאידיאולוגיה הליברלית הזו, וראה אף הוא בקץ ההיסטוריה הקרב. שלום בימינו, כך קיוו אנשי המערב לראות את העתיד הנראה לעין..

האידיליה התפוצצה בפנים כשהציוויליזציות החלו להתנגש, והאסלאם הרדיקלי, שהתחמש בידי המערב, החל לנסות לפוצץ את המערב בפנים. ישראל, שהיה מי שדאג לקדם אותה גם בחזון הזה, עמדה בחזית מלחמת הציווילזציות.

עשרים וחמש שנים אחרי, והעולם המערבי מצליח לגבש הסכם עם נציגת ציר הרשע. האסלאם הרדיקלי זוכה להיות חלק מחזון השלום הגדול, ובאירופה ובאמריקה יש הרואים בהסכם זה הגשמת חלום, בעוד ישראל נתפסת שוב ושוב כמחרחרת מלחמה.

אבל כמו בימי שנות ה-90', אין סיבה שבאמצע העשור השני של המאה ה-21 לא יימצא בישראל מי שיבקש להגשים את חזון המערב ולהביא את השלום הזה גם הנה. אני לא מדבר על הזן השמאלני הקיצוני הרגיל שמחפש לממש את השאיפות הלאומיות שלו דרך פלסטין, אני מדבר על זן מחשבה חדש שלא קיים עוד.

בימים אלו במיוחד, חשוב להביט אל עבר אותם ישראלים הרואים בהסכם עם איראן גאולה, כדי לראות מאין יבואו הסכמי אוסלו הבאים. על פניו גם בוז'י מגנה את ההסכם, אך בד בבד מציין את הקיפאון המדיני. בינתיים, מכון מולד, שעובד צפוף עם אחת הח"כיות במפלגת 'המחנה הציוני' הפיק לפני שעה קלה מאמר עם הכותרת הבאה: "למה הסכם הגרעין טוב לישראל?".

מדובר במאמר מפורט, הכולל שיחות עם אנשי מערכת הביטחון הישראלי (תמיד נמצא מי שיהיה מוכן להביע תמיכה במדיניות אנטי-ישראלית שם), שפושט את הרגל של תפיסת הביטחון הישראלית. הסכמי אוסלו 2 כבר מעבר לפינה. הרווחה ששומעים כעת באירופה ובשמאל האמריקאי עוד תגיע אלינו ותשאב לתוכה חלק בלתי מבוטל מהציבור הישראלי.

שש המעצמות ואיראן. מישהו כבר ימצא השראה ליצור מודל ישראלי להסכם הזה
שש המעצמות ואיראן. מישהו כבר ימצא השראה ליצור מודל ישראלי להסכם הזה

 

מעגלים של אור

 

אורן המשיך להביט באור ומשך את מבטו ממנה בכל פעם שפנתה אליו. היא אמנם דיברה על אחותה, אבל שתיהן גרות באותו הבית. הוא חיכה שהיא תספר לו על הבית הלא נורמלי שהיא חוזרת אליו. אור פתחה את פיה, ואורן טעה לחשוב שהיא תכף תתחיל לדבר אך היא לא אמרה דבר.

זה בעצם קו פרשת המים שלהם. היא יכולה לפתוח לו את הדלת, לתת לו להיכנס ולהיות חשופה בפניו.

היא יכולה לספר לו, את הכול. מהתחלה ועד לרגע בו התחילה לספר לו. והוא יקשיב, היא בטוחה בזה. אולי הוא אפילו יהנהן ברגעים הנכונים, יראה כמה הוא מבין למרות שהוא לא באמת, אולי הוא אפילו יהיה כן ויודה שהוא לא באמת מסוגל להבין והיא תשמח בכל מקרה, כי היא תרגיש שהיא לא לבד.  כשהגוש בבטן עבר לגרון, היא שלחה את ידה אל עבר אחד מעמודי האחיזה באוטובוס ואמרה: "אני צריכה לרדת פה".

זה היה הרבה יותר קל, להשאיר את הדלת סגורה אחריה. גם השקר נפלט כלאחר יד. מה זה אומר עליי שאני יודעת לשקר ככה? היא שאלה את עצמה. היא מצאה את עצמה מביטה בבניין העירייה המקומית, ושמחה לעצמה שהיא ירדה לא רחוק מהבית. היא הביטה אחורה אל עבר האוטובוס שהלך והתרחק ממנה והצטערה שנתנה לאורן להמשיך כך בלעדיה, למרות שבכל מקרה התחנה שלה קודמת לשלו.

היא הביטה בבניין בעל השער הקשתי ותהתה מה עליה לעשות כעת. היא הביטה מסביב והתלבטה אם לחכות לאוטובוס הבא או להתקדם הביתה רגלית. השעה נקפה ושירן תכף תגיע הביתה, והיא הייתה צריכה להגיע הביתה לפניה, כדי שלאחותה הקטנה יהיה לכל הפחות בית מסודר לחזור אליו.

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s