אליש: הו רב חובל

"אני רוצה שנעשה סבב. כל אחת תגיד איך קוראים לה, ומשהו אחד שהיא מאמינה שהוא נכון."

זה לא היה הרעיון שלי. עמדתי להתחיל סדנה חדשה מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, ורציתי לשאול את המשתתפות משהו לא שגרתי לפתיחת השעה וחצי שלנו ביחד. נזכרתי שבהרצאה של שרה קיי על הבמה של TED, היא סיפרה שזו אחת השאלות שהיא שואלת בני נוער בסדנאות לכתיבת שירה. היא מבקשת מהם למנות עשרה דברים שהם מאמינים בנכונותם, או עשרה דברים שהם היו צריכים ללמוד כבר ועדיין לא למדו, או עשר שאלות חשובות שיש להם על העולם. היא מבקשת מהם לפתוח את המחסן שלהם ולראות מה הצטבר שם, וכך עשיתי גם אני.   

"אני אתחיל. קוראים לי אלישבע, ואני מאמינה שתמיד צריך לפעול מתוך סבלנות ולא מתוך פזיזות."

הבנות לא ממש הבינו מה אני רוצה מהן, אבל לאט לאט הן הצליחו להתחבר לרעיון.

"אני מאמינה שאמא שלי עושה את מה שהיא עושה מתוך אהבה ורצון טוב."

"אני מאמינה שעבודה קשה מניבה תוצאות טובות."

"אני מאמינה שאיך שאתה מתייחס לעולם, ככה הוא מתייחס אליך בחזרה."

"אני מאמינה שצריך להתעקש."

אחר-כך שרה מבקשת מהם לחלוק חלק מהאמונות שלהם עם הקבוצה, ומשהו מאוד מיוחד קורה: יש אמונות שמופיעות בכמה רשימות בדיוק באותה צורה. יש אמונות שסותרות אלו את אלו. יש אמונות שאנשים אחרים בחדר מעולם לא שמעו עליהן. כמו שוק פשפשים בארץ אחרת, אמונות עוברות מיד ליד, מאומצות ונדחות על הסף, עולות ומתעופפות, בורחות ונופלות, וכולם חוזרים עם עוד משהו בתיק. מזכרת.

*

לפני זמן מה שאלתי את עצמי מהו אדם. האם הוא סך התכונות המרכיבות אותו, סך ההגדרות שהוא נופל לתוכן, סך היכולות שלו. תוצר של הוריו ומחנכיו, סך כל הפעולות שהוא פועל, האופן בו רואות אותו הבריות. ידעתי שהאמת היא לא הגדרה אחת, ונהניתי לשחק עם הזוויות השונות. עם העדשות השונות. מה היה קורה אם היינו מרדדים אנשים לכדי הרשימות האלו, ובאיזו תדירות אנחנו מוצאים את עצמנו עושים את זה, על-אף האבסורד. עבור האדם הממוצע, להכיר את עצמו על בוריו זו כבר משימה אינסופית. אין לו הזמן והמשאבים ליטול על עצמו משימה נוספת בהיקף כזה.

אבל אם לא הייתי שואלת על האדם כולו, אלא רק על הגרעין שלו, רק על לוח האם, רק על הוראות ההפעלה, אולי זה היה פשוט יותר. שם יש אוסף קטן של אמונות, מסתופפות יחד ומחממות זו את זו, ושולחות הוראות לכל חלקי הגוף. לראש, ללב, לגפיים, לעיניים, לפה. מקצות משאבים, מתעדפות מטלות, מסמנות יעדים, בונות ומפרקות, מכריזות נהלי חירום וחותמות הסכמי שלום. לפעמים הן הורסות הכול, או הורסות זו לזו, או מקשות על ההתנהלות התקינה של המערכת, אבל בסופו של יום אתה הולך איתן לישון והן איתך.

עולם הדימויים הזה כנראה מושפע קלות מהסרט האחרון של פיקסאר, הקול בראש, שנותן את הקרדיט על כל הפעולות הללו לצוות קטן של רגשות בתוך ראשה של ריילי בת ה-11: שמחה, עצב, פחד, גועל וכעס. אבל אמונות, פיקסאר. שכחתם את האמונות. לא האמונות הדתיות, כל האמונות. כל מה שעושה אותנו למי שאנחנו.

*

גיליתי השנה את סצנת השירה המדוברת בארץ. כבר כמה שנים שאני עוקבת אחרי הספוקן וורד האמריקאי דרך יוטיוב (מושלם לתקופת מבחנים, מושלם לכל תקופה), ורק השנה גיליתי שעשרות אמני ספוקן וורד עולים מידי חודש על במות קטנות וגדולות ברחבי הארץ ומטיחים את מילותיהם בכישרון רב. אלו ערבי שירה בוערים וחדים, והרבה זמן לא התאהבתי כפי שהתאהבתי באותם משוררי סלאם.

ביציאתי מערב כזה בירושלים, אליו הגעתי עם חבר שגם הוא חוטא בכתיבה, שמתי לב שהתחלנו לדבר בחרוזים.  פה ושם, חורזים וצוחקים. נשמענו מגוחכים לחלוטין, לא מתקרבים אפילו לאנרגיות המתפקעות של אנשי השירה. וידעתי – אם אתה לא מאמין בזה, אם אתה לא מאמין במילים ובשירה ובחרוזים, אם אתה לא מאמין ביצירה הזאת, היא תמיד תישמע קצת מטופשת בקצוות. אתה יכול לנסות לשקר פה ושם, ואם אתה טוב זה אולי יתפוס, אבל לא לאורך זמן. אתה צריך לדעת במה אתה מאמין. אתה צריך להאמין בו בכל עוזך. ואז אתה יכול להתחיל ללכת.

*

לפני זמן מה, בעוד אחד ממשברי הכתיבה שלי, העורך שלי הציע לי לכתוב רשימה של עשר אמונות. עשרת הדיברות שלי. זה לא היה קל, אבל לאט לאט הם הצטברו. זה המקום שאת כותבת ממנו, הוא אמר לי.
אני אלישבע, סיפרתי למחשב, ואלו הדברים שאני מאמינה בהם. מילים כמו משמעות, פרספקטיבה, הקשבה, זמן, מורכבות. וכשאני מסתכלת היום על הרשימה הזאת, כעבור כמה חודשים טובים, יש בה עדיין הרבה מאוד אמת. יש בה גם סעיפים שדורשים שינוי, טיפול, שיפוץ, אבל היא שלי.

לחיי האמונות שבדרך.