אובדן הטום | מוצ"ש פנחס

בעודה מסתובבת בחצר, קולה הולך וגובר והיא קוראת בשמו של בעלה, מנסה להסתיר את הפניקה שלרגע תקפה. זה מדרון חלקלק, ההחלטות האלו. החלטה אחת ועוד החלטה, מצטברים לאוסף שנקרא המציאות החדשה. ובמציאות הזו, יש משהו מוזר שקורה עם בעלה. אולי הוא בוגד בה, ואולי הוא עוד לא שם, אבל היא יודעת שמשהו מקולקל. היא פשוט כבר לא יודעת איך לתקן.

 

וגם: איך זה מרגיש להגשים חלום בן 8 שנים, למה בשמאל מדברים עכשיו על ממשלת אחדות וקטע חדש מ"מעגלים של אור".

אובדן הטום | קצת על החלום | קצת על ממשלת אחדות | מעגלים של אור


 

 

אובדן הטום

החיים היו די פשוטים באלבאמה של שנות ה-20' במאה ה-19. מרגרט קמה השכם בבוקר להכין את ארוחת הבוקר לילדים. טומי היה מוצא את עצמו עם העבדים, בדרך אל שדה החיטה. הילדים ומרגרט היו מצטרפים אליהם לקראת 6 בבוקר ומתחילים לעבוד. כשהשמש קפחה על פניהם, הם סיימו לעבוד, ולא רגע קודם.

צילום: איתי שרמר
צילום: איתי שרמר

השטח נראה צהוב, בוהק בעלי החיטה הרבים. מדי שנה היו נאבקים על מנת להגדיל את היבול, אך לא תמיד היו מצליחים. החווה הקטנה סיפקה את צורכיהם, והחיטה היוותה מקור הפרנסה העיקרי שלהם. הרכבת הוליכה את החיטה של מרגרט לאורך דרום מדינת אמריקה.

היא לא הייתה בטוחה מתי זה התחיל, גם לא למה. אבל זה החל כשטומי התעכב בחזרה מהשדה.

"הייתי עם העבדים", הוא היה אומר.

בהתחלה, היא העריכה את זה. הרי השחורים האלו זקוקים לאדון טוב, וטומי היה כל כך מתחשב. הוא העניק להם כסף, אפשר להם לצאת אל העיירה הסמוכה, דאג שבתי המגורים שלהם יהיו ברמה נאותה. לדעתה, הוא היה האדון הטוב בכל החוף המזרחי.

האיחורים שלו לארוחת הצהריים נעשו תכופים, ויום אחד, היא החליטה לעשות מעשה. היא הורתה לשפחת המטבח להכין ארוחה משותפת אחת – למשפחה האדון ולקבוצת העבדים. לארוחה הזאת, כולם הגיעו. הילדים שמחו לראות את כולם אוכלים יחד סביב שולחן אחד, ולכן לקח להם זמן להבחין בחסר. טומי ג'וניור שאל לפתע את מרגרט את השאלה שרבצה עליה כמו סלע על מדרון ההר: "אמא, איפה אבא?".

היא עשתה הכול נכון, היא חשבה. היא דואגת לעבדים יותר משדאגה לעצמה. והוא עדיין לא בא.

היא נשקה לטומי ג'וניור ולסמנתה על המצח ויצאה אל החצר, למצוא את התשובה לשאלתו של טי ג'יי. מרגרט הביטה בשדה החיטה הבוהק בגאווה. זה קרה לה מדי פעם, שהיא הצליחה להסתכל מבחוץ על הדרך אותה עשתה, והיא הייתה מרוצה. היא וטומי צלחו את רוב המשברים הכלכליים, והיא הייתה אישה טובה אליו. אבל בזמן האחרון משהו השתנה. בזמן האחרון, הוא לא הבעל שהיה.

היא לא הייתה בטוחה מתי זה התחיל, גם לא למה. אבל זה החל עוד לפני שטומי היה מתעכב בדרך חזרה מהשדה.

"אני כל כך עייף", הוא היה אומר.

בהתחלה, היא העריכה את זה. הרי הוא עובד כל כך קשה, והשדה באמת מתקדם מאוד טוב השנה. הוא הכניס הביתה הרבה כסף, גייס הרבה עבדים ועתידה ועתיד הילדים נראה היה מובטח. טומי היה מתאמץ כל כך. הוא העניק לילדיו דמי כיס, ולימד אותם לשמור עליו ולהשתמש בו במשורה, אפשר להם לצאת אל העיירה הסמוכה.

העייפות שלו הטרידה אותה לילה אחד כשרצתה לשוחח איתו על סמנתה. "לילדה יש פריחה", היא אמרה. "אטפל בזה בבוקר", היה כל מה שאמר. היא החליטה לעשות מעשה, ולשאול אותו מדוע אינו מתעניין בשלום הילדה. "אמרת מה הבעיה, אין כל כך מה לעשות עם זה כרגע – אלך אל ג'ורג' בבוקר". ג'ורג' היה הרופא בעיירה הסמוכה. הוא יילד את שני הילדים האהובים, ומאז כמעט ולא פגשה אותו. "אני אלך", הציעה. והוא הסכים. הוא אף פעם לא היה מסכים. בדרך כלל היה מתווכח, היה מבקש שתישאר, היה עובד פי שניים או יותר, ועדיין לא היה משחרר.

"לילה טוב", הוא אמר.

גבו אפילו לא היה מופנה אליה. לא היה שם כעס, גם לא טינה, אבל משהו השתנה, מתישהו בשנה שעברה.

בעודה מסתובבת בחצר, קולה הולך וגובר והיא קוראת בשמו של בעלה, מנסה להסתיר את הפניקה שלרגע תקפה. זה מדרון חלקלק, ההחלטות האלו. החלטה אחת ועוד החלטה, מצטברים לאוסף שנקרא המציאות החדשה. ובמציאות הזו, יש משהו מוזר שקורה עם בעלה. אולי הוא בוגד בה, ואולי הוא עוד לא שם, אבל היא יודעת שמשהו מקולקל. היא פשוט כבר לא יודעת איך לתקן.

"טומי?".


 

קצת על אנטי פרגמטיזם

הרעיון היה פשוט: ספר.

הוראות ההפעלה היו ברורת גם הן. לאסוף את סך כל העבודה שהייתה לאורך השנה, לקבץ אותה, לחלק אותה, לעמד אותה, לכרוך אותה, ולהגיש כמוצר מוגמר.

איך לעשות את כל זה? זו שאלה אחרת.

לפני כשנתיים התחלתי את הבלוג הזה, ועברנו כברת דרך, אני ואתם. כל שבוע, באופן קבוע, אני יושב וכותב. פעם פחות ופעם יותר. לפעמים יש מעט זמן ולפעמים יש יותר. בשלב מסוים הבנתי, שאני זה לא מספיק והזמנתי את טל, את אלישבע, את מיכאל ואת מוישי להצטרף, איש איש בזמנו שלו.

צריך לומר את האמת, לא כולם מצליחים להביא את עצמם לידי כתיבה כל שבוע. זה תהליך. חלק מהכותבים צריכים פנאי נפשי, חלק עורכים מחקר של ממש לפני שהם מעלים רשומה. אלישבע, למרות כל מיני מבחנים, דייטים או חתונה, תמיד כתבה. עד שבוע שעבר.

היה מורכב, לקרוא ולמקם, לחלק את הטורים לקטגוריות, אבל אני חושב שהצלחתי. איכשהו, עבודת העריכה על הספר גרמה לי להיזכר לאן אני רוצה ללכת, וגם לאן אני יכול לקחת את "קצת על הרבה" מכאן הלאה.

לפני שבע שנים ישבנו, כל מחזור י"ד בבית הרב יצחק, בגבעת האבות שבקרית ארבע לרגל סיום שנת הלימודים האחרונה בישיבה התיכונית. הכנו קפסולת זמן. צילמנו כל אחד עם שאלה אחת מכווינה: איפה תהיה בעוד עשר שנים, וכל אחד אמר משהו. אם לומר את האמת, לא חשבתי על זה יותר מדי. לא ידעתי מה לומר. כל אחד גמגם איזה משהו, נראה לי.

"בעוד עשר שנים, אני כבר אוציא שני ספרים", אמרתי. "תהיה לי אשה ויהיו לי שני ילדים".

אז לפני שנתיים, אולי יותר, חברה שלי דאז הפיקה ספר אחד שלי. הוא כתוב לא טוב, והוא לא התקבל בשום הוצאת ספרים. קצת זנחתי אותו.

הרבה זנחתי אותו.

קשה לערוך ספר על משהו כל כך קשה, וקשה לערוך ספר שמזוהה באופן ישיר עם כישלון. אני מבטיח לעצמי תמיד שאחזור אל זה, אבל זה לא קורה.

איכשהו, השבוע הגשמתי חלום.

כשאמרתי שבתוך עשר שנים אוציא שני ספרים, התכוונתי בוודאי לכך שהם יהיו הספרים שלי, בכתיבה שלי, ובמחשבה שלי. אבל השבוע הוצאתי ספר, בכתיבה שלא שלי, במחשבה שנחתה עליי, בהוצאה שלי. אני לא יודע אם או כמה עותקים נמכור ממנו, אבל עבורי מדובר בלא פחות מהגשמת חלום, ואני יודע שהגשמתי לאלישבע חלום קטן-ענק משלה.

8 שנים לקח לי להביא לעולם שני ספרים
8 שנים לקח לי להביא לעולם שני ספרים

אני לא יודע לאן

אני ממשיך מכאן,

פשוט מוכרח ללכת


 

קצת על ממשלת האחדות

האם במכון 'מולד' יודעים משהו שרבים מחברי הכנסת ה-20 לא? השבוע, פרסם מכון המחקר השמאלי סקר מיוחד אודות דעת הקהל על הקמת ממשלת אחדות, ובמילים אחרות: על כניסת מפלגת העבודה/המחנה-הציוני לממשלה. 'מולד' מזוהים מאוד עם מחנה השמאל ועבדו בעבר (ואולי גם כיום) צמוד אל חברת הכנסת סתיו שפיר, שזכתה השבוע לעמוד בראש וועדת השקיפות החדשה.

מולד. מה הלחץ?
מולד. מה הלחץ?

שאלת עיתוי פרסום הסקר, אל הנתונים בו אגיע בהמשך, מעניינת במיוחד. השבוע הוכיח ליברמן כי מיקומו באופוזיציה יכול דווקא לשמש ולסייע לימין במידת הצורך, על אף שבשבוע שעבר 'ישראל ביתנו' מנעה דה-פקטו את העברת הסמכויות על ניהול המו"מ מול חברות הגז ממשרד הכלכלה אל הממשלה. במידה מסוימת, הדבר מזכיר את שהותה של מפלגת 'האיחוד הלאומי' באופוזיציה, בזמן ממשלת נתניהו הראשונה (מבין שלושת האחרונות). בנקודות בהן היה זקוק נתניהו לגיבוי מימין מבחוץ, הוא זכה לקבל את אצבעותיהם של אריה אלדד וחבריו. השבוע נראה כי ליברמן יזכה לעשות כן בוועדה למינוי השופטים, מה שמחד מקרב אותו אל הקואליציה ומצד שני מחזק את מעמדו דווקא באופוזיציה.

ולסקר עצמו:

בסקר השתתפו 1,011 נשאלים, שענו לשאלה הבאה:

כפי שאתה יודע, ראש הממשלה נתניהו והליכוד הקימו קואליציה יחד עם כולנו, הבית היהודי, ש"ס ויהדות התורה. האם אתה חושב שהמחנה הציוני בראשות יצחק הרצוג צריך להצטרף לממשלה או צריך להוביל את האופוזיציה?
פילוח התוצאות:

· כלל הציבור: 32% – ממשלת אחדות, 55% – הישארות באופוזיציה
· מצביעי המחנה הציוני: 25% – ממשלה, 71% – אופוזיציה
· מצביעי ליכוד: 43% – ממשלה, 46% – אופוזיציה
· מצביעי יש עתיד: 27% – ממשלה, 65% – אופוזיציה
· מצביעי כולנו: 49% – ממשלה, 43% – אופוזיציה
· מצביעי יהדות התורה: 47% – ממשלה, 23% – אופוזיציה
· מצביעי ש"ס: 38% – ממשלה, 33% – אופוזיציה

"המפלגות שמצביעיהן מעוניינים בכינון ממשלת אחדות הן "כולנו" והמפלגות החרדיות. מבחינה זו נציגי המפלגות האלו מתואמים עם מצביעיהן, שכן גם משה כחלון וגם חברי הכנסת החרדים הביעו בפומבי לא פעם את תמיכתם בממשלת אחדות", כך כתבו במסמך של 'מולד', אך בחרו להתעלם מהצבעת הליכוד, שהייתה די צמודה. אמנם רוב אנשי הליכוד מעדיפים שהממשלה תישאר ממשלה בדלנית, או לא יודעים, אך 43% הם חלק ניכר שלא פשוט להתעלם ממנו.

'מולד' טוענים כי "המגמה המסתמנת בקרב מצביעי שאר המפלגות היא שהציבור הישראלי, משמאל ומימין, מעוניין סוף-סוף בבידול בין המחנות הפוליטיים", אך הליכוד בעיניי הוא אניגמה במשפט הזה. הוא נוטה לממשלת ימין, אך רבים בתוכו מעדיפים אחדות – אולי דווקא על חשבון הבית היהודי, שמצביעיה לא נסקרו פה.

שאלת העיתוי, כאמור, היא החשובה פה. האם הרצוג ביקש מהן לערוך את הסקר, או אולי המקורבת שפיר, שרצתה לחשק אותו? חודשיים אל תוך הקמת הממשלה, ונראה כי אחדות ירדה מסקר היום, מדוע להעלות את האפשרות כעת, אם לא לבחון כניסה לממשלה?


 

מעגלים של אור

 

הגוש לא היה מוכר, אפילו קצת נטע זר. הוא הרגיש פולשני וצרב לה את הבטן כל הבוקר וגם בצהריים. אבל עכשיו, גם כשנעשה קל יותר, עיניו החודרות של אורן, ידיו המזמינות אותו לשבת לצידה, הגדילו והקלילו את הגוש גם יחד. הוא מילא את כל חלל הבטן שלה פתאום.

לרגע היא ראתה מחסום רכבת ניצב מולה, חוסם את דרכה מלשבת. הגוש הפך מוחשי וברור. צבעים של אדום ולבן קישטו אותו, מזהירים שלא תשב.

"נו", האיץ אורן.

"מה?", שאלה בחזרה.

"מה הסיפור?", שאל ועיניו משוטטות קדימה.

"בואי, גברת, שבי", אמר.

אור לא הבינה, אך דבריו חיזקו בה את הרצון לא לשבת לצדו.

"אור, תני לה לעבור", הוא אמר לה. הבלבול התעצם, והיא הביטה לאחור. אישה עמוסת שקיות התקדמה בצעדים איטיים ומדודים, מנסה לאזן את עצמה בזמן שהאוטובוס התקדם. אור הציעה לה יד, אך זו שמה בידה שקית ומיהרה להיתפס בעמוד.

האישה הצליחה להגיע אל היעד, ואורן ואור נעמדו במרכז האוטובוס.

"איך ידעת שהיא שם?", הוא שאל.

זה לא הולך ונעשה ברור יותר, חשבה אור. על מה הוא מדבר? היה מחסום, היא לא ישבה בגללו. אבל הוא לא ראה את המחסום, הוא ראה את האישה.  אולי הוא רואה דברים אחרת ממנה, אולי הוא לא סובל מהגוש שהיא מרגישה. היא הביטה בו והגוש הלך והתפתח, גדל מעבר למימדים הרגילים. בעצם, אין לו מימדים רגילים. הוא גוש. הגוש, בעצם קיומו, הוא חריגה מהתקין. אבל הוא לא צריך לדעת על הגוש.

"לא הבנתי למה את לא יושבת, אבל עכשיו הכול ברור", המשיך אורן. "זה היה ממש נחמד מצידך", אמר בחיוך על האישה המבוגרת, שנראתה נינוחה יותר כעת.

"ראיתי אותה מקודם", שיקרה וחיפשה לשנות נושא, בטרם ינסה להוציא ממנה אמת נוספת שעומדת מאחורי השקר הלבן הזה.

"בטח חשבת שזה עוד מקרה שתוקעים אותך במקום בזמן שאתה מנסה להתקדם", אמרה.

"כן, משהו כזה", הוא אמר בחיוך.

עיניו שוטטו קדימה ואחורה. הוא חיפש משהו, אך היא לא הצליחה למצוא את מה. עיניו לא נחתו על שום דבר, רק המשיכו לשוטט אנה ואנה, מביטות בכל כיוון אליו הן מסוגלות להתגלגל. הוא חיפש נושאים לשיחה, אך שום דבר לא עלה במוחו.

"וואו, זאת התחלה קצת דוחקת, אתה לא חושב? אנחנו רק ילדים. טווח הראייה שלי מסתכם בצבא בערך", ענתה אור, שהרגישה שמדובר בשאלה כבדה מעט.

אור חשבה בקול רם. "אני רוצה שעד שאתגייס יהיה לשירן בית נורמלי לחזור אליו".

היא הייתה מעדיפה שזה יישאר בפנים, אבל מרוב שמירה על הגוש, נפרץ פתח בתחום אחר שאותו לא התכוונה לפתוח. לא בפניו, לא עכשיו, לא בכלל. אפילו לא בלילה, כשהתלבטה אם לספר לו.

אורן לא הבין. הוא שמע במשך השנים כל מיני דברים מתמיר ומאחרים חצאי משפטים על המצב בבית של אור אך לא ידע את המצב לאשורו.

"מי זו שירן?", הוא שאל.

"אחותי הקטנה", אמרה באי-רצון. כעת, היא ידעה, אין דרך חזרה.

"אם לא נעים לך, אני אפסיק לשאול", אמר וצבר כמה נקודות זכות אצלה.

"יפה ששמת לב. תודה", אמרה.

 

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s