"קול ישראל מירושלים שלום רב", קרא שדר הרדיו את מהדורת החדשות של השעה 9 בבוקר. הוא אפילו לא סקר את העניינים הביטחוניים הסוערים שעל סדר היום וניגש ישר אל הפצצה המתקתקת שעל שולחן הממשלה. "הבוקר תתכנס הוועדה לפירוק הריכוזיות. מוקדם יותר, בתכנית הבוקר של רשת ב', אמרה חברת הכנסת, נסטיה פרדו ממפלגת מרצ כי "מדובר במונופול הגדול ביותר במדינת ישראל. אנחנו כבר בשנת 2020, לא ייתכן שמונופול כזה יתקיים", והוסיף כי "גם בתחום הזה חייבת להיות תחרות!".
וגם: הזווית המזרחית של משבר הגז וקטע חדש ממעגלים של אור
הזווית המזרחית: גז נטול אחריות
שנת 2015 ולמזרחים עדיין אין פוליטיקאי אחד שיוכלו להביט בו כמודל לחיקוי. הנתונים אמנם מצביעים על כנסת מזרחית יותר ועל ממשלה מזרחית יותר מאי פעם, אך בהתנהגות, נראה שיש לפוליטיקאים המזרחים עוד הרבה לאן להתקדם.
יש שתי אסכולות לטיפול בשישים ושבע שנות קיפוח, הדרה ואפליה נגד המזרחים. אחת היא גישת השוק החופשי – תתאמץ, תשקיע, תעבוד קשה ותגיע רחוק. בזכות הכישרון בלבד תוכל לעבור את מבחן בוזגלו. יצחק תשובה הוא כזה, קובי אוז הוא כזה. בפוליטיקה, משה כחלון הוא כזה.
השנייה היא גישת האפליה המתקנת. אחרי שנים של אפליה ממסדית כנגדם, יש מי שטוען כי אפליה לצד השני תסייע למזרחים לשבור את המעגל וליצור אפשרות אמיתית למזרחים לעבור את מבחן בוזגלו. תנועת ש"ס הוקמה על בסיס הגישה הזאת, בתקווה לתת קול למזרחים.
בשנים האחרונות התנועה המזרחית שינתה גישה. לא רק כישרון ולא רק אפליה מתקנת, אלא הגברת המודעות לעבר המזרחי. הם ידברו על חטופי תימן, הם יציפו את הידע על פליטי ארצות ערב, הם יבקשו שוויון בלימודי העבר, וידרשו שוויון ביצירת ההזדמנויות, עבור מבטו של הילד הצופה פני עתיד. הם טוענים שמי שרואה סביבו בעל בסטה, אינסטלטור ובעל מספרה, לא ידע שיש לו אפשרות להיות משהו אחר, ולכן הסיכוי שיגדל לרצות להיות עורך דין, רופא או אקדמאי נמוך מאוד. המעמד הדורי הנוכחי יישאר.
אך מעבר למקצועות החופשיים, יש גם מקצועות מנהיגותיים. במדינה בה האזרח מעולם לא בחר במזרחי להיות לו לראש ממשלה, להיות איש כנסת מעדות המזרח זה מחייב. שניים שמייצגים את שתי הגישות הקלאסיות הם משה כחלון ואריה דרעי.
כחלון, שהגיע מגבעת אולגה עד לכנסת ישראל בזכות כישרונו הפוליטי. כל כך מוכשר הוא, שבזכות המהפכה הסלולרית בלבד, הפך לאיש שיכול היה להכריע את בחירות 2015. הציבור אמנם הכריע את הכף בעצמו, אך כחלון קנה את משרד האוצר בקלות רבה למדי. השני, אריה דרעי, קנה את עולמו באמצעות השד העדתי פעם אחר פעם, כשהפעם בחר לפנות אל "השקופים".
השניים, שבמידה מסוימת מייצגים את הציבור המזרחי דווקא, פגעו בו בשבועות האחרונים בצורה אנושה. שני השרים שאמורים להיות אמונים על המהפכה הכלכלית הגדולה ביותר בתולדות המדינה- הגז, החליטו להתנער מהאחריות עליו ומכול עיסוק בו. לאחד יש קשרי חברות שמונעים ממנו (בניגוד למה שאמר בתקופת הבחירות) לגעת בתפוח האדמה הלוהט, ולשני יש 'שקופים' לדאוג להם. שניהם מסירים מעצמם אחריות.
דרעי מגדיל לעשות ונוקט את עמדת הפרשן: "יש לשנות את מתווה הגז", צוטט כאומר ב'דה-מרקר'. יכול להיות שצריך לשנות את מתווה הגז, אבל אם דרעי באמת חושב כך – מדוע התנער מהעמדה שקובעת את המתווה? במקום זאת הוא מעדיף להכניס את המדינה לסחרור, ומביט מן הצד על החלטה הרת גורל שהוא לא ייטול בה חלק.
אחרי שנות דור של אפליה והדרה, הייתה כאן הזדמנות להשפיע על עתידה של מדינת ישראל בצורה בלתי רגילה, אך הפוליטיקאים המזרחים מעדיפים לקחת צעד אחורה ולהותיר את הדיון המשמעותי לאשכנזים. כמו שישראל עלולה להגיע למקור הגז, אך להותיר אותו באדמה בשל הדיונים המתמשכים והולכים, כך הגיעו הפוליטיקאים המזרחים לבאר, אך מסרבים לשתות ממנה.
קצת על הריכוזיות
"קול ישראל מירושלים שלום רב", קרא שדר הרדיו את מהדורת החדשות של השעה 9 בבוקר. הוא אפילו לא סקר את העניינים הביטחוניים הסוערים שעל סדר היום וניגש ישר אל הפצצה המתקתקת שעל שולחן הממשלה. "הבוקר תתכנס הוועדה לפירוק הריכוזיות. מוקדם יותר, בתכנית הבוקר של רשת ב', אמרה חברת הכנסת, נסטיה פרדו ממפלגת מרצ כי "מדובר במונופול הגדול ביותר במדינת ישראל. אנחנו כבר בשנת 2020, לא ייתכן שמונופול כזה יתקיים", והוסיף כי "גם בתחום הזה חייבת להיות תחרות!".
ראש הממשלה הכמעט נצחי של מדינת ישראל, בנימין נתניהו, לא הבין מאיפה המשבר הזה נפל עליו. הוא ביקש מנהג המכונית לכבות את הרדיו ותהה אל מי יוכל להתקשר. כבר שנים שהמפד"לניקים שואפים בסתר ליבם להדיח אותו, ואת האמון שלו כלפי אריה דרעי הוא איבד עוד בימים הראשונים של משבר הגז. מה יש להם, שם בשמאל, שפתאום בדרכים שהכי חשוב שפשוט יעבדו – הם אצים ורצים להם להיות אדם סמית'ים ורוצים תחרות? הוא לא הבין. הוא גם לא ידע עדיין אל מי להתקשר.
"שרה", הוא אמר. אך היא לא הייתה זמינה.
הוא עבר כבר הרבה, אך משבר כזה מעולם לא חווה. "הדיון הזה נוגע ופוגע בעצבים החשופים של כולנו", הוא הקריא מן הכתב של נאומו שייפתח את הוועדה. איזו טיפשות. מי היה מאמין, ואולי בעצם זו הבעיה, שאיש אינו מאמין. בעתירה לבג"ץ טענו העותרים כי "מדובר בהסדר כובל, קרי מונופול, שמתקיים כבר עשרות שנים". הם הסבירו שיש עוד אפשרויות רבות בעולם, אך בישראל יש רק שתיים. או שאתה מאמין באלוקים, או שאתה אתאיסט, אין משהו באמת באמצע. הם הסבירו כי כמו שייבוא של מוצרים מחו"ל חייב את היצרנים בארץ להוזיל מחירים והיטיב עם האזרח, כך גם ייבוא של אלילים מחו"ל ייטיב עם האזרחים.
כשהיועץ המשפטי הסביר לו כי לא יוכל להגן על עמדת הממשלה בבג"ץ, הוא נדהם. "מה אני אמור לעשות?" הוא צרח. "ביבי, מתוק, אל תיקח ללב כל כך, אתה כבר לא צעיר", אמרה לו שרה. הוא אפילו חשב לפנות אל לפיד שיעזור, אבל אנשיו אמרו לו שלפיד בדיוק העלה סטטוס על כך שחופש הבחירה הוא הדבר החשוב מכול, גם אם זה אומר שיהיו כמה אלילים בארץ.
"שרדנו אלפיים שנות גלות, שרדנו את השואה, שרדנו את מלחמת העצמאות, ששת הימים, יום כיפור, שלוש מלחמות בלבנון, ניצחנו את כל צבאות ערב ואת דאעש. התירו תנועת רכבים בשבת, וברקים ורעמים לא הופיעו פתאום. התירו נישואים חד-מיניים והאדמה לא רעדה. יש אוטובוסים שנוסעים בשבת והשמיים לא נפלו. אם הכול עבד, בניגוד למה שאמרו הדתיים, אין סיבה שזה לא יעבוד גם כן", כתב לפיד ברשת החברתית.
כמובן, לפיד האידיוט לא זוכר איך כמעט לא שרדנו את משבר הגז, ואיך כמעט פספסנו את האוצר השמימי הזה – בשם התחרות. זו לא התחרות שחשובה, זה מה שעובד. ותחרות עובדת, אבל באמונה אין כשלי שוק. איך הם הופכים את זה לכשל שוק? את משבר הגז הוא לא הזכיר. יש מונופולים שנועדו להיות כאלו, משום שהם עובדים.
*
הוועדה החלה, ונמרוד ירקוני פתח את הדיון. "שלום לכולם, אני גאה לפתוח בפניכם את הוועדה לפירוק הריכוזיות בא-ל".
מעגלים של אור
היום למחרת החזיר את אור לשגרה הרגילה של ימי הלימודים מהר משחשבה. נוכוחותם המחודשת של טל ותמיר נעמו לה. הכול היה כרגיל, כאילו החופש מעולם לא היה. ולמרות שהוא עשה לה טוב וקנה לה מידה של עצמאות, היא אהבה כעת להיות בתוך המסגרת.
אולי אלו המסדרונות המוכרים, או העובדה שהיא באחת השכבות הבוגרות יותר של בית הספר, או אולי פשוט העובדה שהיא בסביבה המוכרת לה. היא יכלה להיות שמחה – לפעמים ככיסוי על מה שהיא מרגישה באמת, ולפעמים כי היא פשוט רוצה לתת לעצמה להרגיש שמחה. שיעורי תנ"ך ומתמטיקה היו מהנים להפליא. המורים באו עם מצב רוח טוב. "מעניין מה הם עשו אתמול", הציע תמיר, בחיוך רומז בתוספת קריצה. "אולי, אבל לא ביחד", שיתפה טל בדעתה המלומדת.
אור צחקה, אך החיוך שלה הסתיר דבר מה. דבר קטן שהסתתר מאז הבוקר. היא לא הכירה את התחושה הזו קודם, אבל היא סבלה מכאב קל בבטן. היא הייתה תפוסה, אוחזת במשהו, מנסה להרפות. ואם כבר הבטן, הראש שלה הצליח להתעלם ממשהו שישב עליו לאורך היום, אבל העובדה שיש התעלמות, לא אומרת שאין שם משהו.
והמשהו הזה חיכה לה מחוץ לשער, בתקווה להתלוות אליה לחלק מהדרך הביתה. אורן רצה להמשיך את השיחה שהחלה בלילה הקודם.
"אז מה את רוצה לעשות?" הוא שאל בפשטות.
היא לא הבינה את השאלה. "להגיע הביתה", ענתה, בתקווה שהיא עונה נכון.
"הגיוני בסך הכול", השיב, והציע לה להתיישב בתחנה בזמן שחיכו לאוטובוס.
"היה לי יום מוזר היום", הוא אמר.
"מה היה?", היא שאלה.
"בכל מקום שהלכתי אליו נתקעתי באנשים בדרך", השיב.
"זה בית ספר עם הרבה תלמידים", אמרה ונעמדה. "הוא הגיע", אמרה והסיתה מבטה אל עבר האוטובוס.
"כן, אבל הם נתקעו ב…", הוא נעצר. בינו ובין האוטובוס נעמד איש מבוגר, עם תיק גדול על גבו. האיש לא שם לב כלל אל אורן. גם לא אל אור. גם לא אל האוטובוס שהיה שם, וחסם בגופו את אורן מלהגיע אל האוטובוס.
"על זה בדיוק אני מדבר!", הסביר לה אורן.
היא צחקה והחלה להרגיש את הגוש בבטן הולך ומפשיר.
הם התקדמו אל תוך האוטובוס. "כל היום הולך לי ככה, ואני לא מבין למה", הוא המשיך בתסכול. "זה לא מצחיק", הוא אמר כשהיא המשיכה בשלה. היא בדקה את מבטו, לוודא שהוא לא באמת כועס וגילתה שגבותיו היו מעוקלות כלפי מעלה. נראה לה שזה אומר שזה בסדר.
"אולי עשית משהו?", היא הציעה.
"מה זאת אומרת?", הוא שאל.
"לא יודעת. אולי עשית איזה משהו שיכולת להיתקע בו ובמקום קצת קיצרת תהליכים, דילגת על איזה שלב?", היא המשיכה.
"לא קפצתי כיתה, אם זה מה שאת שואלת", הוא אמר והתיישב.
"רימית במבחן? שיקרת להורים שלך? הרמת משהו מהחנות?", ניסתה לחלוב אותו.
"לא, לא שזכור לי ואני לא גונב", השיב לה וחיכה שתתיישב.
"למה את לא יושבת?", שאל וידיו מזמינות אותה לשבת לידו.
יש משהו שחוסם אותי, היא רצתה לומר, ואז הבינה מאיפה הגיע הגוש בבטן.
קצת על הרבה 