Five hundred twenty five thousand six hundred minutes.
How do you measure a year?
פברואר 2014, תחילת סמסטר ב' של שנה א', קורס כתיבה ועריכה עיתונאית. ד"ר תיקי בלס מציגה את דרישות הקורס שלה, ביניהן כתיבת בלוג אישי למשך חודש. שלושה פוסטים בשבוע. היינו כיתה של 20 סטודנטיות, ואף אחת מאיתנו לא התלהבה יותר מידי, גם אלו שאהבו לכתוב. אבל לא הייתה ברירה, אז כתבנו. לבלוג שלי קראו מישהי פעם, והוא היה אנונימי. כתבתי שם על מה שרציתי, מתי שרציתי, בלי הקפדה גדולה על אסתטיקה.
כשהקורס נגמר, בחרתי להמשיך לכתוב. הרכבתי רשימת תפוצה מצומצמת של חמישה עשר חברים וחברות קרובים, ושלחתי להם בכל יום חמישי את הטור השבועי. עקיבא התחיל לדבר על פתיחת השורות של הטור שלו, והציע לי להצטרף. המשמעות הייתה כתיבה מהוקצעת הרבה יותר – כתיבה שיכולתי לעמוד מאחוריה ולשתף אותה עם כל האנשים שמכירים אותי מידי שבוע. המשמעות הייתה הסרת המסכה. המשמעות הייתה אומץ.
הטור הראשון שלי בבלוג הזה עלה ב-30.6.14, והוא עסק בקלישאות. בדברים שאנשים אומרים רק כדי לשמוע את עצמם מדברים, רק כדי להעמיד פנים שיש קצת סדר בעולם, רק כדי להישמע חכמים. הרבה מהקלישאות האלו הן הבל, אבל בסוף הטור הבאתי את הקלישאה האישית שלי, שדרכה אני רואה את העולם: כל אדם צריך אומץ, סבלנות וחברים. באופן די מרגש, הקלישאה הזו היא עדיין אחד הדברים שאני מאמינה בהם יותר מכל דבר אחר.
באותו ערב, שעתיים אחרי שהטור עלה, נמצאו גופותיהם של גיל-עד, נפתלי ואייל. שמיכה של עצב וכעס ירדה על האדמה, והטור השני שלי עלה כבר למחרת, כחלק מטור קבוצתי של ארבעת הכותבים בבלוג הזה. אחר-כך פרצה המלחמה: טור על שגרת המלחמה, טור על כל הדברים שמעצבנים אותי במלחמה, טור על מקס שטיינברג. הפסקה: תשעה באב וט"ו באב. רובין וויליאמס מת, טור על משמעות ועל אמריקה ועל מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. כשהתחלתי לעבור את הקורס, למדנו על הקשבה פעילה, והטור שכתבתי על זה קיבל תגובה חיובית שהפתיעה אותי.
אחרי תשעה טורים, נשברתי. כבר כתבתי את כל מה שהיה לי לכתוב, ונתקפתי ייאוש עמוק בכל הנוגע לחלום שלי לכתוב לנצח. לוחות השנה העברי והלועזי נחלצו לעזרתי: סדרת טורים על אלול, וטור על הראשון בספטמבר. אחר-כך התחילה שגרה: על מהותה של שנה. על אקסיות של הקדוש ברוך הוא שמחליטות לשמור על קשר. על רשימת המטלות בטלפון. סוכות. שמחת תורה – ספר בראשית, בריאת העולם, שוב על משמעות. עם תחילת הסמסטר כתבתי מכתב פתוח לשנה אלפית שהייתי, וגם הוא הפתיע בעוצמת החשיפה שקיבל.
ממשיכים: על היחסיות הבלתי אפשרית של החיים. על תעשיית היופי והשקרים. על אלימות כלפי נשים. על אריק איינשטיין ביום פטירתו – טור שמתי מעט קראו, וזה כאב. על מגוון הדרכים להגיע למשהו טוב. על ציניות. חנוכה – על היכולת לנתק בין דברים. על מילטון גוטסמן, בן-דודו של סבי שתרם את בית הכנסת שלנו. שני טורים על הבחירות לראשות האגודה. טור על כתיבה – עוד טור שכתבתי בפיזור הדעת, אבל הקוראים אהבו אותו. על המשמעות של להיות בדרך – בנות גילמור מתארחות. שלושים טורים. עורך לשוני מוכשר מצטרף למאמץ המלחמתי.
אלישבע והעיפרון הירוק – על הבחירה להפסיק להתאפר. הטור על תקופת המבחנים נולד מתוך מחסום כתיבה נוראי, בשעות הסמוכות לדדליין. על "קשה אבל טוב". טור כואב ובוכה על אורי, שגם הוא נכתב במהירות הבזק לפני היציאה ללוויה. על הבחירות לראשות הממשלה. על ניו יורק היפהפיה והממוסחרת, ועל מה שלמדתי ממזג האוויר שם. על אבידות ומציאות. על ארבע חתונות בשבועיים – אנשים אוהבים לקרוא על חתונות.
שוב לוח השנה העברי להצלה: פסח, יום השואה, יום הזיכרון. יום השנה למקרה המצער שלי. על תיאטרון, על תרבות הווטסאפ, על הפערים הבלתי נסבלים שאנחנו נדרשים לחיות איתם. במוצאי חג שבועות כתבתי את הטור הפמיניסטי הראשון שלי, או לפחות הראשון שהיה כזה במובהק. הטור הזה הכיל ביקורת נוקבת וכואבת על אלמנטים מסוימים באורתודוכסיה, ובמושגים של הטור שלי, הוא עורר סערה. דנו בו בקבוצות פייסבוק דתיות ופמיניסטיות, דנו בו בפרופיל שלי, והוא נקרא על ידי 1500 אנשים. זו הייתה הצצה קטנטנה אל תוך עולם העיתונאות האמיתי, והיא הייתה מבהילה. ממלאת סיפוק, אך לא פשוטה לעיכול.
על דודה אלזה שלי. על אנשי עשיה וטוב לב. על עוגות שוקולד – אחד הטורים הביזאריים שכתבתי, גם הוא מתוך מצוקת כתיבה. על סרוגים ועל הרמוניה. חמישים ושלושה טקסטים, בכל יום שני בשעה תשע, למעט ביום הבחירות לראשות האגודה וביום שבו דליה למקוס נרצחה בצומת אלון שבות. העליתי אותם באמצע דייטים ובאמצע הצגות, בנסיעות ובחופשים. כל טקסט מנה בין 600 ל-1000 מילים, למעט כמה חריגות מופרעות. השתדלתי להתחיל לעבוד עליהם מראש, אבל הרבה פעמים הכתיבה נדחתה ליום ראשון בערב. החברים שלי התרגלו לשמוע אותי מקוננת על מר גורלי ככותבת שאזלו לה הרעיונות באופן סופי. הפעם אני רצינית, באמת אין לי על מה לכתוב. עקיבא, מתפקד איכשהו כמנטור, כעורך וכחבר במקביל, אסף פעם אחר פעם את שברי היכולת שלי והגיש לי אותם בחזרה. יאללה, אליש. את מסוגלת.
מה למדתי מהשנה הזו? את יכולה לכתוב טור על רעיונות, ערכים, חוויות אנושיות, שאלות ותחושות, ועדיין יהיה מי שיחשוב שאת כותבת בעיקר על דייטים. מה שמושך אנשים לקרוא את הטור זה התמונה והכותרת, אז שווה להשקיע בהן. בהיעדר כותרת מוצלחת, ניתן ללקט את שלושת האלמנטים האזוטריים ביותר בטור ולכנות אותו "בוגנוויליות, צוקים ואהבה". תמונות צבעוניות ובהירות מושכות את העין, או לחילופין תמונות של אנשים מפורסמים. כמעט כל האמצעים כשרים בכל הנוגע למשיכת קוראים. לפעמים תכתבי את כל חייך לתוך טור, והוא יעניין לאנשים את קצה הגבה. לפעמים תשרבטי משהו באפיסת כוחות והוא יתפשט כמו אש, ואז בדרך כלל תתחרטי שלא עבדת על הטור הזה עוד קצת כמו בנאדם. המשחק עם חשיפה והסתרה, אור וצל, אומץ ופחדנות, לא נעלם עם הזמן. לכתוב על עצמך זה הכי מסובך והכי מעניין, אולי חוץ מלכתוב על אנשים קרובים. לקיחת אתגרים חדשים זה משהו שמפתח אותך, אבל רק עד לנקודה מסוימת. אחר-כך את עשויה להיתקע בנקודה הזו לנצח אם לא תבחרי להתקדם עוד יותר בעצמך. הידיעה שמישהו אהב את מה שכתבת, שמישהו ראה שם עצמו, שמישהו למד משהו חדש, מרגשת מאוד בכל פעם מחדש.
כשאייל לקח על עצמו את העריכה הלשונית של הטור, עבודה סיזיפית שדורשת ריכוז ודיוק על-אנושיים, הוא שאל אותי מה הקטע של יום שני בתשע. עניתי לו – במילה אחת? פרפקציוניזם. OCD, קראנו לזה. אבל האמת היא שיש שני סוגים של אובססיה, בהקשר הנוכחי: אובססיה לרצף טורים אחיד ובלתי שביר, ואובססיה לכתיבה טובה. אם הייתי אובססיבית באופן השני, אפשר לנחש שלא הייתי כאן היום. הייתי מפסיקה אי שם בטור הרביעי. האובססיה שכן בחרתי בה באה מידי פעם על חשבון השלמות של התוכן, אבל היא הביאה אותי לפסגה מסוימת. בחישוב גס ניצבות מאחורי 42,000 מילים, ארוזות במשפטים ובפסקאות, בין סימני פיסוק ורווחים, מילים שאני בחרתי. מילים שאני כתבתי.
אולי הכול עניין של מציאת האובססיה הנכונה.
קצת על הרבה 
לעזאזל ככה כותבים טור סיכום. חד מגלה מכסה. מישהו תפס אותי בצווארון והעיף אותי קדימה.
יואו. באתי כעובר אורח ופתאום אני חייב לקרוא טורים אחורה כי זה אחד שמחייב אותך להכל. זה בדיוק מה שהטור הזה עשה לי עכשיו וזה בדיוק מה שעוזי וייל עשה ליהודי האחרון.
זזתי לקרוא.
תמשיכי