אם יש מישהו שיודע איך זה מרגיש כשמשאית עוברת עליך, זה הוא. וגם מכוניות, ואוטובוסים. כפות רגליהם של האנשים מדגדגות לפעמים, אך מדי פעם בפעם עולים אנשים עם גלגלים קטנים אחריהם, ולפעמים הם מכים ברגליהם על גבו, אותם הוא מרגיש קצת יותר. פעם הוא צחק כל כך, שהחליטו לסגור אותו לכמה שבועות. קראו לזה עבודות תחזוקה.
וגם: איזה שיעור למד עם ישראל השבוע, וקטע חדש ממעגלים של אור.
קצת על הגשר | קצת על הנחש | מעגלים של אור
קצת על הגשר
אמא, הוא פעם שאל, לאן אנחנו הולכים כשהם כבר לא צריכים אותנו? כשנגיע לגשר, היא אמרה, נחצה אותו. יש גן עדן לגשרים? הוא המשיך לשאול. כן, נגיע לגן עדן, היא אמרה. לגן עדן של גשרים. ואיך שם, מה עושים? המשיך לשאול. אני לא יודעת, חמודי, היא השיבה וליטפה את ראשו. עוד לא הייתי שם.
זה יכאב? הוא תהה. זה בטוח יכאב.
אם יש מישהו שיודע איך זה מרגיש כשמשאית עוברת עליך, זה הוא. וגם מכוניות, ואוטובוסים. כפות רגליהם של האנשים מדגדגות לפעמים, אך מדי פעם בפעם עולים אנשים עם גלגלים קטנים אחריהם, ולפעמים הם מכים ברגליהם על גבו, אותם הוא מרגיש קצת יותר. פעם הוא צחק כל כך, שהחליטו לסגור אותו לכמה שבועות. קראו לזה עבודות תחזוקה.
הייתה גם הפעם ההיא שהוא היה מצונן, אבל הם קראו לזה קורוזיה. אחרי זה היה מישהו שאמר שהוא מסוכן, שצריך לסגור אותו. הגשר הקטן נורא נעלב. איך הוא מסוכן לציבור? הוא הרי כל יום כל היום עומד לרשותם, נותן להם לחצות אותו בכל פעם שהם מגיעים לגשר. אז כן, הוא קצת חלוד לפעמים, ולפעמים מצונן, אבל היי – אף אחד לא מושלם. זה לגמרי גשרי.
ואז יום אחד הוא ראה את הפרסומים עליה.
היא הייתה חלום עבורו. חלום ישן נושן. רכבת. רכבת קלה! איזה כיף יהיה אם היא תעבור עליו. זה בטח ייתן תחושה משונה. ממה שהוא הבין, גם לא יהיו יותר אוטובוסים ומשאיות, אפילו לא מכוניות. רק רכבת קלה ואנשים. שזה די נחמד, כי הוא כבר נותן לרכבים האלו לעבור עליו מאז 1976. זה המון זמן.
הוא החל לפנטז על הרכבת בו היא תפשוט ניילונים ותעלה עליו, תיסע בשקט ובשלווה עליו, הוא כמעט לא ירגיש אותה עליו. זה מרגיש נכון, הוא אמר לעצמו.
אמא כבר מזמן לא בסביבה, ולכן הים הוא לבד צריך לחוש את הסכנה כשהיא מתקרבת. והיא מתקרבת. אם יש רכבת, ואין מכוניות, משהו פה חייב להשתנות. הביט הגשר ימינה, הביט הגשר שמאלה, ולאט לאט חלחלה ההבנה. היא הייתה גרועה מקורוזיה, היא הייתה גרועה מהפיצוץ ההוא שהיה לידו פעם, למרות שיש לה ריח דומה. הגיע זמנו לחלוף מן העולם.
הרי אם יש רכבת, דברים צריכים להשתנות. הוא לא הראשון בשרשרת הדורות. הרי אבות אבותיו היו בכלל עמקים וגאיות, ואבות אבותיו היו דרכים של חולות, ואבות אבותיו היו שבילי עפר. אט אט, עם האבולוצויה, השתדרגו לכבישים, שעוברים בצורת גשרים ועכשיו גם מחלפים. ועל גבם הם נשאו את האנושות. האנשים נסעו על גבם, והלכו, ורצו. על רגליהם, על עגלות, על סוסים ועל מרכבות, על גמלים וחמורים, מנקודה א' לנקודה ב'.
גשר מעריב הוא רק עוד תחנה בדרך.
קצת על אחריות
פרידה צמודה משני אחיו בתוך זמן קצר, הותירה את משה נבוך ומבולבל מול העם.
הפרידה מאחותו הגדולה, שהשגיחה עליו בזמן שזה שהה בנהר היאור בתיבת העץ, נגמרת אף היא בקשר ישיר אל המים:
"וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: וַיָּרֶב הָעָם עִם משֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהֹוָה: וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהֹוָה אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא | מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהֹוָה אֲלֵיהֶם:"
עם מותה של מרים, הקצבת המים הניסית נגמרת והעם שב אל סורו ומתרעם על מחסוריו, כשרק בפרשות הקודמות קראנו על חטא המרגלים שהוביל לגזירה האלוקית על מסע ארוך במדבר, ואל מחלקות קורח ועדתו, שערערו על מנהיגות משה ואהרון. כעת שוב העם מתלונן – ושוב משה ואהרון נופלים על פניהם, בתקווה לפתור את הבעיה.
הבעיה נפתרת על ידי סלע, ממנו מוציא משה מים על ידי הכאה בו – על אף שהיה אמור לדבר עימו. על חטא זה, מכריז ה' כי גם משה וגם אהרון לא ייכנסו בשערי ארץ ישראל, ואהרון מותיר את משה להנהיג את העם לבדו, לראשונה מזה ארבעים שנה.
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר: יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה: קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר: וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם: וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה וַיַּעֲלוּ אֶל הֹר הָהָר לְעֵינֵי כָּל הָעֵדָה: וַיַּפְשֵׁט משֶׁה אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וַיַּלְבֵּשׁ אֹתָם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם בְּרֹאשׁ הָהָר וַיֵּרֶד משֶׁה וְאֶלְעָזָר מִן הָהָר: וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל:
הפעם בני ישראל עוצרים ולא ממהרים להתקדם במסע. הם עוצרים למנוחת אבל של שלושים יום, ורק אז קמים במסע שמתמשך והולך, בעודם מקיפים את ארץ אדום בניסיון מלהימנע ממלחמה, על בסיס הבטחה עתיקת יומין.
וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר דֶּרֶךְ יַם סוּף לִסְבֹב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ הָעָם בַּדָּרֶךְ: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל: וַיְשַׁלַּח יְהֹוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל:
העם נענש על חוסר האמונה שלו, אך לשם שינוי ממהר לתקן – ואולי זה דווקא משה, שאינו ממהר ליפול על פניו ולהתפלל. האם מותו של אהרון גורם למשה להבין כי לא רק הוא יישאר בלא חלק ממנהיגיו הוותיקים, אלא גם העם?
וַיָּבֹא הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהֹוָה וָבָךְ הִתְפַּלֵּל אֶל יְהֹוָה וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת הַנָּחָשׁ וַיִּתְפַּלֵּל משֶׁה בְּעַד הָעָם: וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ משֶׁה נְחַשׁ נְחשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחשֶׁת וָחָי:
לאחר שהעם פונה אל משה, זה אינו ממהר לפתור את כל הצרה עבור העם – ודורש מהעם לפעול בעצמו, הגם שמדובר רק בהרמת מבט אל על, לעבר נחש הנחושת, על מנת לדבוק בחיים.
משה מנהיג את עם ישראל מרגע שזה יצא מעבדות, דרך החטאים, התלונות ופקפוקי אמונה רבים, אך ככל שהזמן עובר – מעשרת הדיברות, אז היה להם קשר ישיר אל אלוקים, ועד לרגע זה, העם לא פיתח תודעת עצמאות משלו. הוא תמיד היה תלוי במן ובמידה מסוימת, החליף שליט אחד, פרעה, בשליט אחד, משה. כעת משה מעניק לו מתנה רבת ערך. הוא מעניק לו את היכולת לדאוג לעצמו. נחש הנחושת הוא אפוא סמל קטן לתחילת דרכו העצמאית של כל פרט בישראל, שכן לכל אחד יש רק את שתי עיניו וחייו שלו תלויים במבטו בלבד. מתוך החלטת הפרטים המרובים, מגיעים לאמונה ציבורית גדולה.
מעגלים של אור
הסיפור של אורן העלה חיוך נוסף על לחייה של אור, והיא החלה להרגיש נינוחה איתו. המחשבה הזו הלחיצה אותה. היא לא הייתה רגילה להיות נינוחה עם איש, בטח לא מישהו שבעצם החלה להכיר רק באותו הבוקר.
"אני מתחילה להתעייף", אמרה ממקומה הלחוץ מרוב נינוחות.
"אוקיי, אז אני מניח שנתחיל להתקדם", אמר והביט בשעון. "כבר אחת!", אמר בתדהמה קלה.
"כן, גם זה", אמרה.
"אז כדאי שנלך", אמר וקם, מחכה שגם היא תקום.
"כדאי", אמרה גם היא. "אבל בעצם, אנחנו אמורים עכשיו להישאר כאן עוד לפחות 25 חלקים מהזמן שהיינו פה", הוסיפה בקריצה.
"לא, לא באמת", השיב.
"מה זאת אומרת?", שאלה. "הרי זו התיאוריה שלך. אם אתה לא חי על פיה, מי יחיה על פיה?".
"זו בדיחה, לא תיאוריה. האחרון שחי על פי בדיחות היה צ'רלי צ'פלין, וזה לא הוביל אותו רחוק", אמר אורן, וקולו יורד כמעט ללחישה.
"למה את לוחש? אין כאן אף אחד", שאלה.
"צודקת", אמר בקול רגיל. "אבל כדאי באמת שנתקדם. שינינו קמים מוקדם מחר, ובמילא נתראה בבית הספר".
הם נפרדו בחיבוק קצר לשלום, והוא הביט שוב בשעונו.
"התיאוריה עבדה!", צעק לה בעודו מתרחק, והיא החלה את העלייה הקלה אל עבר הבית בחיוך מתמשך.
אורן ליווה אותה במחשבותיה, ובעצם גם במחשבותיו, מתחרט מעט שלא הציע ללכת איתה לפחות מעט, והיא מצידה התחרטה מעט שלא ביקשה זאת. היא ניתחה שוב ושוב את תנועות ידיו בזמן שדיבר, את גבותיו המתפלאות בכל פעם שהקניטה אותו, את קולו העמוק ואת עיניו הגדולות. היא שחזרה את סיפוריו ואת התיאוריות שלו, וקיוותה שתוכל לשמוע עוד בהמשך.
קצת על הרבה 