אליש: 2008

 

הסדרה סרוגים עלתה לאוויר ב-23 ביוני 2008, לפני 7 שנים בדיוק. מחר יום הולדת. הייתי אז תלמידת תיכון, גיבורי הסדרה היו גדולים ממני פי שתיים, ועדיין צפיתי בה באדיקות. נתי ויפעת, אמיר ונעמה ורעות, הודיה ואברי. צוות המורות באולפנה, האחיינית המגורשת מהגוש, החברה המוצלחת של נתי שגרמה לו להרגיש כמו אפס (אולי כי הוא באמת היה אפס), מכנסי הפיג'מה, הרווקות המבוגרת, הפלירטוט עם ההלכה. שורת הדילמות ההו כה דתיות שהרכיבו את הסדרה לפני שהיא המריאה: לאכול בקפיטריה עם תעודת כשרות מזויפת? לכבות את האור במקרר בשבת? לעבור ישר לג'ינס או לעצור בשרוואל? לאט לאט היא הפכה לסדרה אמיתית, עם לב פועם ודם בעורקים, והעם היושב בציון היה מהופנט. החילונים מתוך סקרנות, הדתיים מתוך תחושת שייכות שצמאו לה במשך שנים, וכולם מתוך אהבה לטלוויזיה איכותית. היא באמת הייתה כזו.    

אבל האופוריה הייתה קצרה. במגזר כמו במגזר, לא הצלחנו ליהנות לגמרי ממשהו בלי לחפור. כל פרק היה הזדמנות לדיונים על הלכה וחברה, לזעקות שבר קטנוניות על אי דיוקים, ובמיוחד למתיחת ביקורת על היוצרים. לייזי שפירא וחווה דיבון היו לאנשים שכולם אוהבים לשנוא, שונאים לאהוב, וכל השילובים האחרים. כשיצאנו טובים על המרקע – קירבנו אותם; כשהתברר שהגבר הנורמלי היחיד בסדרה כולה הוא חילוני, היינו ברוגז. סצנות החיבה הגנובות והגבוליות, סצנות החפיף של הביצה, עיגול הפינות של בני השלושים, לא התקבלו אצלנו בברכה. כשהודיה בחרה לטבול בתור רווקה, ולעבור על גזרת חכמים לעיני כל עם ישראל, במשהו שדמה בעיננו לסצנת עירום – המגזר איים להיפרד לתמיד. שפירא ודיבון היו והינם בני המגזר, וכך לא מתנהגים בנים טובים. סדרה שמדברת עלינו, שיוצריה הם משלנו, מן הראוי שתעמוד בסטנדרט הצניעות שלנו! לא?

אני זוכרת ששפירא יצא בהודעה לתקשורת: טלי שרון לבשה בגד גוף בגוון עורה. היא לא הייתה עירומה בצילומים. לא נכשלנו ולא הכשלנו ולא נכנענו לתל-אביביות. או לפחות, לא לגמרי. לא כמו שחשבתם. לא היה עירום, לא היה עירום, לא היה. היה בגד גוף.

וזה מצחיק, כי זה כל-כך אנחנו. הסרוגים האמיתיים פגשו את סרוגים המבוימת, וחשבו בטעות שהיא שלהם. שהם הרו אותה. שהיותם של שפירא ודיבון אנשים מאמינים, הופכת אותם לשליחי ציבור ואת יצירתם ליצירה מגזרית וקיבוצית. מתחת לכל מאמרי המערכת, לכל הדיונים בכיתה (דיונים נהדרים, בלי שמץ של ציניות, ואליהם עוד אגיע בהמשך), מתחת לכל האנשים הכועסים והמתקנים והמחרימים, הסתתרה אמת מאוד פשוטה. סרוגים לא הייתה שלנו.

נתי ויפעת והחטאים הקטנים מעולם לא היו שלנו. הם היו פרי יצירתם של שני הורים, חוה ולייזי, ושל המנטור שלהם יונתן ארוך, של הכותבים בוגרי 'מעלה' ושל המפיקה דקלה ברקאי. היא עסקה בדמויות בדיוניות שרוקדות עם אלוהים לילות שלמים, היו בה כיפות וחצאיות ואשת חיל והמהומים חסרי פשר אחרי נטילת ידיים ולפני בציעת החלה, דיברו בה על שבת ועל נגיעה ועל אמונה ועל זה שהודיה זה שם של דוסיות, אבל כל זה מעולם לא הפך אותה לשלנו. גם נוכחותם של כיסויי ראש וכיפות בצוות ההפקה לא עושה אותה יותר שלנו. לחשוב שהיא שלנו זה כמו לחשוב שיש לנו קשר דם עם אנשים שחולקים איתנו שם פרטי וצבע עיניים. והיום שבו לייזי שפירא נאלץ לצאת למרפסת ולספר לתקשורת שטלי שרון לבשה בגד גוף – שבע שנים מאוחר יותר, ממרחק השנים והמודעות, זה יום עצוב. נעשינו קצת בריונים.

כשאני חושבת על זה, היה שם המון טוב. היינו רק תלמידות תיכון, אבל אפילו אנחנו הצלחנו להפיק דיונים מרתקים סביב הסדרה. בזמן שלא נכנסנו להיסטריה ממקוואות ומיציאה בשאלה, יכולנו לבחון את עצמנו אל מול הסדרה ולגלות דברים חדשים על עצמנו. גילינו מה אנחנו חושבות על כל תופעה ותופעה שראינו על המרקע, ואלו אמיתות שלעולם לא היו מתגלות אלמלא לייזי וחווה. כל מפגש בין שתי זהויות, שני גופים, שתי נשמות, מוליד כל-כך הרבה חדש. וזה נהדר. אם לא היינו יוצאים מכלינו בכל פעם שמשהו לא נראה לנו, אם זה לא היה מאיים עלינו כל-כך, אם לא היינו מרגישים צורך לצעוק את עצמנו בקול רם כל-כך – יכולה הייתה להיות כאן הרמוניה גם בהתנגשויות. יכול היה להיות ריקוד.

"כשאדם רואה יום יום את אותם האנשים, הם נעשים חלק מחייו. ואז הם רוצים שהוא ישתנה. ואם האדם אינו מה שהאנשים רוצים שיהיה, האנשים כועסים." – פאולו קואלו

רוב האנשים שאני מכירה הם לא יוצרים ומפיקים של סדרות טלוויזיה מצליחות בלוויין. רוב האנשים שאני מכירה קמים בבוקר ומסתובבים לאורך היום בין לימודים לעבודה להורים לחברים לזרים, מבצעים מטלות, מדברים עם אנשים, חושבים על רעיונות, קונים קפה וכמה חולצות, אוזרים אומץ, מגיעים להישגים ומפשלים מידי פעם. וגם אם אין מגזר שלם שמזדעק נגדם ומאיים להחרימם, האדם הוא יצור חברתי. הוא חי בתוך אנשים ששונים ממנו, כמעט תמיד. לפעמים ההרמוניה שורה, ולפעמים לא. לפעמים הם ירימו גבה על דברים שהוא רואה כמובנים מאליהם, לפעמים הם לא יבינו, לפעמים הם לא יאהבו. לפעמים הם יכעסו. ודווקא בגלל שאלו אנשים וחברים ולא איזה מגזר טרחני, הלחץ הזה עשוי להיות כבד עד כדי עיוורון. עד כדי התחרשות. עד כדי אובדן הכרה.

מישהו מאוד חכם אמר לי השנה: אנשים צריכים להיות מונעים מכוח עצמם. לא לחיות איזו דמות שהם חושבים שהם צריכים להיות, לא לעקוב אחרי החלומות של ההורים שלהם, לא להגיב כל הזמן לטרנדים חולפים, לא למהר למרפסת בכל פעם שמישהו מעקם את האף, לא לרוץ לשום מקום כדי לזכות באישורים של אף אחד מלבד עצמם. אנשים צריכים להיות מונעים מכוח עצמם. זה לא אומר שהם אטומים לעולם החיצון. להפך – הם יכולים וצריכים להתכתב איתו, להתבונן בו, לרקוד איתו, לשיר אותו, ללמוד ממנו, להשתקף בו, לשחק איתו. בתנאי שהם שמים לב שהמנוע עדיין אצלם. שהוא לא נפל בגינה של מישהו אחר. שעדיין יש שכבה של עור שמפרידה בין מה שבפנים למה שבחוץ. שאף אחד לא התחיל למשוך להם באגביות בחוטים.

9ux6qt

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s