קצת על העדר | מוצ"ש קורח

"מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק."

וגם: מה הקשר בין קורח ועדתו למחאת האמנים והמשך הפגישה של אור ואורן…

 


 

קצת על העדר

די, נמאס לי, חשב מוש. כל היום עובד, ולא טוב לו. תמיד אומרים לי מה לעשות, מה נכון מה לא נכון. כל היום לעבוד לעבוד לעבוד, ואף פעם לא לנוח!.

מוש השור היה שור הרבעה מצוין, אך זה לא היה פועלו היחיד. למען האמת, גם לא העיקרי. הלחם והחמאה היה השלכת הולכי שניים מעל גבו. כתוצר של הכלאה עילאית בין אמו ובין אביו, את שניהם כמובן לא הכיר, הוא נולד חזק. הוא נולד וגדל בחווה של ג'ורג' והיה ניצול יחיד מדורו. מדי פעם היה פוגש בהולכים על שני רגליים, אך בניגוד לחבריו לעדר, הם לא פחד מהם. הם אהבו אותו, הם טיפחו אותו, הם דאגו שיאכל טוב והתפקיד שלו היה להשליך אותם כמה שיותר רחוק.

הוא לא הבין למה הם חייכו בכל פעם שהם היו על הרצפה, אך מבחינתו זה היה חלק מהעבודה. החיים שלו היו טובים סה"כ, הוא קיבל הכול, מלבד דבר אחד. את היכולת להחליט מה הוא עושה.

יום אחד, תוך כדי אכילה, הוא חשב לעצמו שהגיע הזמן שיצא לו מזה משהו. כלומר הוא פר – אך אינו רבה. הוא רווה, אמנם, אך אינו רואה את צאצאיו לעולם. גם כשהם מגיעים לעולם הם נלקחים ממנו. הוא חי מיום ליום, מעיף אדם לפה, זורק איש לשם, אך מבעד לחרכי הרפת הוא לא מצליח לקבוע מה קורה בחיים שלו.

הכול היה בסדר, עד שיום אחד הוא ראה פרה מסומנת במספר חוטפת מכות.

הוא שמע על 269 פעם, אך לא חשב שזה אמיתי. הולכי השניים מכים פרות? הוא מכה בהם כל יום בלי לחשוב בכלל, מי הן שירביצו לו ולצאן מרעיתו? הוא השתולל והתפרע. לרגע תהה לעצמו אם כך מרגיש בן דודו מספרד, שאחת לשנה רודף אחרי הולכי שניים ברחובות העיר.

בני האנוש נדהמו. הם לא הבינו כיצד חיית הפרא השתגעה עליהם פתאום. "כפוי טובה!", קראו לעבר מוש, שלא הבין מילה. "תראה את התחת שלו, הוא כולו קפוץ!", אמר איש לרעהו. ומוש הקפיץ את שניהם הרחק הרחק מהפרה.

"לא רציתי את זה", היא מיררה בבכי. "מה אתה עושה?", שאלה 313 בפליאה. "הם הרביצו לך!", הסביר. "אבל אנחנו חייבים לקבל את זה, אתה לא מבין? אם לא נעשה את זה, לא נאכל. אנחנו תלויים בהם", היא פעתה.

"זה לא חייב להיות ככה. לא ייתכן שהם יגידו לנו מה לעשות", הוא אמר. "התפקיד שלי הוא להעיף אותם מהגב, אז עכשיו אני אעיף אותם מכאן".

הוא רדף אחריהם עד שברחו הרחק מן החווה. הוא הביט לאחור ונעשה סחרחר. הוא לא הכיר את המקום, הוא לא היה בטוח בדרך חזרה, אך הוא ידע שמהיום המצב ישתנה.

אחרי כמה פניות שגויות וכניסות לחוות לא לו, מצא את הדרך חזרה אל מה שעתה היה החווה שלו. שלו ממש.

313 המתינה לו בדריכות. "מה עשית?", היא שאלה. "לאן הם נעלמו?", אמרה.

אך הוא נאלם דום ורק רצה לאכול.

החציר לא היה טרי, המים לא היו במקום ואז הוא הבין שהולכי השניים אותם היכה והבריח זה עתה דאגו לכל צרכיו עד כה. מה יעשה כעת? לאן ילך?

הוא ביקש מכולם להתאסף בדיר, הוא רצה לספר להם מה קרה.

"היום קרה משהו שזיעזע אותי", הוא אמר. הוא היה מעט נרגש וקולו רעד. "לא האמנתי למראה עיניי. היום ראיתי את הולכי השניים מכים את 313. היא לא זזה, היא לא מחתה, היא פשוט עמדה שם המסכנה. מרוב הלם. היא דיממה".

הקהל היה דרוך, אך מעמדו הרם של מוש בקרב בני האדם, עשה לו שמות בקרב בעלי החיים.

"תגיד", אמר החמור, "נולדת אתמול?".

מוש, שהיה לחוץ החל להיות גם מבולבל.

"מה? אההה…", הוא החל לגמגם. או, חזר לגמגם. כפי שהיה עושה כשעוד היה עגל.

"זה קורה כל הזמן. 313 לא הייתה בהלם, ככה מדברים איתנו. אנחנו לא מבינים שפת אנוש", הוא אמר.

מוש ביקש להמשיך את דבריו, בתקווה שהחמור יפסיק להתערב בהם.

"העפתי אותם", הוא אמר.

הקהל נכנס להלם.

"עשית מה?", שאל החמור, שלא התכוון להרפות.

"העפתי אותם לכל הרוחות. רדפתי אחריהם מרחק חמש חוות מכאן".

"אז מה נעשה עכשיו?", שאל החמור.

בעלי החיים הנוספים, העזים, הסוסים, ואפילו התרנגולים לא הוציאו הגה. אפשר היה לשמוע את דולי הכבשה מלחכת עשב בצד. "מה בדיוק תעשה עם כל המורעבים פה?", המשיך החמור.

"לא הייתה ברירה. הם הרביצו לה ללא רחם", ניסה להסביר, אך הבין כי היה צריך לבקש מהולכי השניים הסבר על מה עושים במצב הזה.

"תראו", הוא אמר. "כמו שאני רואה את זה, יש לנו שתי אפשרויות. אנחנו יכולים לחכות שהם יחזרו לשלוט פה, ולקבל את האוכל שלהם תמורת עבודה קשה שהם מרוויחים ממנה, ואנחנו יכולים לקחת את החווה הזו על עצמנו".

החמור היה עקשן למדי. "ומה נעשה אם יחזרו?".

"ניתן ל-313 להחליט?", שאל סוס שהיה רגיל בכיסוי עיניים חלקי, וידע רק להביט ישר, אולי לכן לא ראה את הבור אליו נפל עם המחשבה.

"ומה אם המצב היה הפוך?", היא שאלה, הסוס, החמור, העז וגם מוש הביטו בה במבט מבולבל. "מה אם אנחנו היינו בראש פירמידת המזון והם היו בתחתית? האם היינו מכים בהם אז בעצמנו?".

מבטו המבולבל של מוש הפך למבט חזון. "לא!", הוא צעק.  "זה לא היה הוגן".

*

ניהול החווה התגלה כעסק מורכב.

ג'ורג' היה איש חכם, מסתבר. לאחר יד, הוא הבין שג'ורג' שכח דברים שהוא מעולם לא למד, וכעת היה עליו ללמוד. החיות, שעד כה לא היו רעבות דקה מימיהן, נעשו עצבניות. קרבות החלו בין העיזים ובין החזירים.  החיות היו רגילות לקבל את האוכל שלהן, ולא היו מוכנות לעבוד בשבילו. כלומר, העבודה היחידה שהכירו הייתה פרייה ורבייה. הם עשו זאת כבר מתוך הרגל, אך לא מתוך רצון.

מוש ביקש לכנס את כולם לתוך הדיר, בתקווה ששם יוכל להסביר לכל בעלי החיים את הבעיה במצב החדש.

"דרושה אחריות. אנחנו עכשיו דואגים בעצמנו לחווה הזו!", אמר. התרנגול קרא בקול, הרועה הבלגי השתחווה, הסוסים הובילו את הדרך ומוש קיבל את המושכות. החווה של ג'ורג' הפכה להיות החווה של מוש.

מוש השור עובד וטוב לו, כתב באותיות של קידוש לבנה בכניסה שעליה פעם היה כתוב "החווה של ג'ורג'".

יום אחד הגיע הולך שניים אחד, שהיה דומה לג'ורג' כשהיה צעיר יותר.

ג'ורג' מיד איים עליו שאם יפצה פה, אם יאמר דבר, אם רק ידבר – יכניס אותו למאסר.

"אני רק רוצה לנהל את החווה", אמר ג'ורג' המוקטן. "היא תהיה שלכם, אבל אני אעזור לכם להחזיר את החיים למסלול". מוש שמע את ההזדמנות וכלא אותו יחד עם שאר החיות ברפת.

בתוך ימים ספורים עלתה הצעה מהעיזה הפזיזה לנקום את דם כל צאצאי החווה של ג'ורג', ולאכול את ג'ורג' הקטן.

מוש, שליבו היה עוד דואב על מה שעבר, תמך ברעיון וביקש מהסוסים שינעלו את הקטן בתוך הדיר ובאסיפה הבאה, כולם יוכלו לנגוס בבן האנוש האומלל.

רגע לפני שמוש נכנס בשערי הדיר, הוא ראה את שמה של אהובתו האומללה, 313, ונזכר בהבטחה שנתן לה, אך כוחו לא עמד לו, והוא נענה לדרישות הקהל. "בעטו בו, תקפו אותו, נגסו בו, אכלו אותו!", הוא קרא בקול לשאר החיות ואלו נענו לקריאתו.

לפתע העיזה הפזיזה געתה בגועל ואמרה "הוא בכלל לא טעים! אני רוצה עשב!", החזירים העדיפו את הבוץ על פני הדם, ונראה שכולם התחרטו על הרגע בו מוש השתלט על העולם.

מוש השור
מוש השור

 

קצת על האמנים

וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן:

וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי משֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם:

וַיִּקָּהֲלוּ עַל משֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדשִׁים וּבְתוֹכָם יְהֹוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהֹוָה:

וַיִּשְׁמַע משֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו:

וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כָּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע יְהֹוָה אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו:

זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ:

וּתְנוּ בָהֵן | אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן | קְטֹרֶת לִפְנֵי יְהֹוָה מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי:

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי:

הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן יְהֹוָה וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם:

וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה:

לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל יְהֹוָה וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִּינוּ (כתיב תלונו) עָלָיו:

וַיִּשְׁלַח משֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר:

גילה אלמגור.
גילה אלמגור.ומַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ?

מעגלים של אור

ההמצאות של אורן המשיכו לגרום לאור לחייך, והיא סיפקה לו כר פורה של סיפורים נוספים להמציא לה, עד שהיא מצאה את עצמה עם רצון עמוק לספר לו. מה בדיוק, היא לא ידעה, אבל ידעה שהיא רוצה לספר.

"אז מה רצית לספר לי?", הוא שאל – ממש כאילו קרא את מחשבותיה.

"לספר לך?", היא שאלה.

"כן, אמרת קודם שאחרי זה תספרי לי על הפעם ההיא שנשרפת בים, אבל המשכתי לדבר".

"אהה, זה", היא אמרה.

"כן, זה", השיב.

אבל הים לא עניין אותה, גם לא שאריות העור שכאבו. היא רצתה לספר לו משהו אחר לחלוטין, אבל לא ידעה מאיפה להתחיל.

"תראי", הוא אמר, קוטע את מחשבותיה. "אני יכול לחכות. יש לי סבלנות".

היא המשיכה לא להגיד דבר, והוא המשיך לדבר.

"תראי, יש פה שתי אפשרויות. השעה יכולה להיות שתיים בלילה ואז מרוב עייפות תשפכי את הסיפור, או שתספרי לי עכשיו ותחסכי את הזמן שיעבור", הוא אמר.

היא חייכה שוב, ושאלה אם הזמן הוא מה שכואב לו, או אולי השינה.

"תראי, כבר מאוחר, וברור שאני אשמח לישון, אבל סקרנת אותי. אני רוצה לדעת מה קרה", השיב בחיוך משלו. "אני רק יודע שכך או כך, בסופו של דבר את תספרי, אז אין צורך לחכות כל כך הרבה זמן. אפשר פשוט לפתוח ולספר".

היא לקחה נשימה ארוכה ותהתה מאיפה להתחיל. לפתע היא הרגישה לא נעים מטלי ותומר, להם לא סיפרה. ופתאום היא יושבת פה על ספסל עם בחור שהכירה רק היום, צוחקת ומחייכת ומספרת דברים שהיא לא סיפרה לאף אחד.

אורן נעשה חסר סבלנות.

"אוקיי, יודעת מה?", אמר. היא חיכתה שימשיך, הוא פשוט היה מלא הפתעות.

"אני אספר לך משהו, ואת תספרי לי. כל אחד בתורו ישתף במשהו ונגיע לאן שנגיע", הציע.

היא ידעה שזו תיבת פנדורה, שבתוך חמישה סיפורים היא תרגיש חשופה יותר מאי פעם, אבל היא החליטה לפתוח.

"אז פעם אחת", היא החלה. גבותיו של אורן התעקלו בציפייה להמשך דבריה, והיא נהנתה למשוך את הרגע, רק כדי להגביר את המתח.

"נסענו תומר, אני, טלי ויותם נסענו לים. עכשיו כשאני חושבת על זה, יותם בטח ניסה להתחיל איתי. הוא תמיד סיפר בדיחות קרש חצי שנונות כזה, אבל זה לא עבד עליי. בקיצור, ניסיתי להתרחק ממנו. אמרתי להם שאני רוצה להסתכל על הים לבד, והלכתי לבד לאיזור שלא היה בו אף אחד. או בעצם, הם לא היו. המשכתי ללכת על החול במשך שעה. בהתחלה חשבתי שלא נשרפתי, ואז יום אחרי כן גיליתי שכפות הרגליים שלי מתקלפות. לא יכולתי לנעול שום נעל על הרגליים. לא סנדלים, לא כלום".

אורן התפקע מצחוק. "כפות הרגליים נשרפו לך?", הוא שאל והחל בסיפור משלו.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s