כה אמר קופל: על הארטיסטוקרטיה – מורחב

I.הערות פתיחה

א.גם הפעם הטור יחסית קצר – הוא הרחבה של המאמר שכתבתי לעיתון 'ישראל היום' אותו ניתן לקרוא כאן.

ב.שכבת האמנים בחברתנו הנה שכבה חשובה. בניגוד לבוז שלמד המון-העם, ובמידה רבה של צדק, לרכוש לה, מדובר בשכבה שאיננה חשובה כי אם הכרחית לצמיחתו הבריאה והתקינה של כל עם ושל כל חברה. אלו הם האנשים שהופכים רעיונות ודימויים לסמלים בקנה מידה חברתי – באופן עקרוני, קשה לדמיין חברה ראויה, מודרנית ובריאה ללא שכבת אמנים המאפשרת לחברה את יכולת ייצור הסמלים באמצעות האמונות, סמלים המשמרים את הערכים שאנו רוצים לקדם, שאותנו מייצגים, שמהווים חלק ממורשת ומסורת העבר שלנו, להלן זהותנו, קשה לדמיין חברה שהיא ללא מנגנון כזה.

א.רקע כללי – האצולה והכמורה מתאגדים

"את אשר לקיסר תנו לקיסר ואת אשר לאלהים – לאלהים."

ישו,  הבשורה על פי מרקוס, י"ב, 17

תמונה של מרד האיכרים בגרמניה, המאה ה-16, הנזיר לותר, אבי הרפורמה היה הסמכות הרוחנית לטבח האצילים באיכרים - הסמכות הסמלית.
תמונה של מרד האיכרים בגרמניה, המאה ה-16, הנזיר לותר, אבי הרפורמה היה הסמכות הרוחנית לטבח האצילים באיכרים – הסמכות הסמלית

—אולם, וזהו אולם גדול כאולם הנשפים בארמונו של לואי ה-14, נפגע שיווי המשקל הערכי בקרב חברי אותה אליטה, ישנה סלידה מובהקת, מוצהרת ומוחצנת מערכים מסויימים (התיישבות, זהות לאומית, הירואיזם) וממול האדרה-כדי-האללה של סמלים אחרים (הומניזם רדיקלי, סולידריות עם המאבק הפלסטיני, תיקון עולם כמו-ליברלי). שילוב  חוסר איזון הערכי ותקציב שלא תלוי ברצון העם או כפוף לקביעת מדיניות של נבחריו יצר מצב לפיו האליטה הנ"ל נותקה מן הקרקע – היאמנותקת לצרכניה, מנוכרת מהעם שבעבורו היא יוצרת(בין אם ירצה בכך האמן ובין אם לא – קולה של האומנות הוא קול חברתי-קולקטיבי).

קיימת בהיסטוריה תקופה בעלת מאפיין דומה, תקופה בה הקונסטלציה החברתית התקיימה בצורה דומה, החברה חולקה למעמדות שונים ולהם זכויות יתר(אי שוויון בפני החוק): תקופת ימי הביניים. מימי הביניים ועד לתקופה המודרנית, האצולה והכהונה הנוצרית, שני המעמדות: האצילים והכמרים, זכו לזכויות יתר. הראשונים קיבלו זכות יתר משמיים למשול על המחוז/נסיכות/קיסרות הארצית, האחרונים קיבלו זכות יתר משמיים לקבוע ולדרג ערכים – למשול על הממלכה הרוחנית, לקבוע מי עומד ברף המוגדר כ'ראוי'. הגילום המרכזי של זכויות-היתר(הפריבילגיות) היה, כפי שקארל מרקס איבחן בצורה מעניינת במניפסט הקומוניסטי, כלכלי, הן למראית עין במעמד האצולה והן מתחת לפני השטח במעמד הכהונה, או בלשונו המושחזת של מרקס(מי שמעוניין להרחיב מוזמן לעיין ברשומה שלי כאן):

"המעשר שיש להפרישו לכוהן, ברור יותר מברכת הכוהן"

קארל מרקס, הקאפיטל, פרק א'

האצולה שלטה על אמצעי הייצור(האדמה והאנשים) הכנסיה שלטה על אמצעי ייצור הסמלים(הכנסיה, המיסה, הכתיבה והקריאה, האומנות כולה נוכסה לקידום מסריי הכומר הכפרי והארכיבישוף) והמון העם? הוא עמל בשביל לייצר הכנסה לאציל ולספק לגיטימציה-מוסרית לעקרונות הכנסיתיים. כשעלו לבמה ההיסטורית השלטונות הטוטליטריים, ראשיתם לפי אחדים בצרפת שלאחר המהפכה, לפי אחרים, ראשיתם במלוכה האבסולוטית של לואי ה-14 ופרדריך הגדול, נוצר איחוד מרתק בין שני המעמדות למעמד אחד – המדינה, המוסד הביורוקרטי, הפך להיות בו-זמנית כנסיה ואצולה, המכניזם המדיני שלט באמצעי הייצור ובו-זמנית משל בכנסיה ובכך בממד הערכי.

השיא הגרוטסקי של איחוד זכויות-היתר לידי מעמד אחד נבדל, הביורוקרטיה, היה במאה ה-20 בהידרה הטוטליטריסית בת שלושת הראשים: הראש הנאציסטי, הראש הקומוניסטי והראש הפשיסטי(אם כי במידה פחותה). שם חוברו התפיסות על הפער בין ההמון והמיעוט המורם-מן-העם, אליטה, לידי הפקרת כל סמכויות השלטון לאליטה מצומצמת, בעלת 'לגיטימציה' לכפות בכוח את "הערכים הנכונים". מדינת ישראל הוקמה כמאין תמהיל בין רעיונות טוטליטריסטיים (שהתבטאו בחיבה היתרה של תנועת מפ"ם – המ' שבמר"ץ – לסטאלין ובריה"מ) ובין המוסדות שהקימה מפא"י, כמורשת לשיטה הרוסית: מוסדות עושי-כל, מתקצבי-כל, שולטי-כל. האליטה המפא"יניקית והמפ"מניקית שמשלה במוסדות הללו שלטה גם במוסדות התרבות ובתאטראות השונים, אולם בשנות השבעים חל שבר – השליטה נתערערה ללא תיקון.


ב. רקע מקומי – לפוטה הישראלית

אילוסטרציה - איור מתוך ציורי גוליבור ותוספת קטנה משלי.
אילוסטרציה – איור מתוך ציורי גוליבור ותוספת קטנה משלי

האנלוגיה  בין מצודות האליטה הישראלית והמצודה המעופפת לפוטה, האי המעופף הדמיוני שתאר ג'ונתן סוויפט בספרו'מסעות גוליבר', עולה.  חכמי לפוטה משלו וחיו לפי הקוד האקדמי – הם היו טפשים בצורה אינטלקטואלית. תושבי לפוטה עצמם עסקו אך ורק במדע ומוסקיה, הם פיתחו פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים לצד חיים בתחושת חרדה מתמשכת שהשמש תפסיק לזרוח. פשוטי העם, שעל הארץ, נאנסו לשלם להם 'מס קיום', אלמלא שילמו את 'מס הקיום' היו תושבי לפוטה מציבים את האי המעופף מעל הישוב הסרבן וחוסמים את השמש מלהגיע לשדותיו ורחובותיו. בעוד תושבי לפוטה, הטפשים בצורה אינטלקטואלית, ראו בכך מימון קידמה, התושבים הפשוטים שעל הארץ חוו זאת כמס גלגלות. כמו תושבי לפוטה, כך שוכני מצודות התרבות בישראל, האליטה התרבותית בישראל, רואים בעצמם כבעלי זכויות-יתר בחברה, פריבילגיות בלע"ז. שוכני לפוטה הישראלי מקבלים חירות בגישה למשאבים מסויימים, ללא אחריות על השימוש בהם והתוצרים הנובעים מכך. האיום זהה על פשוטי העם הישראלים זהה, אם לא נקבל את הדין הם יסתירו את השמש, את אור-התרבות, מהעם הנמצא תחת מצודתם המעופפת.

מחזהו של חנוך לוין 'מלכת האמבטיה' היה לסנונית מבשרת, בעולם התרבות, קדמו לו אנקדוטות שונות ותנועות שלום תוצרת בריה"מ, אולם 'מלכת האמבטיה' נכנס לפנתאון כראשית הפירוק – הדור השני לאליטה, הבנים והבנות של האליטה 'הפועלית' כפי שנקרא דור הקמת המדינה ודור תש"ח.  הדור השני מרד באבותיו, בכתביהם של עמוס עוז וא.ב יהושע ניתן לראות ביטוי לדבר – ההסמלה (ההמחשה האומנותית) של התופעה בולטת במיוחד בסיפור קצר שכתב א.ב יהושע בשם 'מול היערות'. א.ב יהושע מתאר דמות ראשית(סמל לבני דורו) שתפקידה לשמור על היער שנטעו הדורות הקודמים בתש"ח(תוצאות תש"ח ושקדם לתש"ח), בתוך היער מסתתרות הריסות של כפר ערבי ולצדן חי ערבי קשיש וילדה קטנה, בסופו של סיפור שורף השומר את היער ובכך, במובלע, שורף את המפעל שהקים מנהלו הקשיש (המצויר כקאריקטורה מגוחכת של דור החלוצים), המנהל הנלעג מכה בשומר היערות, אך מאוחר מדי, היער שנטע וטיפח נשרף.

א.ב יהושע, עמוס עוז וחנוך לוין, כבני דור אחד(נולדו בין 1936-1943) שלאחר דור תש"ח(דור הפלמ"ח) וכל סביבתם התרבותית, ירשו את עמדות הכוח, בעקביות, אך עולם ערכיהם השתנה. זהותם הלכה והפכה ליותר ויותר מערבית, כאותו תהליך שתאר אחד העם כ'חיקוי והתבוללות', "בחקוי החיים הנכרים, המחשבה והדבּוּר והמעשׂה, בשלמותם" – הסגנון, המרד המדמה רצח אב אידיאולוגי, השימוש בלשון פשוטה יותר ולועזית יותר, הערכים שבאו מאורות פריז, לונדון, מוסקבה, וניו יורק – כלשונו של פרופסור יחזקאל דרור – האליטה כיום, בניהם של חברי האליטה הפועלית, החליפה 'שעבוד מלכויות' ב'שעבוד תרבויות'.


ג. הגדרה-מחדש על בסיס הרקע

בישראל נתקיימו נסיבות ייחודיות: המזיגה של האליטיזם הלניניסטי-מרקסיסטי, ראיית המדינה ככלי לשם גאולה, הדימוי העצמי שמתיך לאחד את פריבילגיות הכנסיה והאריסטוקרטיה, כל אלו יצרו בעשרות השנים האחרונות, מעמד חדש במדינת ישראל, במקום אריסטוקרטיה או כהונה, ישנה 'ארטיסטוקרטיה' – שלטון הארטיסטים. אכן, כוחה של הארטיסטוקרטיה נחלש בממד הפוליטי, אולם שליטתם בממד הסמלי יצרה מצב לפיו לא נדרשת שליטה פוליטית(להרחבה ניתן לעיין בסייג של וולטר בנימין כאן), אין הסבר אלטרנטיבי לשאלה כיצד הפך עם שלם עורו ותמך בהסכם אוסלו שנים ספורות לאחר שהחוק הגדיר את כל "שותפי-השלום" כפסולים למפגש וכרוצחים? אין הסבר אחר למהלך בו הבלתי נתפס, הונח להצבעה והפך לחוק – ל'נתפס' ומכאן ל'ראוי לקידום'. השינוי איננו מערכת יחסי כוחות בלבד, מדובר בשינוי ערכי שהחל ב-1977, נמשך עם הקמת שלום עכשיו ב-1978, התחזק עם סאגת המפגשים של אורי אבנרי ודומיו עם ערפאת ב-1982, והתממש החל מ-1989 עד 1994 בהסכמי אוסלו.

הארטיסטוקרטיה, לא כגוש אחד, לא כקבוצה מונהגת ומוסדרת, אלא כאליטה המובחנת לפי ערכיה ומוצא חבריה, ביצעה מהפכה ערכית מוחלטת באתוס של העם היהודי בארץ-ישראל. הצלחתה הייתה בעוכריה, וככל שערכי ההומניזם-הרדיקלי והדה-קונסטרוקציה, שיובאו מצרפת, נשתרשו כגבולות השיח, ככל ששיח הפציפיזם המרקסיסטי המנתק זהות למען הדיכוטומיה הפשטנית, קורבן-מקרבן/צדיק-חוטא, הלך ונשתרש, כך הופרד העם ליחידות שונות – בהעדר כל זהות משותפת, ולו ברמה הבסיסית ביותר הכוללת 'אחדות גורל' – הלכה ונתחזקה מגמת הניכור בין האליטה הנ"ל, הארטיסטוקרטיה, והעם.


ד.הניכור בין יוצרי הסמלים וצרכני הסמלים

ועתה לימינו, 'הארטיסטוקרטיה' הגיע למצב בו כוחה דל ותש – זמן רב התרחקה מהכוח שהאצולה הפוליטית מעניקה, כוח כלכלי. לראשונה, ההמון תובע את מה שהאצולה והכהונה גזלו ממנו, בצוותא: את חירותו לקבוע חייו -חומר ורוח. מכאן תביעתה של שרת התרבות מקבלת הד היסטורי רחב, על כל צרות הפרספקטיבה ממנה היא עולה. מירי רגב, בלא מבינה, ללא כוונת מכוון, הפכה להיות ראש חץ בהסתערות על הסמל המתקרא 'ארטיסטוקרטיה' ולחילופין היא הפכה לתיבת התהודה של הרצון העממי להחזיר לגיטימציה מוסרית לערכים 'ימניים' כגון התיישבות, 'אחדות גורל' ותחושת הנבחרות.

הסופר משה שמיר בצעירותו, האם יש יורש לערכיו? האם אומנות 'ימנית' נידונה לכיליון?
הסופר משה שמיר בצעירותו, האם יש יורש לערכיו? האם אומנות 'ימנית' נידונה לכיליון?

אם נחזור לרישא, אסור לבטל את 'הדמות' המבטאת יצירת סמלים: צייר, משורר, זמר, פזמונאי, פסל, אוצר תערוכות ועוד ועוד. המאבק צריך להיות על זהותם, על ערכיהם, על תוצריהם – אם ברצונו של מחנה הימין לשלוט, עליו ליצור סמלים בעולם התרבות שיעניקו לערכיו לגיטימציה. על מנת לעשות זאת, בשלב הראשון, עליו לשבור את ההגמוניה של אותה אליטת אמנים מובחנת. אולם, במקביל, עליו ליצור סמלים משל עצמו -לברוא עולמות ספרותיים מתאימים, לצייר את ההתיישבות או את הדת היהודית באור נוסף, להלחין את נופי הארץ(כפי שהלחין המלחין הצ'כי בדז'יך סמטנה, את נופי מולדתו), לפסל את עמו על עתידו ועברו, להמחיז את הדרמות הקיומיות שלנו בהקשר מקראי מחד ואקטואלי מאידך(כפי שכתב משה שמיר את ספרו 'מלך בשר ודם' ועד לשימוש המופלא של ז'בוטינסקי בדמותו של שמשון ברומן על שמו).

או-אז, הארטיסטוקרטיה תשבר לטובת מודל אותנטי יותר – אליטה מרובת דעות, המייצגת את קשת ההשקפות בחברה: 'מפרקות' ו'מחזקות', או אז בירות אירופה יכולו לנוח לצד ירושלים בלב עולם התרבות הישראלי, כשמימון ציבורי אפשרי(אם הציבור יבחר) אך תחת שני סייגים  –

האחד, אי קידום אומנות שמהותה חיסול עצמי(עידוד פולחן הנכבה או לחילופין פולחן האלימות הערבית כמאבק מוסרי) או קריאה לשלילת חירות פרט(קרי קריאה לדיקטטורה אלימה בצורה מופגנת וברורה).

שתיים, הזדמנות שווה לכמה שיותר ערכים ומייצגיהם, תחת הסייג הקודם.

זאת דעתי, היא לא מדוייקת כנוסחה מתמטית, היא לא סיסטמית כניסוח לוגי-פילוסופי, היא לא בנויה על תקדימים כאילו הייתה פסק דין, שכן אין תקדים לתקומת העם היהודי במולדתו ההיסטורית, רוחנית, לשונית ומעשית.
אולם היא דעתי, וכמדומני, נימקתי אותה די והותר על מנת שתלקח בחשבון לדיון העתידי, שכולי תקווה, שהיא תיצור.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “כה אמר קופל: על הארטיסטוקרטיה – מורחב

  1. אלקין בא מן

    א. היה יותר להוקיר ברשימה שלך, אם כישורי הכללה מוצלחים היו שווי-ערך להיכרות עם ההיסטוריה. הפלאברות האלה מספקות מראית-עין של הסתברות במיוחד בגלל שאתה יודע לתפור תיק מבחינה אינטלקטואלית, אבל לא נראה שהעיסוק שלך בהיסטוריה כן, או שהוא נובע מעיון כן בטבע האדם.

    הביורוקרטיה האירופית לא מופיעה על במת ההיסטוריה כאיחוד של האצולה והכמורה, אלא בהתרסה גלויה כלפי שתיהן, לרוב מטעם הכתר. בעח"מ אנחנו מוצאים לא מעט מלכים במאבקי כוח עם האליטות החברתיות – המלך טוען לסמכויות שהאליטה נטלה ממנו, למרות ש-de jure אין עוררין על ריבונותו הגמורה בממלכה. בכאלה מקרים, הוא מעדיף למצוא ערוצים מנותקים מהאליטות ליישם את כוחו הפורמאלי – כזה שמתיימר להיות נטול פניות ובלתי תלוי, 'מנהלי' גרידא. כך משרתת אותו הביורוקרטיה. ככזו, לעילא ועילא, היא משוללת מפריבילגיות מיוחדות, ומטיבה מנוגדת להן. הזכויות שלה נגזרות אך ורק מתפקודה – לא כסתם מאפיין, אלא כפן מהותי.
    זה נדבך מרכזי בתיאוריה החשובה של מקס ובר על הביורוקטיה, כמו על סמכות אימפרסונלית בכלל. טעון התייחסות מצידך. ובר קבע בביטחון (שהיסטוריונים, ומדעני חברה אחרים, החשיבו מופרז) שאף בזמנו, הטענה של הביורוקרטיה לסמכות נשענת אך ורק על התועלת שבה -על כישוריה האדמיניסטרטיביים ועל הידע שבחזקת חבריה. להבדיל מפריבלגיות – וסתי כוח שמעוגנים במנהג חברתי ובחוק, לא בביצועים. אלסדייר מקינטייר מראה איך ההיגיון הזה עובר כחוט השני בתיאוריות על הביורוקרטיות של זמננו. אם תביט על התביעה של ביורוקרטיות (פרטיות וציבוריות) לסמכות חברתית, תראה שזה נוכח גם שם. איך הזיקה שאתה מייחס בין ביורוקרטיה לפריבילגיות מתיישבת עם ההיסטוריה, התיאוריה הסוציולוגית והניסיון?

    (לקבוע שהמשטרים הטוטליטאריים של המאה ה-20 הם שיאו של תהליך 'פריבלגיזציה' -גם אם נתעלם מזה שביורוקרטיה לא תיקח בו חלק- זה לגמרי מופרך.)

    אני לא מתפלא שאתה מחפש חונטות שמאלניות בהיסטוריה של ישראל, אבל אתה בקושי תמצא כאלה. אידאולוגית, זה לא השמאל שהיה הגמוני בישראל עד המהפך, אלא המעמד הבינוני שהיה מעורב בו. רבים יטענו שגם לאחריו, אבל אנחנו בטח מסכימים שזה לא בדיוק נכון.
    לא בטוח שהבנת את אשר חבריך לא הבינו, עניין בו אב"א אחימאיר דווקא טעה וז'בוטינסקי צדק: שמפא"י לא הייתה תנועת שמאל אידאולוגית. הריכוזיות לא הייתה הומאז' לסטאלין. "מורשת רוסית" של מוסדות "עושי-כל" לא הייתה בנמצא לפני המהפכה. אני סבור שבריכוזיות של מפא"י יש מימד של ההתנהלות הקדם-מדינית – כך נעשו דברים בישוב, ולא יכולים היו להיעשות אחרת.
    אל תחשוב שמפ"ם העריצו את סטלין מתוך היכרות איתו או עם בריה"מ תחתיו. ואל תחשוב שהם העריכו את מפא"י, או שניתן להם נתח מהמנהיגות. הם היו אידאליסטים עיוורים, מרקסיטים ולא סטליניסטים.

    ב. אם אתה חושב שהתרבות שאתה מוקיע טוענת לפריבילגיות אתה חוטא באחד משניים:
    או שפועל בך רצון עז ליישב בין העובדות לבין העמדה שלך,
    או שאתה לא יודע מה זו 'פריבילגיה'.
    לכן אני שואל ממך אינסטנציה אחת שבה אנשי התרבות, בשם כל אנשי התרבות ככאלה, כלומר המגזר החברתי, במסגרת מאבקם הציבורי ואף פעילותם הפוליטית כיחידים, ביקשו לשנות את מהלך החברה למען רווחתם האישית, כפי שיש להבין אותה במונחים סוציו-אקונומיים קונקרטיים (לא של נחת או קורת-רוח אידאולוגית) ולשנות את הסדר החברתי כך שיפעל למען רווחה זו באמצעות סדרה של מנהגים חברתיים קבועים ו/או זכויות משפטיות פורמאליות שחלות אך ורק עליהם כקהילייה סגורה. אתה תמחל לי על שרשרת התמורות, מה שאני מנסה להבין מאוד פשוט – האם "האליטה התרבותית", ה"ארטיסטוקרטיה", מבקשת ליהנות מזכויות-יתר בתור חברים בסטטוס נבדל מזה של שאר החברה?
    האם 'אנשי תרבות' זה סטטוס?
    יש סוג של סטטוס שתלוי בפונקציה חברתית – כהונה, בחברת השדרות הפיאודלית האצולה הייתה אמורה להיות אנשי המלחמה, Bellatores. איך 'אנשי תרבות' הופכים להיות סטטוס, ר"ל "ארטיסטוקרטיה"? האם המעמד שלהם מעוגן בחוק? האם זכויות יתר חברתיות מוכרות חלות עליהם? אני צריך לקוד קידה שאני רואה אותם, לעבוד לצד השני של המדרכה?
    או שהפונקציה החברתית שלהם לחלוטין תלוית ביקוש?
    אתה ודאי מבין שאם היא תלוית ביקוש, כל מסלול-החיים של אנשי התרבות הללו מתווה ע"י הקהל שלהם, צרכני התרבות. הם לומדים משחק בבתי ספר שיכשירו אותם למה שצרכני התרבות מחשיבים כטוב; הם מעלים הצגות שצרכני התרבות חושבים שחשוב לראות; עסוקים ביצירה שצרכני התרבות ישמחו לקרוא עליה במוספי התרבות בעיתון.
    אני מניח שאתה גם מבין, שהתרחיש שאני מציג כאן ממש לא היפותטי. רק שזו צביעות, בעיניך, להציג זאת כך. "צרכני התרבות" שלי הם קהל מצומצם מאוד, עם תפיסת-עולם מאוד מסוימת. אבל למעשה, הם היחידים שעדיין פוקדים את הגלריה והתיאטרון.

    אני מניח שבשבילך, לקבל את זה מביא לסוג של דיסוננס. לכן אתה מחפש הגבלות מצד ההיצע, ולא הביקוש. תרבות זה דבר טוב, אבל נראה לך שהעם מתנכר לאנשי תרבות.
    אפשר להחזיק בטיעון שלך בתנאים משופרים, שייתפסו היטב בדעת הקהל: "הארטיסטוקרטיה" מונה את הצרכנים והיוצרים. הם מנהלים את כלל משאבי התרבות כקליקה, ובכך חוסמים את הגישה בפני העם לתרבות המחייה. אבל אתה עדיין צריך טענה בלתי-תלויה לפריבילגיות – מצד ההיצע, מונופולים תרבותיים – מוזיאון שאי-אפשר להקים מוזיאון שכנגדו; מצד הביקוש, וחשוב פי מאה, ניסיון להגביל את מספר צרכני התרבות ולעשות מהם מעמד. אם תמצא לי מקרים סובסטנסיאליים שבהם זה קורה, אוכל לקחת את הטענה שלך ברצינות.

    ג. כרית לעצמך לא מעט זהב, ועכשיו אתה בא לטבוע ממנו מטבעות: אוסלו, נגיד. אולי כאן תבוא ההרמוניה המיוחלת בין אליטיזם תרבותי ופוליטי, כיצד התרבות שלטת, והאליטה שלך נעשית דומה יותר לאליטה אמיתית, עם עמידה בעולם? אני חושב שאתה מתחיל להעריך את מרקס. מושג אחד במשנתו שאני חושב שראוי לרכוש לו הרבה כבוד הוא זה של בניין העל.

    ד. מה עממי ברגב?
    איפה שיש תאוות-בצע, אם בצע הוא כוח או ממון, לעם אין עניין.
    איפה שיש אינטרסים, סיעות, קבוצות לחץ – אנשים הדוחקים אלה את אלה בדרכם שלוחת-הרסן למעלה – גם שם לעם אין עניין.
    מצודת זאב לא יותר קרובה לעם מאשר מערכת העיתון ברחוב שוקן. כלום לא סופר לך שהעם רוצה צדק? שהוא רוצה צדק יותר מאשר שיעשקו אותו וינשלו אותו מכל מה ששלו, ובתמורה יספרו לו כל מיני סיפורי סבתא על ארטיסטוקרטיות?

    1. kopelistus

      ראשית, ברכות על טיעון מנומק כהלכה. מרענן ומאיר עיניים. מה חבל שבין לבין נורו חיצים מספר של לעג. אני מצר עליהם, גם אם לא חדרו את השיריון מכיוון שהם מבאישים ריחו של נימוק נגדי ראוי.

      שתיים, אקדים ואציין שמטבעו של בלוג, גם אם יחסית ארוך, אנו נציג הכללות אינספור – מטבעו של טיעון שלא זוכה למאמר או ספר, חייבים להכיל מושגים רבים לתוככי מושגים מעטים ובכך תמיד תהיה נטייה לשגיאה.

      ועתה לנקודות:
      1.לא התכוונתי בטענת ההאחדה של האצולה והאריסטוקרטיה להיתוך ממשי שקרה אונתולוגית בין שני מעמדות קיימים – אלא בין שתי פונקציות חברתיות. דווקא מבט מכיוון מעט פשטני מעט ישן אולם חביב למשחק, מהעין הפונקציונלית, תחשוף טענתי. התפקיד שהאצולה והכנסיה מילאו, תפקיד שהלך ונשחק, כיצירה עצמאית, הלך ונתפס ע"י המעמד הביורקרטי, הפונקציות הלכו ונתפסו על ידי הביורוקרטיה – אני מתבסס בטענתי על פרקטיקת המעבר-שימור שתאר דה טוקוויל בספרו "המשטר שהיה והמהפכה"(ספר שלא יצא לאור בהוצאה מחדש משנות ה50 לצערי). צרפת המלוכנית יצרה את מעמד האינדנטנט. התופעה הנ"ל, לדעתי, נכונה לכל מקום בו הנחשול המודרני שהמהפכה ייצגה, הגיע; אולם כאמירה מוחלטת, הוא הגיע לידי השלמה בעולם המודרני, העולם שלאחר שבירת מבנה המעמדות.

      זאת טענה אידיאולוגית, ולא הסתרתי, על מהותה של העברת הסמכות בחברת ההמונים לביורקרטיה. אני מוסיף על טיעוני התועלת את הפונקציות החברתיות שנובעות הן מטבענו כחברה והן מהעבר הספציפי של ארה"ב, צרפת ובריטניה(קרי כתוצאה של מסורת פוליטית פרקטית).

      1.1בנוגע לטענתי על 'הפריבילגיזציה' – אודה שאינני משתמש במושג האקדמי אלא הלשוני הפשוט. אני חושב שדחיקת טיעון התועלת, הוספת תרעלת התיאולוגיה הפוליטית המרקסיסטית והנה לך מעמד ביורוקרטי שנוצר בתוך המדינה המרקסיסטית הרוסית וגרורותיה.
      אפשר לתאר זאת אחרת, אולם התיאור שלי מתבסס על ההקשר למהלך שהתרחש במהפכה הצרפתית – מהפכה שבכירים בקרמלין הצהירו באוטוביוגרפיות שלהם כי הם רואים עצמם כממשיכיה, כיורשי היעקובינים(אקדים ואסייג שלא יצא לי לקרוא את מרקס או קרופוטקין על המהפכה)

      2.אני מסכים, לחלוטין, מפא"י לא הייתה סטליניסטית, ההתכתבות הידועה של בנ"ג או לחילופין, ביקורתו המדוייקת של כצנלסון, היתה הוכחה לכך משני הראשים של מפא"י. אולם מפ"ם היתה חוד החנית עליו אני מדבר – כאן אני מקבל את הביקורת במלואה – הייתי צריך להרחיב ולפרט על מנת למנוע בלבול לפיו אני קושר את מפא"י ומפ"ם לאסופה רעיונית אחת. אני מקווה שעתה, לאור ההפרדה שעשיתי, שהארת, שהסכמנו על טבעה, תוכל לקרוא את הטיעוןן הנ"ל ביתר נינוחות.

      3.כאמור, הפריבילגיה, כמושג לשוני-מילוני ותו לא, הועלתה על נס עוד בשנות השבעים עם ספרם של אליצור וסלפטר "הממסד" ומאוחר יותר על ידי קימרלינג ולבסוף על ידי מאוטנר, ההקשר בין האצולה הימי ביינמית ו'הארטיסטוקרטיה' כאן, מתבססת על דמיון עקרוני אולם לא מדובר בחפיפה, רחוק מכך.

      4.זכויות היתר הללו נמצאות ב'מבנה העל' וליתר דיוק ביכולת לטבוע מטבעות מוסריים מערך פלוני ולא אלמוני. לצד זה תוסיף את מבנה הועדות הנלווה, ככורח יוצא, לרעיון התועלת הביורוקרטי, תוכל לראות איך יורשי האליטה הפועלית בעבר, קבוצה מובחנת, מבטאת כיום ערכים הפוכים אולם היא 'עדיין מועדון יחסית סגור'(ישנם מקרים הפוכים כבכל תופעה דומה אולם גם זה הנכנס למועדון חייב לשאת מטען ערכי רלוונטי) אם אטען בפשטות – זה ניכר בשאלות קנייניות כמו שזה ניכר באחיזה במוסדות התרבות ובאמצעותם בתרבות – אני לא מאשים כי אם מתאר את המהלך הלוכד לדעתי את ההפרדה בין המגרש הפוליטי והמגרש האתי-תרבותי.

      4.1אני מוסיף ומציין שזה תיאור פשטני של תהליך אחד מיני רבים העובר על החברה הישראלית. אולם קשה לי להתעלם מהקבוצה המובחנת הרואה בעצמה כאוטוריטה תרבותית ומוסרית(כפי שאמרתי בסיפא, ברמז דק מן הדק, שבצדק רק – שכן היא יוצרת תוכן בהקשר הנ"ל).

      5.אני חושב שמשה שמיר הוא הדוגמה הטובה ביותר לדיכוי ערכי של אותה קבוצה, לסגירת אופקים במקום חיבורם לתמונה רב-גונית. אולם אם אתייחס ישירות לטענתך: " “צרכני התרבות” שלי הם קהל מצומצם מאוד, עם תפיסת-עולם מאוד מסוימת. אבל למעשה, הם היחידים שעדיין פוקדים את הגלריה והתיאטרון." – טענה חשובה – אוסיף שתי הערות:
      א.מאחר ואין אלטרנטיבה קשה לדעת מה קדם למה – הביצה והתרנגולות שתיהן חוצות את כביש הזמן.
      ב.לצערי הרחבתי על הבעיה מן הימין ברשומה אחרת – https://akivalamm.com/2015/06/04/%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%94%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%94-%D7%91%D7%99%D7%A9%D7%A8%D7%90%D7%9C-%D7%90%D7%A0%D7%A7%D7%93%D7%95%D7%98%D7%94/ – הימין לא יצר, אם אצטט את שכתבתי לשם הבהרה: "על אשמתנו כ'ימין' – על העדר אליטת-נגד והגמוניה-נגדית – חד וחלק: אנו אשמים בכך שלא יצרנו מערכות יצירת סמלים אלטרנטיביות, תיאטראות, אפוסים קולנועיים, מוסיקה, פרוזה, ספרות עומק ומוסדות הגות אלטרנטיביים."
      אני לא מאשים אותך או אחד מחבריך על שיש לכם קהל תרבות ויצירה תרבותית מרשימה – אני מאשים את המחנה שלי שהזניח את התחום הנ"ל ורץ לגבעות ולצבא בהתעלמו מהמרחב התרבותי.
      אני מזדהה עם טענת הביקוש וההיצע הנ"ל, אולם אני לא מקבל את הטענה השגורה בפי רבים, ולא בצדק, שציבור שמרני או דתי לא מסוגל לצרוך אומנות או ליצור אומנות – אני פשוט מרחיב את הגדרת האומנות להכיל ולחולל ערכים נוספים על "שחיטת הפרות" המתבצעת לעייפה מזה ארבעה עשורים.

      בנוגע לשאלת רגב – היא סמל עממי, פועלה ותוכנה אינם רלוונטיים – היא פורטת על 'מבנה העל' – מבנה על שהצגתי ברשומה לאחר מכן, ע"ב בנימין וגרמשי, בעל ממשות רבה כמעט כמו הדבר כלשעצמו – הפנומנה התרבותית-חברתית כמעט ושוות משקל לנואומנה החברתית…מירי רגב לא היתה מצליחה אם לא היה תוכן ממשי בפעולתה(גם אם לא התכוונה).
      אם תרצה להרחיב, אשמח אם תקרא את הרשומה שהוספתי וגם טור שפירסמתי בישראל היום :http://www.israelhayom.co.il/opinion/290199

      ושוב, אני מסכים ומוסיף שעל מנת להבין את הרשומה הנ"ל, בדיעבד, יש לקרוא את הרשומות האחרות שעוסקות בטענות על מיתוסים-סמלים-יצירת סמלים-הגמוניה וכולי.

      הסיומת המבטלת בהינף קולמוס או מגע שבמקלדת את הטיעון, כאמור, ממלאת לבי עצב, לאחר תגובה יפה ניתן היה לחתוך אותה, או, לכל הפחות, להמתין לתשובתי.
      אולם זה מה שנמצא ואקבלו.

      אני מקווה שעניתי על חלק מהטענות.

      1. אלקין בא מן הים

        תודה על התגובה המקיפה. לא הייתה לי שום כוונה לטעון את דברי באי-אלו "חיצי לעג". אני כן סבור שיש לשוות לדברים מסוג זה נימה של תוכחה, אם נראה שדברים לא הוצגו כהלכה. אז אדגיש: אני כלל לא רוכש לך בוז, ואינני מבקש להוזיל את הטיעון שלך כדי למנוע דיון – רק לבחון אם הוא מחזיק מים.

        1. הטיעונים ההיסטוריים שהבאת אינם נהירים לי כל צרכם. אולי בגלל שלא קראתי את ספרו של דה טוקויל (הזנחה פושעת, אני יודע.)

        באיזו מידה תפסה הביורוקרטיה תפקידים דתיים וצבאיים (כנסיה ואצולה)? אנחנו יכולים להבין ביורוקרטיה בתור מוסד להפעלת כוח או סוכן של פעילות היסטורית, כפי שתיארנו אותה עד כה. גם אם צבאות, למשל, עברו ביורוקרטיזציה, זה לא מלמד על ניצחון של הביורוקרטיה כסוכן היסטורי, אלא כדגם להפעלת כוח. כמובן שזה לא מאפשר לנו לדבר על הביורוקרטיה כגורם שצץ יחד עם האצולה לכנסייה, ובסופו של דבר מכניע את שתיהן. זה דיון אחר לגמרי.
        אם, לעומת זאת, איזו ביורוקרטיה הצליחה לעבור את כל התהליך – לקומם את עצמה, להעביר מוסדות אחרים קואופטציה ובכך לרשת את הפונקציה שלהם – זה טעון ביאור היסטורי. לא חושב שזה קרה בשום מקום.

        מה שבטוח, לא נכון יהיה להגיד את זה על המשטרים הטוטליטאריים. קודם כל כי שלושת המקרים מאוד שונים אלה מאלה. אבל גם במה שמשותף ביניהם – אתה באמת סבור שהביורוקרטיה בגרמניה הנאצית למשל, המפלגתית או הממלכתית, עסקה בפולחן כמו הכנסייה הקתולית במהלך המיסה? אני נוכח שאתה מרבה לערב בין כהונה דתית לבין איזה חוד-חנית אידאולוגי של חברות קדומות. יש בזה גרעין של אמת, אבל אפילו אם יש ביורוקרטיה שמכתיבה רעיונות, היא לא ישר הופכת לחצי-כנסייה.

        מה לזה ולאינטנדנט? האינטנדנט הוא לא נטו מפקח? לואי ה-XIV הוא בעיני פרדיגמה מוצלחת לכאלה דברים, ולכן אני שואל אם קיומו של האינטנדנט לא מוכיח את טענתי, קרי שמלכים שטוענים לאבסולוטיות משתמשים בה כדי לדכא את האצולה שלהם?

        1.1. 'פריבלגיזציה' זה לא מונח אקדמי שאני מכיר, סליחה על אי-הבהירות. ניסיתי לתפוס את התהליך במילה אחת, ויש להודות שיצא סולציסטי משהו…
        אז אתה טוען שהביורוקרטיה הבולשביקית חדלה מלחפש לגיטימציה בתועלת, אבל בהיוותרה ביורוקרטיה, שלטה במדינה בכך שתבעה בהצלחה פריבילגיות? אחרת, מה לזה ולטענה שלי?

        2. אתה עדיין לא ביססת קשר בין מפ"ם לבין רעיונות טוטליטאריים, מה שמעסיק אותי.

        3. פריבילגיה היא מושג מהחוק הרומי. במקור, אם אינני טועה, מדובר באותם "usages" שכרוכים בניהול חיי הפרט. משם נעשתה לחוקים החלים על קבוצות בלבד, וכיום נחשב לזכויות חבריות שמפלות את המחזיקות בהן לטובה כקבוצה.

        4. אבל לכאורה כל אחד יכול לתבוע מטבעות מוסריים בכל ערך, מכל מתכת שירצה! מה שעליך להראות לי, כקורא, זה באילו מקרים "הארטיסטוקרטיה" מצרה את רגליהם של אחרים ליהנות מאותו הון חברתי שהיא נהנית ממנו? אנשי התרבות טוענים שהם נלחמים למען פתחון הפה שלהם, מה שחיוני לעבודתם. עד כה עשית מעט מאוד כדי להוכיח שלא כי, אלא שמדובר במאבק על השתייכות לקסטה ועל זכויות היתר שלה; קל וחומר שהקסטה הזו שלטה במדינה בתקופת אוסלו!
        אם היית טוען, למשל, שהקסטה היא לא "אנשי התרבות" ככאלה, אלא האליטה השמאלנית האשכנזית הותיקה/מתאשכנת, ושהיא מדירה החוצה את הימין בכל מה שנוגע לתרבות, היה לטיעון הזה רגליים (מופרך בעיני, אבל בסדר. אנשי התרבות שלנו מתמלאים חמה על כל שדבק בו ניחוח של ז'דוניבזם, לכן התנגדותם לרגב.) אבל לטעון שאנשי התרבות, בכובע הזה, הם הם הקסטה? אפילו אם הם יכלו לגייס את הכוח הפוליטי, או התושייה, בשני המקרים אני מסופק – מה הם כבר יכולים לתבוע? הרי הם לא תובעים שיושת על עם ישראל מס תרבות, שיתקבל אצלם כמענק תרבות חודשי! הם לא אוסרים על כל מי שעובד בעבודה משרדית להפוך לאיש תרבות בלי תקופת צינון! הם גם לא מונעים מאף אחד לעשות תרבות נגדית לשלהם, מוזיאון שכנגד, תיאטרון שכנגד, להעלות מחזה על שבתאי בן דב ולהציג אותו במרכז מורשת בגין או אצ"ג! עד שיוכח אחרת, כל מה שמבדיל בין הייצוג של השמאל לזה של הימין על זירת התרבות הוא כישרון ופרומיננטיות – אפילו התקצוב הממשלתי, שהיית צריך להרחיב עליו את הדיבור במאמר, שם את היד על הדופק של העדפות הקהל, ומונע משיקולי פרסטיז'ה וניסיון קודם.

        4.1 גם יש אינסטלטור רואה בעצמו אוטוריטה לגבי הכיור בבית שלך. אם הוא לא, אתה מוזמן להחליף אינסטלטור. גם אנשי תרבות מתיימרים להיות ספקים לשוק, שאין חובה להיעזר בשירותיהם.

        5. קראתי את הרשימה. אם תרצה, אשמח לרשום שם תגובה מפורטת. זה המקום לדון בסיכויים לאלטרנטיבה תרבותית מימין. תחילה, הרשה לי להחמיא לך על הקריאה לכתוב אפוסים. בהחלט מטרה ראויה.
        ואנחנו מסכימים בעוד נקודה:
        "תהליך ההרס חייב להתבצע באמצעות יצירה, לא אלימות או רגולציה שתותרנה 'אדמה תרבותית חרוכה' – רק יצירה – אך ורק יצירה – של סמלים לאומיים, דתיים ושמרנים." אם צריך להתבצע כזה הרס, ואם יש לקומם מההריסות דווקא תרבות בכזה סימן. זה דיון אידאולוגי, חוץ מזה כל מילה בסלע.

        ועוד נקודה שכדאי לדון בה:
        "כך האליטה האינטלקטואלית של המחנה הפועלי לשעבר, היאפי כיום, כשכבה מובחנת סוציולוגית, משמרת עמדות כוח ויכולות מכריעות"
        שזה תמצית מה שאמרת עד כה. אבל כמו הרבה ניסוחים טובים וישרים-מבחינה-אינטלקטואלית של שגיאה, הסתירות גלומות בו. אני מציע להפוך את הבניין על ראשו: אולי דווקא היותם בני "שכבה מובחנת סוציולוגית", שזכו לחינוך זהה וגדלו בבתים פוליטיים זהים (מנסיבות היסטוריות, כפי שהרבית לציין) היא שמסבירה את תפוצתן של דעות פוליטיות מסוימות בקרב אנשי תרבות? אולי נגישות להון תרבותי היא עניין של רקע סוציו-אקונומי וחינוך? בהתחשב בהיסטוריה של ישראל לפני המהפך, לא בלתי מתקבל על הדעת שרוב אנשי הימין פשוט עוד לא רכשו את ההון התרבותי לעסוק בתרבות – שזה עניין של זמן וחינוך טוב. אם כך, לרצות תרבות ימנית גבוהה זה לרצות בתים טובים בשביל אנשי ימין, וזה כרוך במטרה שהיא באמת ראויה – לרצות בתים טובים בשביל כמה שיותר אנשים! יש להצר על כך שבמקום לחתור לשם, ממשלות הימין עסוקות במלחמות תרבות עקרות עם שמאלנים, ובכך משאירות את התרבות, ואפילו התרבות הפוליטית של הימין (על כל מה שיכל להיות לה, על הסימבוליזם המוחמץ של ההדר הז'בוטינסקאי, או האינטלקטואליזם מעורר-ההשתאות של אחימאיר או ייבין,) דלה כמו פרבר יאפי.

        אם אתה חושב שרגב צריכה תמיכה אלא מסיעתה כדי לפעול, אתה מעלים עיניך מכל המגרעות של דמוקרטיות פרלמנטריות. לא כל העם סולד מרגב כמוני ואולי כמוך, אבל בוא לא ניתן לדעת הקהל להשלות אותנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s