זה התחיל כשחשבתי על זה שבעצם, עוגת שוקולד היא הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כלומר, יש סוגים שונים של עוגות שוקולד. פעם עשיתי בייביסיטר ובעלת הבית הכינה תבנית שלמה של שוקולד טהור ואני יישרתי אותה במשך ערב שלם. אבל ביום שישי האחרון, לקחתי לי ריבוע של עוגת שוקולד ויכולתי לפסוק בוודאות: את הרבה יותר עוגה מאשר שוקולד. כי שוקולד אני אוהבת. ואותך – פחות.
(אז מה אתה יותר – גוף או נפש? יהודי או ישראלי? יהודי או אדם? דתי או לאומי? אדם של בית או אדם של חוץ? אינדיבידואל או חלק מקולקטיב? שמרן או ליברל? אידאליסט או עצלן? מי יאהב אותך יותר ומי פחות על התשובות לשאלות האלו?)
אחר-כך אמרתי, זה קצת שטחי לראות עוגות שוקולד בצורה דיכוטומית כזאת. זה לא שהן או עוגה או שוקולד. עוגה היא בסופו של דבר סך כל מרכיביה. המתכון. מה יש בפנים, וכמה מכל מרכיב. כמה קמח, כמה ביצים, סוכר לבן או חום? שמן או חמאה? אולי מרגרינה, רחמנא ליצלן? שוקולד אמיתי או צימקאו? לפעמים טועמים מהעוגה ומיד יודעים מהו המרכיב הראשון שלה. מה יש בה יותר מכל דבר אחר. לפעמים יש שם מרכיב שלא משפיע בכלל על הטעם, אבל הוא שם. הוא חשוב.
(אז מה את יותר מכל דבר אחר – חכמה? אדיבה? מצחיקה? יש בך תכונות שאף אחד לא יודע שהן קיימות? מה המינונים שלך? כמה את כועסת, כמה סולחת, כמה נדיבה, כמה אמיצה, כמה שטותית, כמה אוהבת, כמה פחדנית. אילו תכונות מעולם לא היו שלך?)
אולי זה בכלל עניין של האופה, של הקונדיטור. האופה עושה את העוגה למה שהיא , נכון? לפעמים היא קרויה על שמו – העוגה של סבתא, העוגה של דורית, העוגה של יונתן. ככל שהוא יהיה מוכשר יותר, יצירתי יותר, בעל חוש טעם מפותח יותר, סביר להניח שהעוגה שלו תהיה מוצלחת יותר. אם הוא השקיע בה זמן, מחשבה, חומרי גלם איכותיים ותשומת לב מירבית. אם הוא הקפיד להכניס אותה בזמן לתנור ולהוציא אותה בזמן מהחום הגדול. אם הוא אפה אותה באהבה.
(מה אתה אומר – כשמסתכלים עליך, רואים את אבא ואמא? מה הם לימדו אותך לאורך כל השנים שבהן אתה צומח לאיטך תחת קורת הגג שלהם? היית מוכן להקשיב? והיום – אתה מוכן? אתה עדיין הילד שלהם? ועד כמה? ועד מתי?)
אי אפשר לדבר על עוגות בלי לומר מילה או שתיים על הייעוד שלהן. כל עוגה, סופה להיאכל. או לפחות, כך ראוי היה שיהיה. להיאכל בתור עוגת יום הולדת עם זיקוק או סתם בתור קינוח. בתור נשנוש לילי, בגניבה בבייביסיטר, באירוע מיוחד. לפעמים הן מותירות אחריהן חותם: פצעי בגרות, עליה במשקל, כאב בטן, ריב על החתיכה האחרונה, פירורים על הרצפה. רגשות אשם או תחושת שובע. ואולי זה מה שמגדיר אותן יותר מכל. ההשפעה שלהן על המציאות.
(מה את עושה עם החיים האלו שלך? כמה את משפיעה, ועל מי, ואיך? ההשפעה ניכרת? נסתרת? חולפת? נצחית? זה בדברים הקטנים או באיזו משימה לאומית? מי בחר את המשימות שלך – את? אנשים אחרים? מה תשאירי כאן אחרי לכתך?)
אנשים אוכלים עם העיניים. הם בוחרים בעוגה אחת מתוך מבחר של עוגות על פי מה שעיניהם רואות. זה יכול להיות מגוון של סימנים חזותיים. עוגה שנראית איכותית, או בגודל הנכון, במרקם הנכון, עוגה שמזכירה להם עוגה שאהבו פעם. עוגה שתופסת להם את העין מסיבה כלשהי. אבל מי שטעם פעם מהעוגה, יודע עליה הרבה יותר אמיתות. הוא מכיר אותה. זה אמנם דורש היכרות קרובה יותר, האדם נדרש לבחור, אבל אז קורה הדבר האמיתי.
(על מה אנשים מדברים כשהם מדברים עליך? לפני שהם מכירים אותך באמת? אחרי? מה משך אותם אליך מלכתחילה? האם מצפה להם הפתעה, אחרי השלב הראשון של ההיכרות? האם הם נשארו או בחרו לעזוב? בחרת לעזוב בעצמך? איך אתה נראה ואיך אתה באמת? כמה עמוק הפער בין שתי האמיתות האלה? האם הוא מצטמצם? איזו אמת מתקרבת לרעותה?)
אולי השאלה היחידה שצריכה להישאל היא אם היינו בוחרים בעצמנו מתוך כל העוגות בעולם. או אפילו רק מתוך עוגה אחת. האם אנחנו מספיק שווים בעיני עצמנו, מספיק ראויים, מספיק מוכנים, כדי שניתן לעצמנו הזדמנות.
קצת על הרבה 