"העורך שמע את השיחות האלו כבר עשרות, אם לא מאות פעמים. כשהכתב יצא, הוא שלף את היומן מהמגירה. את היומן הזה הוא התחיל כשהיה כתב בעצמו. "אני לא רוצה להיות אחד מהם, שגונזים כתבה רק כי הם חברים של מישהו, או מסכימים איתו פוליטית", הוא אמר אז לאשה שאהב. היום הוא לא זוכר את שמה. במחשבה שנייה השם שלה פתאום קפץ. עמית. עמית. הוא נזכר לפתע בשובל הריח שהותירה מאחוריה, מלאת חן ושמחת חיים."
וגם: מהי פוליטיקה באמת, מה מלמדת אותנו פרשת השבוע על משימת חייו של האדם וקטע חדש ממעגלים של אור.
קצת על האמת | קצת על הכוח | קצת על החלום | מעגלים של אור
קצת על האמת
"אנחנו עובדים על התחקיר הזה כבר שבועות!", הסביר הכתב לעורך. "עברנו על העובדות פעם אחר פעם, בדקנו אותן מכל הכיוונים. האיש הזה לא ראוי להיות נשיא מדינת ישראל הבא, והציבור צריך לדעת מזה!".
העורך שמע את השיחות האלו כבר עשרות, אם לא מאות פעמים. כשהכתב יצא, הוא שלף את היומן מהמגירה. את היומן הזה הוא התחיל כשהיה כתב בעצמו. "אני לא רוצה להיות אחד מהם, שגונזים כתבה רק כי הם חברים של מישהו, או מסכימים איתו פוליטית", הוא אמר אז לאשה שאהב. היום הוא לא זוכר את שמה. במחשבה שנייה השם שלה פתאום קפץ. עמית. עמית. הוא נזכר לפתע בשובל הריח שהותירה מאחוריה, מלאת חן ושמחת חיים.
גם חן וגם שמחת חיים וגם עמית היו רחוקות ממנו עכשיו שנות אור. היומן הזה החל כשהוא היה כתב. העורך שלו, צור שליו האגדי, גנז כמה כתבות שלו ברצף. כמה כתבות? סדרת תחקירים על אחד השרים הבכירים אז. "אנחנו עובדים על זה כבר חודשים, צור, חודשים! אני לא מאמין ששוב אתה מגן על האפס הזה!". בלי האפס הזה, ענה לו צור, לא היינו פה. שי, שעוד לא היה העורך, לא הבין את זה. איך ח"כ רקק מציל עיתון כה גדול ונחשב. "זוכר את אמנון אברמוביץ'? זה שאתרג את שרון בשביל ההתנתקות?", אמר לו צור. "ככה אנחנו".
אבל שי לא רצה לעזוב, וכשהוא סיפר לעמית על מה שקרה הוא הבין שחשוב לו לזכור את זה. את כל הפעמים שגנזו לו כתבה. לפעמים ההסבר נבע מאינטרסים כלכליים של העיתון ושי הבין את זה. אבל כשהשיקול הפך לחברויות, הוא השתגע ממש. זו אפילו לא אידיאולוגיה.
עמית נתנה לו מחברת משבצות. "אני חושבת שאתה תישחק בעבודה הזו. התסכול הזה יהפוך למטושטש ככל שהזמן יעבור, אתה תשכח שזה הרגיז אותך. יום אחד תמצא את עצמך משקשק בכתפיים ובזה תמצה את התסכול שלך, או גרוע מכך – יום אחד תהיה אתה זה שחותך כתבות בשביל חבר, בשביל כסף, בשביל אידיאולוגיה. ויעמוד מולך כתב עם סיפור טוב ואתה תגדע אותו – כי בסדר העדיפויות שלך זה מה שמשתלם. כמה שהיא צדקה, הוא חשב בעודו משחיר משבצת נוספת במחברת.
כשצור נפטר, שי הפך להיות העורך. ובתור עורך הוא הפך את המחברת מהצד שהשחיר ככתב לצד שהשחיר כעורך.
"סגל", הוא התקשר אל הכתב המתוסכל. "כנס אליי".
הכתב נכנס בהליכה שפופה. הוא פתח את הפה והתלבט אם לנסות להתווכח על זה שוב, אבל העורך הקדים אותו. "שב", הוא אמר.
"רואה את המחברת הזו?", הוא החל לספר את הסיפור. כל הדרך מעמית ועד לסגל. "תפרסם את הכתבה. אתה צודק. האיש הזה לא ראוי, וגם אם הוא כן ראוי, כדאי שהציבור ידע את זה. וכדאי שהעיתון הזה יפרסם את זה".
_
קצת על ההתנתקות
"פוליטיקה אינה מאבק בין שמאל וימין, כי אם בין העליון והתחתון" – לוח שנה, קיר המטבח של ההורים.
השבוע קרה משהו בפוליטיקה הישראלית. נפתלי בנט ומירי רגב לקחו שניהם את המושכות לידיים והפעילו אג'נדה ימנית מובהקת. תיאטרון אל-מידאן הוצא מסל התרבות של משרד החינוך ורגב אילצה את תיאטרון 'אלמינא' להופיע בבקעת הירדן – על אף התנגדותו של נורמן עיסא להופיע שם מלכתחילה. השמאל יטען לסתימת פיות ולכפייה פוליטית על עולם התרבות אך לי נראה שזה המקום להיזכר במשהו שקרה לפני עשר שנים. הדיון אז לא היה על תרבות, על הצגות, על התבטאויות שנויות במחלוקת. הדיון היה אז על החיים עצמם.
"התנתקות היא המילה המדויקת ביותר", כך אמר השבוע ד"ר רונן שובל, בכנס 'מסתכלים להתנתקות בעיניים' שנערך באוניברסיטת בר אילן. "זו הייתה התנתקות. גירוש או עקירה הן התייחסות אל אינדיבידואל. אך בממד העמוק יותר, עם ישראל בהחלטה ריבונית החליט להתנתק מארץ ישראל", הוא קבע.
שובל התייחס אל הוגי התכנית, שניסו לפעול ב'רגישות' ולטשטש את הסיפור האישי, את העקירה, הנסיגה והגירוש, אך דווקא מתוך כך – הגיעו לעומק הכוונה. "אין עניין לעשות מדד של מסכנות בעולם. אם היה מדד כזה, החבר'ה בנפאל היו מנצחים בקלות. עם כל הצער העמוק לסיפורים האישיים, הסיפור הוא עם ישראל שהחליט להתנתק מארץ ישראל. הם ניסו להתחמק מהכול ולטשטש אותו, אך התוצאה היא התנתקות מארץ ישראל".
את דרכו הציבורית החל שובל כסטודנט שנה שלישית ליחב"ל ומדעי הרוח באוניברסיטה העברית. "הסנקציה החברתית להיות ימני עם חולצה כתומה הייתה קשה יותר מאדם שהיה הולך בלי חולצה", תיאר את המצב בימים ההם. "היה ברור שלא נצליח למנוע את ההתנתקות ,אבל הרגשתי שהייתי חייב לעשות משהו".
המשהו הזה היה 'תא כתום', קבוצת סטודנטים שהתגבשה על מנת למחות נגד ההתנתקות. בתוך כמה חודשים, בכל מוסד אקדמי נפתח סניף. שובל וחבריו הקימו מחאות ועוד מחאות, אך בכל פעם שנחשפו לכלי התקשורת הם נתקלו בבעיה. "ניסינו לשבור. השיח היה שמגיעים להתראיין ברדיו ושאלו אותי אם אנחנו אוגרים נשק. "תירו? יש לכם רימונים?", זה היה מסגור בלתי אפשרי. אי אפשר לעשות הפגנה כי הכול הפך ללא לגיטימי".
כיום זכורה בעיקר תפילת הנערות ומפונים מחובקים בזרועות החיילים המפנים, אך בימים ההם כאמור – המחאה הייתה בלתי אפשרית. "זה הפך למחאה טיבטית", הגדיר זאת שובל. "אנשים מגורשים מהבית שלהם ויוצאים מחובקים. החלטנו לצאת לשביתת רעב. 12 ימים שבתנו רעב. את האוהל פתחנו מול בית המשפט העליון, בתקווה שמשם תבוא הישועה. בתוך ימים ספורים הצטרפו עוד ועוד והגענו למאה סטודנטים ששוברים רעב".
אך לסטודנטים הכתומים הייתה בעיה אחת. "לא סיקרו את זה. הייתה פעם אחת בשבע בערב עם גאולה אבן בערוץ 1. חוץ מזה – התעלמות מוחלטת, זה פשוט לא הסתדר בנרטיב. לא מסתדר – לא מסקר. כשהנשיא (קצב – ע"ל) פנה וביקש שנפסיק עם שביתת הרעב, הפסקנו".
גם דוד חטואל, אב ששכל את אשתו וארבעת ילדיו נאלץ להתמודד עם קשיים רבים במחאה נגד תכנית ההתנתקות. חטואל סיפר באותו אירוע כי מפקדים ואלופים שוחחו איתו והזהירו שלא יתבצר בביתו. "לא הייתה שאלה של התבצרות. התפללנו, ביקשנו, התחננו. לא הייתה מחשבה לגרום לשנאת אחים. אנשי אמונה, בדרך אמונה בחרנו. אנחנו יודעים שאם נגזרה הגזירה, אנחנו ממשיכים עם האמונה בכל המקומות".
ד"ר ענת רוט ראתה את הדברים אחרת. מחברת הספר 'לא בכל מחיר' תיארה בפני הקהל את תחושותיה, בזמן שהייתה שם, כצופה מן הצד על כל ההמולה. "קיבלתי שיעור גדול באהבת ישראל ובציונות. כמה שדיברתי על עם ישראל, אני לא יודעת אם הייתי יכולה לעמוד במקום הזה. לא ידעתי שאגיע יום אחד לאמץ את זה בעצמי, אבל מאוד קיוויתי שהילדים שלי יגדלו בערוגה הזאת. להערכתי הציבור הזה לא זכה להערכה המספקת. התפיסה הזאת של ה'מתחבקים', ה'ממלכתים' שהפכו לכינויי גנאי".
כיום לדעת רוט המצב שונה לחלוטין. "שנה שעברה ראינו שוב את השיח המחבק והאוהב. כשאין את הנוגדנים שהיו בימי ההתנתקות, פתאום קיבלו את זה אחרת, פתאום המתנחלים הפכו למושא לחיקוי. יש סקר של המכון לדמוקרטיה שמראה שהעם מתנתק מהמתנחלים והם נרדפים. 22% מהציבור רואה עצמו מזדהה עם הציונות הדתית כשרק מחצית מהם שומרי מצוות. כשפרסמתי את הספר 'לא בכל מחיר', הדימוי המאיים והמיליטנטי ביותר הכשיר את הקרקע לפגוע בזכויות שלהם. זה לא השתלם. דווקא כשמדברים אהבה, כמו שלושת האימהות בשני שעברה".
קצת על החלום
ומנין למדים אנו כי יש להרהר אחר חלומו של אדם בטרם יגשימו? שנאמר: "שלח לך אנשים לתור את הארץ…". ואין לך שליחות גדולה מירושת הארץ. ושליחות בימינו מהי? רצונו של כל אדם להוציא את יכולתו מן הכוח אל הפועל, הכיצד? יתור וילמד את הפועל. כפי ששלח הקב"ה את שניים עשר המרגלים לתור את הארץ, שנאמר: "ונברא אדם בצלם אלוקים". וכפי שהכיר הקב"ה את ארץ ישראל לעמו, כך יפעל האדם – יכיר את מושא רצונו בטרם יירשנו.
מעגלים של אור
"לילה טוב עאבד", היא אמרה כשהמשמרת הסתיימה.
אחרי שהחליפה חולצה התלבטה מה לעשות בה. היא אספה את התיק מהחנות הסמוכה וחיפשה שקית להכניס אליה את מה שהפכה לספוג של שמן שרוף, בשר מעושן ובשעה האחרונה לא מעט בצל מטוגן.
היא לא ראתה אותו מגיע מאחוריה, וקצת קפצה כששמעה את קולו שעוד לא היה לה מוכר לחלוטין.
"היי, מה את עושה פה?", הוא אמר.
היא הסתובבה לזהות את מקור השאלה.
היה משונה לראות אותו כאן, בתחום שהיה שלה. היא הרגישה כאילו שני העולמות, העבודה והלימודים, מתנגשים לפתע, והתחושה הזו גרמה לה לכאב בטן הולך וגועש.
"אני עובדת פה", אמרה ויישרה את החולצה כך שיוכל לראות את הכתוב עליה.
"בחיים לא אכלתי שם", אמר ביושר.
"מה אתה עושה פה?", שאלה וקלטה את התג על החולצה שלו.
אין ספק, הסיבה היחידה שהוא היה צריך להקפיד על כביסות הייתה הסיבה של כל אדם להחליף בגדים, אבל בשום אופן לא בגלל ריח אחר שנדבק אליהם.
"אז לאן מכאן?", שאל.
"הביתה, אני חושבת".
"איפה זה?", שאל שוב.
"בשכונת הדר", השיבה.
"אז אני מניח שנתראה מחר. אני בכיוון ההפוך", אמר בעודו מצליח לשמור את אכזבתו בקרבו.
זה לא שהיא לא הייתה עייפה, היא בהחלט כן. לימודים ועבודה באותו יום יעשו את זה, אבל התחשק לה להישאר ערה עוד מעט. "בא לי לשבת", אמרה.
הוא הביט בה בצורה מוזרה. לאן היא חותרת, הוא תהה לעצמו, אך התקדם איתה. "לילה טוב", אמר למאבטח שחיכה לסיים את המשמרת שלו בזמן שהשניים התקדמו החוצה. זה הנהן ומיהר לסגור את השער אחריהם. הם התיישבו בתחנת האוטובוס מחוץ לקניון, בין הדר ובין נווה שאנן.
"את יודעת, זה תמיד קורה לאנשים", הוא אמר פתאום.
היא חיכתה להמשך דבריו, אך זה לא בא.
"מה קורה?", היא שאלה.
"בסדר, מה איתך?", השיב בחיוך.
"סבבה, אבל עכשיו סקרנית קצת לשמוע מה קורה לאנשים תמיד", ענתה.
בבטן הצטבר כעס קל על התפנית המיותרת בשיחה, אבל היא שיחקה את המשחק.
"אה, זה. כן. תיאוריית הפיצול", הוא אמר בשמץ קל של גאווה.
"תיאוריה? יש לזה תיאוריה? איך ייתכן שמעולם לא שמעתי על התיאוריה הזאת?", שאלה וסקרנותה גוברת.
"משום שעוד לא פגשת אותי", אמר.
"בכל מקרה בו קבוצת אנשים מתכוונת להיפרד, היא תיקלע למערבולת אין סופית של דברים שהיו אמורים להיאמר אך לא נאמרו ותישאר באותה נקודה לפחות אחד חלקי עשרים וחמש מהזמן בו בילו יחד עד שהגיעו לנקודה הזו", הוא דיקלם.
היא עצרה לחשוב על זה. מוקדם יותר באותו יום, כשתמיר החליט שהוא צריך ללכת למורה, הוא השתתהה במקום, ללא סיבה מובנת. גם שלשום, כשפגשה את טלי ואת יותם, הם השתהו רגע לפני שנפרדו. "אני חושבת שאתה צודק", היא אמרה.
"אבל רגע. למה דווקא חלקי עשרים וחמש?", היא שאלה. לזה הוא לא היה מוכן. הוא חייך כשראה את גלגלי השיניים בראשה נעים ומחפשים הוכחות, ראיות וסימוכין לדבריו, אך פניו החווירו קלות כששמע את הפקפוק מגיע. "אה, זה סתם מספר שחשבתי עליו הרגע", אמר בחוסר רצון. היא התפקעה מצחוק. "נשמעת כל כך רציני!", היא אמרה וחייכה, סקרנית לשמוע מה עוד ימציא לה.
קצת על הרבה 