כה אמר קופל: על אחת מסגולות המשיח – חפצים עם נשמה

הפעם אקצר – על שאלת הסיקור הלוקה של אירועי הטרור בכל רחבי ארץ-ישראל.

על טיוח המציאות

כולנו מכירים את התופעה התקשורתית  המרתקת  לפיה חפץ דומם קם-לתחיה, לפתע,  והופך לדבר פעיל הדוקר/יורה/דורס אזרחים או חיילים, לרוב ישנו מכנה משותף אחד בין הקורבנות – זהותם האתנית כיהודים, כמו כן אנו מכירים את היכולת להפוך בני ארבעים מכפרי יו"ש, מזרח ירושלים ועוד ל'צעירים', הניתוח הרשלני של כל פעולת אלימות-על-רקע-אתני של ערבי כיהודי כ'תגובה',  או לחילופין, להתמקד אך ורק בזהות מפגעים יהודים:
"חרדי(לצורך הדיון) יהודי בן 'כך וכך' שנים ביצע…".
ובכן, התופעה עוררה בי עניין רב.
מדוע היא מתרחשת?
למה היא מתרחשת?
מה מקורותיה?

חשבתי לא מעט על הסיבה בגינה לא מסוקרים רוב אירועי הטרור ואלו שכן מסוקרים מסוקרים בשפה רפה ולשון מתחמקת, על בסיס התופעה שתיארתי מעלה.

במהלך שיטוטי-מחשבתי נזכרתי בביקורת מרתקת של ברל כצנלסון נגד הסוציאליזם המהפכני של מפ"ם
(ה-מ' שבמר"ץ) וקבוצות אחרות, שמתי לב לדפוס דומה לפיו קיימת פרדיגמה, הנחת יסוד בסיסית לאופן פעולת העולם, אותה מחזיקה קבוצה מסויימת, אי-התאמתה למציאות החומרית, למה שבאמת מתרחש, לא באה לידי ביטוי כי אם מדוכאת באמצעים לשוניים ו'פרשנות' הדומה לפרשנות סניגור פלילי את מעשיו של לקוחו, שיודע כי אשמתו כמעט ודאית אולם בכל לבו ואמונתו – "הוא זכאי!".

מכונת הזמן המתקראת 'ידע וזכרון' החזירה אותי ל-1949, יעקב חזן(הערה על יעקב חזן בסיום המאמר), מנהיג תנועת 'השומר הצעיר' הסוציאליסטית, כתב את הדברים הבאים:

"אנו יודעים כי בניגוד לכל התנועות השיתופיות שקדמו לנו, הננו חיים בתקופה של הקרב המכריע בין הקפיטליזם לבין הסוציאליזם. אין אנו תמהונים ודוחקי קץ, החולמים בהקיץ, כי אם, אחד הקטעים במאבק העולמי האדיר…ההכרעה מוכרחה ליפול מהר – אם בדרכי שלום ואם בדרכי-מלחמה. היא תיפול עוד בדורנו".

תשע שנים לפני כן, ברל כצנלסון התייחס לדוגמטיות של חסידי הסוציאליזם הנ"ל כ'עבודה זרה'. הוא תקף את העיוורן הסוציאליסטי כ'טיח' וציין כי "בכל התבוסות האחרונות של תנועת-הפועלים הוסיפה מכאוב על מכאובנו – וחשפה סימנים של חולשה פנימית יסודית – העובדה כי כל מה שעבר עלינו לא זכה לביטוי אמת, להערכה חושפת, מתוך יושר לב ועוז רוח. אבירי התנועה שעולמם נחרב עליהם, כתבו דברים כתמול-שלשום."

כצנלסון המשיך בטיעון, ובמאמר נוסף מ-1940 בשם 'ערכים גנוזים' קרא/ע קריא/עת שבר נגד הסוציאליזם הדוקטרינרי נוסח סטלין והבולשביזם – הוא חשש לגורל מפ"ם והמפ"מניקים. לאותם מעריצי סטאלין שייך את הכינוי "שומרי החומות", ובניגוד אליהם הוא קרא להמשיך בביקורת:

"דור של תנועה אינו חדל להיות נאמן לתנועה, אם הוא רואה צורך להעביר תחת שבט הביקורת כמה וכמה מושגים מקובלים בתוכה…תנועתנו צעירה מאוד. אני מקווה שמקורותיה הנפשיים לא הספיקו עדיין להתאבן…אין כל ספק , שיש צורך להוציא את המטלטלים לאור השמש: אם צבעם טוב, הוא לא ידהה, ואם ידהה משהו – הן ידהה רק דבר מה חיצוני"

– ברל עודד ביקורת ברוח היהודית לכפור בעבודה זרה – ברל עודד ביקורת על הסוציאליזם ועל הסטליניזם – ברל חשש פן תתאבן תנועת הפועלים בדּוֹגְמָה הסטליניסטית.

לצערנו, דבריו של ברל כצנלסון נפלו על אוזניים ערלות, מפ"ם התרסקה לתוך החינגה הסטליניסטית וקידמה את אחת

התפיסות הרצחניות בהיסטוריה כ'קידמה'. יורשי מפ"ם, בני הקיבוצים שהיוו את התשתית הארגונית של 'שלום עכשיו'(לפי ספרו של מרדכי בר און על התנועה), החליפו את השוויון הכלכלי בשוויון המדיני – במקום גאולת אדם סוציאליסטית הם ראו גאולת מוסר כמו-פציפיסטית; את פרדיגמת השוויון הכלכלי החליפו בפרדיגמת השלום. בריה"מ טמנה ידה בצלחת תנועות השלום העולמיות משנות הארבעים, בשנות ה-70 וה-80 נבטו הזרעים, בשנות ה-90 נקבעה הפרדיגמה: שטחים תמורת שלום, מזרח תיכון חדש, כל אדם הוא אדם בלא קשר לזהותו האתנית.

הניסיון הבולט להגשים את חזון הגאולה של תנועות השלום, הלכה למעשה, הגיע בדמות החתירה הנמהרת לאוסלו, החתירה לוותר על רכוש שבחומר, טריטוריה וכל אשר עליה, לטובת "רכוש שברוח" בדמות "סיום הכיבוש" וגאולה מוסרית בדמות 'דו-קיום'(להלן 'מזרח תיכון חדש'). קריסת הניסיון להגשים את "הרכוש שברוח" לחור-שחור של טרור ואלימות, על רק אתני, חשפה את המרחק בין המציאות והפרדיגמה החדשה, יורשת הסוציאליזם. הצעותיהם של יריב אופנהיימר, יוסי ביילין, שמעון פרס, ושאר בני-האליטות שמרכיבות את מחנה השלום נופלות גם הן בביקורתו של ברל כצנלסון, אביהם הרוחני לכאורה, על מפ"ם:
"אבירי התנועה שעולמם נחרב עליהם, כתבו דברים כתמול-שלשום".

כמו יעקב חזן, שלא ראה את המציאות אלא דרך משקפי הגאולה הסוציאליסטית, חברים רבים באליטה הישראלית, וביניהם, חברים רבים באליטה התקשורתית, לא רואים את המציאות אלא דרך קידום 'השוויון המדיני' – להלן פתרון המזרח התיכון החדש ו'שתי המדינות'. לכן, ובהתאם, המציאות תעבר 'פרשנות-מחדש' באמצעות השפה – נשכיח את זהותם האתנית של אלו שתוקפים יהודים בגלל זהותם האתנית, נתעלם מההקשר הקבוצתי-אתני של מפגעים שונים בהתאם לדמות הנדרשת לגאולה – ערבי-שוחר-שלום. מאידך, על מנת לקרב בין הצדדים, ננסה לצייר את היהודי המשמש במציאות כקורבן, דווקא כזה שאחראי להיותו קורבן או כזה שגורם עוול ובכך הוא 'המקרבן': בעוד הערבי יגיב, היהודי יוזם, בעוד הערבי לא מוגדר בזהותו הקבוצתית היהודי יוגדר, תמיד, לא רק בזהותו הקבוצתית-לאומית אלא גם בזהותו הסקטוריאלית(באם הוא דתי), גם אם הוא למעשה הקורבן.

מכאן ניתן לראות, למרות השינוי בזהות  הערכית שחלה בקרב חברי האליטה שבדור הקודם הרכיבה את מפ"ם-מפא"י, המיכאניזם, אופיה המהותי של הזהות הנ"ל נשאר זהה – אופי משיחי האונס את המציאות לתכתיבים באמצעים לשוניים-פרשניים. כפי שכשלונות הסוציאליזם המרקסיסטי עברו פרשנות מחדש על מנת להכנס לתבנית של גאולת-שוויון-כלכלי, הכשלונות הקולוסאליים של 'פרדיגמת השלום במזה"ת' עוברים פרשנות מחדש על מנת להכנס לתבנית של 'גאולת-שווין-מדיני'. לכן במקום סיקור תקשורתי של המציאות אנו מקבלים עלילה ספרותית המתקראת 'מציאות'. במקום דיווח של בעיה קיימת, אנו זוכים לטיח המוטח על פרצופנו הנדהם.

---

• הערה שלאחר מעשה:
  יש לציין שמבין מנהיגי מפ"ם חזן היה מהראשונים להתעורר לאחר מות סטלין. הוא הכיר בפשעיו ואף ביקר את אלו ששמרו על נאמנות לדּוֹגְמָה הסטליניסטית. לצערנו, כפי שמרחיב אמנון לורד הנפלא בטור הנ"ל באתר מידה, דבריו לא היו מספיקים. ההתעוררות של חזן ב-56 היתה מאוחרת מדי, בעוד שכצנלסון, בזמן אמת, 1940, הציג את הכשלים שלורד מביא מתוך  פרוטוקול הדיון (הסגור) של הוועדה המדינית של מפ"ם.

  כצלנסון הקדים את חזן ב-16 שנים(לפחות), הטרגדיה של כולנו נמצאת באיחור בן ט"ז השנים הללו – וגם אז, כפי שלורד מביא בשם הדוברים, הסטייה הסטליניסטית עשתה שמות בפלג השמאלי במפ"ם. הקרקע עליה צמחה האליטה הישראלית הורעלה ברעל הסטליניסטי.