אליש: Aunt Elsa

מה שוקל יותר, קילו ברזל או קילו נוצות?

שנה זה הרבה זמן, או קצת?

החיים שלנו – עוברים לאט או מהר?

מה יש יותר בכוס – מים או אוויר?

העולם הזה – יותר טוב או יותר עצוב?

*

איזה מוזר זה, ברגעים הראשונים. זה מוזר כי בדרך כלל את מקבלת את הידיעה אחרי שעובר זמן מסוים. חמש דקות או עשר דקות או שעתיים וחצי או חצי יום, ואז הרגע המדויק שבו הווה נהפך לעבר מתמסמס לך. את לא יודעת מתי הוא או היא הפכו באופן חוקי לאנשים שהיו ושאהבו, וחדלו להיות אנשים שהינם ושאוהבים. שנוהגים, שחווים, שרוצים. מעכשיו הם נהגו וחוו ורצו, ואת אפילו לא יודעת מתי הכול השתנה. והרגעים הראשונים שבהם מצופה ממך לדבר על דודה אלזה בלשון עבר, הם משונים. לא שגורים. מציאויות לא נהפכות כך בדרך כלל (ואולי פשוט עוד לא חייתי מספיק). מכל מקום, ברגעים הראשונים את מדברת בבליל של שפות ולהגים, עבר והווה משמשים בערבוביה, ובמקביל את ממיינת כאב. מה כואב מאוד, מה כואב בינוני, מה כואב מעט. מה עושים עכשיו. על מה חושבים. על מי. בסוף את מתיישבת לכתוב עבודה בתקשורת חזותית, כי זה מה שהכי הגיוני.

דודה אלזה הייתה בת מאה שנים וחודשיים. היא ליוותה את אבא שלי לחופה לפני כמעט 29 שנים. היא ודודה רוז. סבא וסבתא שלי כבר לא היו שם, אבל דודה אלזה ודודה רוז היו. מחייכות משני הצדדים שלו.

היא חיה לאורך שתי מלחמות עולם, את אחת מהן היא שרדה כאדם בוגר. כאישה יהודיה. היא הצילה את אחותה הצעירה, את סבתא שלי. אמא של אבא. החליפה אותה בעבודה, שמרה עליה, החליפה בגדים עם אישה פולניה וקפצה מחלון כדי להצטרף אליה כשהיא נשלחה לאקציה.
“When I found her, she was crying terrible. I told her, don’t cry. They kill me today, they kill me tomorrow. Don’t worry.”
אחרי שלושה ימים פשטה השמועה שהרוסים הגיעו, והגרמנים החזירו אותן לאושוויץ. הן שרדו.

כשהייתי מבקרת אותה, אחת לכמה שנים, משהו תמיד גרם לי לבכות. לפעמים אלו היו הסיפורים, לפעמים הבדידות, לפעמים הקושי לתקשר, לפעמים הגעגוע. הידיעה שאולי לא אראה אותה יותר, ואולי לא אשמע אותה, ואולי לא אוכל אצלה עוגות ספוג ולא אשתה אצלה ספרייט, ואיך אני משאירה אותה כאן בדירה הקטנה והנקייה הזו וחוזרת לחיים שלי. תמיד בכיתי, ואילצתי את מי שהיו איתי להיות החזקים שלא בוכים. אם כולנו נבכה, איזו מן צורה תהיה לזה.

היה גם הרבה צחוק. כשאחותי ואני ביקשנו להצטלם איתה, אישה בת 98, והיא אמרה שהיא לא נראית מספיק טוב כדי להצטלם. כשהיא ביקשה מאיתנו לבוא לחדר הפנימי כדי להראות לנו משהו, והסתבר שזה היה כדי לתת לנו דמי כיס בלי שהעוזרת שלה תראה. כשביקרתי אותה השנה בדיור המוגן, והיא החלה לאבד סבלנות נוכח הזמר שהגיע לשעשע את הדיירים. אתה מדבר יותר מידי! יותר מידי, זה לא טוב.
בתוך הגוף הקטן והדק חיה האישה האמיצה ביותר, החזקה ביותר, העקשנית והחדה ביותר שהכרתי, בלי שום תחרות. זאת הייתה היא. תמיד.

הזיכרונות שלי מדודה אלזה הם משלב שבו לא תמיד הצלחנו לתקשר איתה בקלות. אבא שלי תמיד הבין אותה טוב מאיתנו, הוא תיווך ותרגם, ואנחנו הסתפקנו לעיתים באהבה ללא מילים. כשאני חושבת על זה, אני לא ממש יודעת מה היא חשבה עליי. המובן מאליו הוא מובן מאליו – היא שמחה לראות אותי, שמחה לראות שלאחיין שלה יש ארבעה ילדים בריאים ושמחים, וחתן אחד, ונכדה. אבל אני לא יודעת מה היא באמת חשבה. עליי, עלינו. על העולם שאנחנו חיים בו, שהוא כל-כך שונה מזה שהיא גדלה בו, על ההרגלים שלנו. אני לא יודעת מה היא הייתה רוצה להגיד לנו אם היה לה את כל הזמן בעולם. אם היינו דוברים הונגרית. אם היינו מסוגלים להבין אותה באמת. כשהתראיינה לעיתון מקומי במסגרת פרויקט עדויות, היא נשאלה איזה מסר הייתה רוצה להעביר לילדיה. היא אמרה בפשטות שבאמריקה לא מקפידים מספיק על כשרות. בהונגריה, היא זוכרת, אנשים נזהרו בזה יותר.

סיפורים וזיכרונות הם תמיד בלשון עבר. זה טבעם. אבל כשמשהו מסתיים מישהו קושר להם סרט וחותם אותם בתור חבילה. לא יצטרפו אליהם סיפורים חדשים יותר. מה שישנו הוא שיהיה מעתה. משהו שהיה לו התחלה ואמצע, עכשיו יש לו סוף. הוא כבר לא הווה ששואף לעבר העתיד. ויש בזה משהו שמושיב אותך על הספה ומכריח אותך להסתכל רגע על העולם.

מה אנחנו עושים כאן – יותר טוב, או יותר רע?

מה יישאר מאיתנו בעוד כמה שנים?

מי יהיה כאן אחרינו?

אני מקווה שהם נותנים לך להסתובב בחופשיות עכשיו. ששום דבר לא כואב. ששום דבר לא מתסכל.

תודה לך.

20150225_222358

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s