על האצולה הכפרית-ישראלית

על הלבנטיויזיון – Levantivision

"…כאן מונח חידוש עיקרי של הכל. ידיעה פילוסופית אינה מתרחשת בחלל לוגי טהור משל עצמה אלא, כאמור, היא מיצוי והמשגה של צורות חיים חברתיים, תודעתיים, פוליטיים וכו'. כפי שכבר נתגשמו במציאות. הידיעה תלויה גם בהיסטוריה של עצמה וגם בהיסטוריה של צורות תרבות אחרות, מעשיות, המגולמות בעולם האובייקטיבי, שאותם היא מנהירה. זהו המושג ההיגלי של "רוח הזמן' (Zietgeist), שבו הפילוסופיה חושפת ומבטאת את המשמעות החודרת את שאר צורות התרבות בעידן מסויים – בכלל זה העידן האחרון."

קטע מתוך המבוא של פרופסור ירמיהו יובל לספרו של הפילוסוף הגרמני הגל 'הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח'

"בחיבור זה אני חולק על כך[ש'רוח התקופה' היא משתנה לא תלוי – ט.ק] ומנסה לתאר את 'רוח התקופה' כמשתנה תלוי…אני סבור כי רוח התקופה, ערכיה וסמליה, האלמנטים הכלולים בה והנתפסים כנקשרים לשרידות ולביטחון הם תולדת מאמץ פוליטי של קבוצה המעוניינת לשמר את מעמדה החברתי המועדף. מדובר לא במשתנה אובייקטיבי אלא בתוצר סובייקטיבי של מניפולציה פוליטית, אם תרצו של הנדסה פוליטית, רציונלית ומחושבת…"

פרופסור אודי לבל, 'הדרך אל הפנתיאון', ע' 31 – פרק א' 'הפוליטיקה של הזיכרון'

"האירוויזיון, נוסד ב-1956 כמופע טלוויזיוני לשם איחוד מערב אירופה שלאחר המלחמה באמצעות מוסיקה, מציג זמרים המייצגים מדינה ספציפית באמצעות שיר פופולרי חדש. צופים יכולים להצביע באמצעות טלפון להופעה האהובה עליהם, אם כי אינם יכולים להצביע למדינתם שלהם. התהליך הזה לבדו חושף זהויות לאומיות והזדהות, באמצעות דפוסי הצבעה החושפים בריתות-תרבותיות ביןם מדינות משתתפות"

תקציר הספר – A Song for Europe – Popular Music and Politics in the Eurovision Song Contest

"טכנולוגיית התקשורת פרצה את גבולות האתמול. 'בכפר הגלובלי' שלנו נוצרת זהות אנושית חדשה שמאפייניה הםפ אוניברסאליים. מסרים וסמלים דומים יוצרים ציביון של אחדות אל מול העתיד, לעומת השונות המייצגת את העבר ועל סמליו והמיתוסים שלו…בעולם התקשורת בת זמננו מיטשטשים גבולות ומתערפלים סמלים ייחודיים"

שמעון פרס, מתוך ספרו 'מזרח תיכון חדש' עמ' 14 – 15

"אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה – לא רק בספורט, בהכל"

טל ברודי בעקבות זכיית מכבי ת"א בגביע אירופה, 1977

האיחוד המזרח תיכוני - אילוסטרציה
האיחוד המזרח תיכוני – אילוסטרציה

השיר הישראלי באירוויזיון זכה במקום מכובד בעשיריה הראשונה. מקהלות השמחה ליוו את נעליו המוזהבת של 'נער הזהב' או 'הנער המוזהב', Golden Boy, נדב גדז' שהופיע בצורה מכובדת. באופן מסורתי היה האירוויזיון אישרור תרבותי שאנו חלק מ'רוח התקופה' האירופית המוגדרת כ'פרוגרס', כקידמה בעלת הנחות יסוד תרבותיות משותפות. השותפות שלנו באירוויזיון הנה השותפות התרבותית הבולטת ביותר של ישראל ב'עולם המערבי' מבחינה תרבותית. הספורט(כדורסל) היה הסנונית המבשרת, אחריה הגיעה האירוויזיון ב-1973, בהמשך הכדורגל, לאחר מכן פסטיבל קאן ובין לבין ביאנלות לאומנות ופסטיבלים. אולם, מבחינת פתיחות תרבותית,  האירוויזיון הוא המאפיין הבולט ביותר.

האסמכתא התרבותית האירופית הנה אבן יסוד בקרב האליטה התרבותית בישראל, אולם בל נתבלבל, שותפות בתרבות האירופית משמע, במקרה הנ"ל, אימוץ האידיאולוגיה אותה אירופה מקדמת בתבניות דוגמת האיחוד האירופי. אל"מ במיל., ההיסטוריון והמשפטן יעקב חסדאי תאר את הקבוצות הישראליות שאימצו את האידיאולוגיה הנ"ל כ"אצולה פרובינציאלית". הוא ניתח את "האצולה הפרובינציאלית" שלנו, מה שנקרא לו 'האליטה הפוסט הגמונית' וחלק אותה לשתי קבוצות שהזדהו בצורה טוטלית עם 'רוח התקופה האירופית': קבוצת אליטה פוליטית וקבוצת האליטות התקשורתיות, עסקיות ואקדמיות.

לפי חסדאי, חזונם של אלו ברור ומובחן לדידם "תם זמנו של הבית הלאומי הקטן והמיושן. הגיעה השעה להפוך את הארץ לחלק מתקדם של הכפר העולמי החדש…תם עידן הייסורים וחיפושי הדרך של האנושות. כל המחיצות יוסרו, הגבולות יימחקו והזהויות המבדילות יטושטשו. העולם יהיה לכפר גדול, שערכי חופש ושלום ישררו בו…ישראל קמה כ'בית לאומי'. מייסידה הציוניים רצו מולדת…כל אלה בעיני אצולת הכפר הם גרוטאות היסטוריות שזמנן חלף" – חזונו של חסדאי וחזונו של שמעון פרס מתלכדים עם טורו של ביילין. רעיון הקונפדרציה הנו רעיון ראשוני להתמזגות המרחב הקרוב: ירדן, מצרים, לבנון וישראל, ליחידה תרבותית אחת. כמעט ובלתי נתפס, לאור התקדמות דאע"ש ועליית הכוחות הפונדמנטליסטים באסלאם, לראות בכך נתיב רציונאלי, אולם בהתאם להסבר של פרופסור יובל, "אצולת הכפר" שלנו רואה בכך הכרח היסטורי של התקדמות – לכן תנועתם תזכה אחד משני התארים: רדיקלית(משנה עולמות) או 'מתקדמת'(מובילה לשלב האורגני הבא בהיסטוריה).

ברשומתי על הניאו-בייליניזם הצגתי את מודל המחשבה ברמת הפרט-המושפט, האריסטוקרט התבוני בעיני עצמו, ביילין היה מייצגו, עתה אנו יכולים להכניס את 'הניאו-בייליניסט' להקשר הרחב – מדובר בקבוצה פוליטית, כלכלית, אקדמית, ללא אירגון רשמי אך, לרוב, בעלת קשרים אישיים, הרואה בעצמה כחוד החנית של הקידמה האירופית. משל למה הדבר? לקבוצת מלחים החותרת לכיוון המגדלור מאירופה בלא להבחין כי מדובר בקבוצה החותרת לקולות מקצב אותו התוף. מדובר בקבוצה המובחנת מבחינה סוציולוגית, היא מבנה לחבריה את 'דמות' איש הקידמה והמוסר – האדם הנאור והסביר – אולם הדבר נעשה בהקשר אותנטי –הם אכן רואים בעצמם, באמון מלא ובזהות מלאה, כאנשים נאורים וסבירים; היחס למי שלא משתייך 'אלינו', אל "אנשי שלומנו" מודל 2015 מבזה, כפי שאהרון ברק, דליה רביקוביץ' ואחרים התייחסו לעולים מבריה"מ לשעבר.

אליטת הכפר שלנו מושלת בכל המנגנונים המשפיעים על התרבות. התרבות בנויה על סמלים ומיתוסים ומנגנונים כגון ערוצי תקשורת, האוניברסיטאות, מערכת התרבות(תיאטראות, קרנות לקידום קולנוע, תערוכות ציור, הוצאות ספרים וכולי) היא היוצרת ערך לסמלים – היא נשלטת על ידי אותה אליטה פרובינציאלית, בלשונו של חסדאי. את עולמה הערכי של האליטה הנ"ל תיארתי בעבר באמצעות עוז אלמוג, מחקריו ומאמריו עוסקים בשינוי הערכי של האליטה הנ"ל, את המעבר לעולם גלובלי-'דמוקרטי'- ע"ב זכויות האדם .

על הרגרסיה לימיו של ברדיצ'בסקי – על שעבוד תרבויות

"איני מאמין לאלה האומרים, שיש לנו תרבות חיה מבפנים, וגם לאלה האומרים, שאפשר להרכיב בחיינו תרבות מבחוץ."

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לשאלת התרבות, בתוך 'דרכים' – מהאסופה 'מאמרות'

"…התרבות היא  ה ש א ר י ת  ה נ צ ח י ת  מהחיים בני-יומם והצרכים בני-יומם. שארית מתנחלת מאב לבן ומדור לדור…הבנים ובני הבנים נהנים מאור התרבות ומוסיפים עליו…כל דור טווה את החוט שנחל מאבותיו ומאריכו. דור הולך ודור בא. והתרבות הציבורית נותנת להם קלסתר עולמי ומקום אחד להתגדר"

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לשאלת התרבות, בתוך 'דרכים' – מהאסופה 'מאמרות'

"עוד אנו כואבים את עובדת ירידתם של טובים גם מוכשרים מבני דור ההמשך, עולה שאלה חמורה מעצם הירידה – היציאה מכלל ישראל חמורה מירידה לגולה! אני חושש מלומר, שבמידת היכרותי את הנוגעים בדבר, יהיה אחוז גבוה מבין היורדים שייצאו מכלל ישראל בתוך דור או שניים – דווקא מיוצאי חלצינו. אולי מן הדין לשאול ולתחקר אותם אל כ"כ על סיבות הירידה, כי לרבים היא לא נהירה ולא מודעת לכשעצמה, אלא איז המטען רוחני יהודי ציוני וקיבוצי הם נושאים בקרבם כמקור להזדהות להם ולבניהם? אולי בדרך פארדוקסלית זו נלמד משהו על אובדן הקוד הרוחני שלנו, שתוצאותיו לעתיד עלולות להיות קטלניות יותר מכל חובות הבנקים."

אב"א קובנר, איגרת לחברי הועד הפועל של הקיבוץ הארצי מתוך קובץ כתביו "משלו ועליו".

"יש שאתה פוגש אדם ושומע מפיו את כל אותם המושגים, שעל שלילתם נבנתה הציונות. והנך מתאדם מבושה בשמעך שהאיש הזה הוא 'מי שהיה' ציוני. הכל נמחק, הכל נשכח, כאילו לא היה כלום"

ברל כצנלסון

הקריסה התרבותית של אותה 'אצולה כפרית' בלשונו של חסדאי, מחפה על הריק שנותר לאחר הניסיון הצברי ליצור 'תרבות עברית חדשה', קריאתו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי "…להסיעו[את היהודי] מקברי אבותיו ולטעת בו רוח חיים חדשים, חיים אנושיים ולאומיים." נעלמה בתוך החיקוי הבוטה של תרבות בירות אירופה, לא עמדנו בתביעות ברדיצ'בסקי הזועם ליצור הווה, האליטה הפרובינציאלית שלנו בחרה באחד משני נתיבים: חלק ראשון בחר בהתבוללות מלאה כפי שכתבתי כאן; החלק השני מייחל לתפקיד נושא הסבל, הוא מחפשת את הצורך לשאת חטא וסבל וזכויות האדם של ערביי ארץ-ישראל מספקות את הכלי למימוש התפקיד המסורתי שהיהודי מילא באירופה.

ברדיצ'בסקי
ברדיצ'בסקי

ברדיצ'בסקי תאר את הרוח הלאומית כ"סכום הכולל", והרחיב כי מדובר, למעשה ב"סכום המצרף את כל המעשים היחידים של אנשים יחידים לתרבות אחת כוללת בעלת צורה מיוחדה", אולם לא רק רבים אלא גם היחיד מושפע ממנה: "הלאומיות מעשרת את האישים הפרטיים, בתתה להם נחלת-קדומים, והיא גם היא מתעשרת מהמעשים הפרטיים ומהעבודות הפרטיות של פועליה בכל דור ודור".

התופעות  המתרחשות בתוככי מחנה השמאל הישראלי אינן חדשות אולם היקפן והופעתן בתוככי מפלגת העבודה צריכה להדיר שינה מעיני כל ציוני-משמאל, כל אדם הרואה בציונות כחזון הגשמה סוציאליטי צריך להאבק על זהותו הלאומית, על הציונות, על הדגל הכחול, לפני שהוא נלחם למען הדגל האדום – נכון לעכשיו, לא זה ולא זה מונפים בראש התורן שבחצר בית ברל כצנלסון. אני מציע לצבוע את קירותיו של בית ברל באדום,, למען יהלמו את לחייו האדומות מבושה של ברל כצנלסון לו היה חוזה ביציר כפיו, משיל מעליו  את התרבות התולדתית, את הזהות היהודית, את הצורה הלאומית כפי שתאר ברדיצ'בסקי

לא אחמוק מלציין, הדבר מרתיח דמי וחורך לשוני, גרוני יבש ועיני דומעות: בביתו של ברל כצנלסון מונף מונף, אל-על, דגל פלסטין בתורן הבורחים-מתבוללים, ודגל ישראטין ה"דמוקרטי", בתורן המאמינים בדת זכויות האדם. הניסיון משמאל ליצור תרבות עברית-לאומית חיה וסוציאליסטית, יש מאין, כשל. במקום אוויר תרבותי בדמות סמלים ומיתוסים שמהותם קידום החיים, אנו מוקפים וואקום רוחני ותרבותי שכולו חיקוי קיצוני וגרוטסקי של אורות-נכר. במקום שאיפת אוויר לאומי, של חירות תרבותית, אנו שרויים במחנק תרבותי.

ברדיצ'בסקי חווה בעיה דומה, מחנק תרבותי, אדרבא, הוא היה חלק מהגולה, הוא ראה עם פזור המלקק את אלף חתכיו שלא נעלמו גם בחלוף קרוב ל-1900 שנות גלות. הוא התמודד עם סוגים רבים של "פותרי בעיות" מהסוג הנ"ל, מתבוללים למיניהם ולסוגיהם, מהללי 'התפקיד האוניברסלי של היהדות' שקראו להשאר באירופה כיהודים, הוא הזהיר והכריז כי "לדעתי, רמיה עצמית היא, אם יאמין איש, שיכול הוא לשמור את על מה שבביתו על אדמת זר; ולהיפך – שיכול הוא להבלע כולו בנחלת זרים". אולם, לדעתי, לא יכל לדמיין ברדיצ'בסקי מצב אבסורדי בו יושבים יהודים על אדמת-מולדת, כברת ארץ בבעלותם החומרית-הריבונית, וממנה לנסות ולהבלע, ברוחו, כולו, בנחלת זרים. לבצע טרנסופרמציה משעבוד המלכויות של הגלות לשעבוד התרבויות בארץ-ישראל, כפי שהזהיר פרופסור יחזקאל דרור במאמרו 'בגנות הנורמליות'

עוד בראשית המאה הכ' ראה ברל כצנלסון את הארכיטיפ של היורדים שאב"א קובנר תאר חמישים שנים לאחר מכן – ברדיצ'בסקי תאר את "היורדים" של תקופתו(המתבוללים), בלשונו התלמודית : "מיטב בנינו ההולכים 'לנטור כרמים אחרים' ונשמטים אחד אחד?…".

ומה נלמד מהתופעה? מה אני מציע?

מתוך הבנת הסכנה ש'אצולת הכפר' השמאלית שלנו יצרה, אותה 'אצולה קונפדרטיבית' שחושקת להפוך בה, "באנושות" ולהתבולל עם 'האנושות', האצולה משמאל המשועבדת, בחלקה האחד, לעבר בדמות תפקידם כנושאי-הסבל של עולם זכויות האדם ומאידך, החלק המתבולל, המחסל את העבר בדמות 'הירידה ברלינה'. עומדת לנגד עינינו הזדמנות-פז, הצעתי  זהה להצעתו של ברדיצ'בסקי לאחיו בגלות, וכאילו עוד לא קמה המדינה, הצעתו להם היא הצעתי לכם:

"קיום עמנו, האפשרות לקיומו, מונח בבריאת היקף אחדותי לחיי היחידים עם הכלל יחד והיכולת להצטרף לבית קיבול כולל, קיים ונשמר מהיום למחר. קיום עמנו אפשר רק כשיברא אצלנו אויר רוחני וחמרי ליוצרים ולבונים."

קיומנו תלוי ביכולתנו, מימין, ממרכז ומשמאל, מכל גווני הלאומיות היהודית, ליצור את הדבר אליו מייחל ברדיצ'בסקי:

"תנו לנו את האפשרות לחיי איש אחד, הרבים יבואו מאליהם אחריו."

על הקניבליזם של 'המחנה הציוני'

"אין אדם שיכול לקרוא את הסיפור המעניין בלא לחוש הזדהות עמוקה בלבו עם הסכנה וביש המזל שקבוצת הניצולים, הקטנה אשר ניצלה משאריות הרפסודה, סבלה. מתוך 150 אנשים שיצאו למסע על גבי הרפסודה, והושארו לגורלם, שרדו רק 15 שלושה עשר ימים מאוחר יותר; אולם מתוך אותם חמישה עשר, שניצלו בצורה ניסית, החיים היו העיסוק העיקרי, כשהם הופשטו מכל דבר, באופן מילולי."

קטע פתיחה מתוך דו"ח הממשלה הצרפתית: סיפור מסע לסנגל, 1816

"ז'ריקו הרשה לי לראות את "הרפסודה של המדוזה' עוד במהלך עבודתו על הציור. הוא עשה עלי רושם כה רב, כדי כך שכשיצאתי מן הסטודיו התחלתי לרוץ כמשוגע ולא עצרתי עד שהגעתי לחדרי"

הצייר הצרפתי אז'ן דלקרואה – חברו של ז'ריקו

רפוסדת המדוזה - תיאודור ז'ריקו 1847
רפסודת המדוזה – תיאודור ז'ריקו 1847

בשנת 1816 יצאה לדרכה הפריגטה(סוג של כלי שיט) הצרפתית 'המדוזה' או Méduse  לנמל הסינגלזי סיינט-לואיס כחלק משייטת בת שלוש ספינות. לפני יציאתה הופקדה הפריגטה בידיו של קפטן לא מנוסה, משימתה הייתה קבלת המושבה סנגל מידי הבריטים. בניסיון להקדים ולהגיע מהר מן המצופה האיצה הספינה אולם מפאת שגיאת ניווט סטתה כ 160 ק"מ מהנתיב המתוכנן והתקרבה באופן מסוכן לחופי מערב אפריקה(מאוריטניה כיום). בעקבות חוסר ניסיון ותשומת לב עלתה הספינה על שרטון במים רדודים כ-50 ק"מ מחופי אפריקה.

ספינות ההצלה יכלו להכיל רק 250 מ-400 אנשי הצוות על כן הוכנה רפסודה מחלקי הספינה למען תכיל את 150 המלחים הנותרים. למרות הניסיון לגרור את הרפסודה היא נסחפה ובמשך 13 ימים נעלמה, לאחר היום הראשון חוסלה האספקה, החלו מרידות, נרצחו קצינים, הועפו אנשים אל הים ואחרים התאבדו בינות הגלים – בסופו של דבר אנשים נפלו לקניבליזם. מבין 150 המלחים שיצאו לדרך שרדו רק 15 את המפגש, לאחר י"ג ימים, עם אוניית הצי הצרפתי ארגוס. מבין 15 הניצולים חמישה מתו ימים לאחר שהגיעו לנמל סיינט-לואיס.

לכאורה, מה קשורה טרגדיה צרפתית מהמאה הי"ט ל-2015? הקשר מתחיל בנטייה האנדרלמוסית של השמאל הישראלי לאכול את מנהיגיו ואת חבריו. —

—-'המחנה הציוני', כך החליטו הקפטנים חסרי הניסיון, לבני והרצוג, לכנות הפריגטה שבנו יחדיו. לאחר שגייסו צוות יצאו לשיט באוקיאנוס הבחירות, יעדם היה נמל משרד ראש הממשלה ואל יעדם פרשו מפרש והאיצו. שני הקפטנים, זאת בצלו של זה, מפקדים כאחד – מורים למלחיהם לקרצף את סיפון "המחנה הציוני", פוקדים על יועציהם לבחור צבע לדגלי "המחנה הציוני", מורים לנווטים לכייל מכשיריהם ולנווט: "מהרו!" יפקדו השניים כאחד. ויצביעו אל עבר משרד ראש הממשלה, "קו אחד בין שתי נקודות והוא נתיבנו"…צוות "המחנה הציוני" שט באמונה שלמה – רוח תקשורתית עזה נושבת במפרשי הפריגטה.

אולם סימני זעם עלו לרגע פה ושם – קצף לבן על פני מי-ים לא עורר חשדם, אע"פ ששרטונים הם יוצריו, מים עכורים בבוץ סביבם, אך הצופה אדומת השיער לא יודעת ולא ידעה כי זהו סימן לקרקעית רדודה. או-אז, ביומן המסע של האונייה, עשר ושבעה בחודש השלישי, הפריגטה, בקרקעית  – נגעה! בראשית נזדעזע הסיפון ומאיישיו נפלו, לאחר רגע הבינו הקפיטנים את גודל הצרה – 'המחנה הציוני' תקועה חמישים ק"מ, בכיכר רבין, הרחק ממשרד ראש הממשלה.

ובין לבין – ישיבה והחלטה – בהעדר אמצעי ישועה, נחצוב, נקלוף, נחבר ונקשור 'מהמחנה הציוני' – רפסודה רעועה, "אופוזיציה" נקרא לה – התגאה צוות הבונים, נגרים לעת מצוא, נחתור ונשוט אל עבר נמל-משרד-ראש הממשלה. תחת כובעי הקפיטנים הלך וצף לו דמיון חמים, כוח-הסכם-פיוס-הכרה,מספינתם הטרופה-תקועה לאי באם-הדרך וממנו, ויחדיו, כצוות, לנמל ההבטחה –  הורו,השניים "לרפסודה!"

יחדיו החלו לחתור, צוות 'המחנה הציוני' אולם כל אחד לכיוונו ורצונו – והרפסודה החלה להסחף למחוזות אחרים. 'האופוזיציה' הלכה ונסדקה, ראשונים גורשו יועצי הקפטן, חלקם נזרקו לבין הגלים ואחרים, כקצין הראשון אדלר קפצו ראשונים. עם לכתם צהלו מלחי 'המחנה הציוני' בעודם משוכנעים כי עתה, מבין פרץ געש גלי הקדנציה, 'האופוזיציה' תוכל להגיע למחוז חפצה – ראשית ל'אי – האמון' ומשם, על גבי אוקיאנוס הבחירות לנמל ראשות הממשלה. "חיתרו!" הורו הקפטנים – "חיתרו! בפקודה" רטנו והטיחו הוראה.

קהל המלחים החל לחוש את השמש המתישה – זכרונם לקחם לסיפון 'המחנה הציוני' ומגדים, תופינים וממתקים לוו על ידי שירי הצלחה, כך נסתיימה כל ארוחה – גרונם הניחר החל לתעתע בראשם – וכך המלחית השנייה יחימוביץ' כפרה בסמכות הקפטן לבני. ריב החל בין שתיים וקהל המלחים צפה בשתיקה מתוחה, 'האופוזיציה' גודרה וחולקה לשני מחנות, יחימוביץ' מכאן ולבני משם, ועל קו הגבול מפקד האדמירל הרצוג.

תחת שמש קופחת, 'האופוזיציה' שטה, ומלחיה שיטיון. הנווט כבל התייבש, הרים אגרוף קמוץ אל על והבטיח לתושבי נמל משרד ראש הממשלה "גיהנום". דממת-מתח חולפת והימים מטשטשים, הרעב נותן אותותיו, במעי מלחים רעבים – ומבטם נמשך, משני צדדי 'האופוזיציה', מונח על האדמירל הממורמר – "לי שוק!" צעק אחד, "לי כתף" צעקה  מנגד, "לי לב" זעמה המלחית השנייה יחימוביץ', "לי כליות" לחששה לבני. עוד מבטו רדום ודהוי, להקת זאבים-מלחים, סביבו מכותר כי קלט, אדמירל ללא פקודים

– "אינני יכול להמשיך בסיפור!", עצר אחד השורדים.

– "מדוע?" שאלתיו.

– "זה ברברי…אנו לא נוטים לנהוג כך" אמר בקולו הסדוק כנפשו.

-"עשרה אדמירלים היו לכם לארוחה, וזמן כולם לא עלה על עשרים השנה" – נקבתי בלשון יבשה.

הוא הפנה מבטו והמשיך

"הקפטן לבני זינקה ראשונה, ציפורניה קרעו בשרו, המלחית יחימוביץ' משכה כובעו ושערו מטה, הצופה אדומת השיער אחזה בקרסול כאחוזת טירוף ומלחי הסיפון התחתון, שמולי, רוזנטל ויונה, חיפשו את בשר בטן הקצונה". כך תאר ניצול 'האופוזיציה' את שביצע צוות 'המחנה הציוני' לזה שאזר אומץ, גם אם מתוך תמימות, לחבוש את כובע האדמירל.

מפלגת העבודה היא בית הקברות הפוליטי הגדול בישראל, עשרה ראשי מפלגה הודחו במשך עשרים שנות מאבק על הכתר, ועתה, ?…מי יודע איך יסתיים המסע הטראגי  של 'המחנה הציוני', אנו כבר למדנו מה עלה בגורלו של האדמירל הרצוג.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “על האצולה הכפרית-ישראלית

  1. עמית בולל

    גיבוב של שטויות פסאדו-איטלקטואליות.
    ממליץ על קוהרנטיות כחוט שני לטיעונים.
    תחושת תסכול באדרת של מילים גבוהות לא מייצרת עוד היגיון או שכל בדברים…

    1. kopelistus

      עמית

      ביקורת היא דבר חשוב. אולם מוטב, לפני הסיכום שלה, לנמק.

      אשמח לדוגמאות
      אשמח לראיות
      אשמח לנימוקים

      אם תוכיח טענתך כראוי אוכל לקבל דבריך. עד אז כל שיש כאן הוא ניסיון להשפיל ולבטל את הכתוב בלא שום לוגיקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s