קצת על הרבה
השבוע הזה לא יכול היה להיות יותר ממה שהוא. יותר מה, אתם שואלים? יותר הכול. יום ראשון התחלתי לעבוד באתר של ערוץ 20 ובמהלך השבוע למדתי איך דברים עובדים. יותר משמרגש אותי להגיע לשלב הזה בחיים, האתגר מרגש אותי. המחשבה שאני חלק מערוץ שנועד להשמיע קול אחר בתקשורת לכלל העם מרגשת אותי.
השבוע, כפי שכתבתי כאן במוצאי שבת האחרונה, לא היה לי זמן לכתוב את הטור כפי שאני רגיל וכפי שאני אוהב. למען האמת, גם לא היה לי זמן או פנאי לחשוב על פורמט חדש. הערב, או בעצם מחר, חל יום ירושלים. אספתי כמה דברים שכתבתי אודות העיר הנפלאה.
הנה הם כאן לפניכם:
קצת על ירושלים | יום ירושלים ה'תשע"ד
עוד אחד מאותם ערבי שירה חבריים, בחסות רינון וחברים. הפעם תוספת מיוחדת, אולי זה המקום, אולי זה הזמן. יום ירושלים, אתם יודעים. ועושים סבב כזה. 'מהי ירושלים בשבילך'. אחת מדברת על שקט, אחת על בית, אחד על רוגע, אחד על קדושה. תורי מגיע. אני פותח בהיסוס. 'ירושלים בשבילי…'. כלום לא עולה לי לראש. עיר החלומות? לא. צריך משהו חדש. אני מנסה לתאר את התקופה בעיר דוד, אבל גם זה לא זורם לי. אולי סינדרום ירושלים? כמה כואב להודות שגם הוא עם הזמן שכך, ואני פחות נטוע בירושלים כפי שהייתי.
בשלב מסוים, כשהתחלנו לשיר את 'אם אשכחך', הבנתי מעט איך לשוני יכולה לדבוק לחיכי. לא הצלחתי לתאר את ירושלים, את הקדושה שבה, את המאבקים שבה, את התורה שלה. לא הצלחתי לחבר את עצמי. נשכחה ימיני, דבקה לשוני.
אז הנה אני, תוהה מהי ירושלים שלי. ירושלים שלי היא עיר של קדושה. קדושה היא בחירה, אהבה, העדפה. הקדושה הזאת מחייבת את היושב בציון להוציא משהו אחר. וכולם, גם אם הם לא אומרים את זה – הם יודעים את זה היטב. אז אתם תראו את החילונים נאבקים לפתוח את הסינמה סיטי בשבת, את החרדים נאבקים על חניון קרתא, את הקהילה הלהט"בית מתעקשת לצעוד ברחובות העיר, את נשות הכותל דורשות שוויון בכותל, ואת הדתיים משתלטים על ריקוד הדגלים. למה?
מציון, מירושלים, תצא תורה. המאבק הגדול על קדושתה של ירושלים הוא על איזו תורה תצא. העיר שחוברה לה יחדיו היא זו שמצליחה למצוא את האיזון בין כל התורות הללו, באופן חופשי, בהבנה שכל אחד יכול לתרום לבניית הזהות הזו. כן, ירושלים היא גם הזהות שלנו. אורי צבי גרינברג כתב על אותו ההר ששם כל הסכסוך הישראלי קיים. לא, לא שכחתי את הערבים או את הפלסטינים. הסכסוך על הר הבית אינו קשור אליהם, אלא אלינו. אם נרצה את הקשר שלנו לזהות, לעבר שלנו, אז הוא שם. אם לא? נשכח ימיננו, תדבק לשוננו.
אז איפה אני בכל זה? איפה ירושלים שלי? ירושלים היא לא בית, היא לא רוגע. היא מראה שלי אל מול עצמי. יש בה מנוח, כי היא מזכירה תקופות של אור. יש בה שמחה, כי היא עיר של הגשמת נבואות. יש בה קושי, כי היא עיר החלומות. לכל אחד יש את החלום שלו, וכשהוא רואה את ירושלים – ודווקא את ירושלים, הוא מבין כמה קרוב הוא להגשים את החלום.
ואז אתה מנסה לשכנע את הסביבה שלך שלנסוע לחברון ביום ירושלים זה הגיוני. "מה הקשר?", שאלו אותי. "רצית טרמפ הביתה?", לעגו לי. "זה לא קשור", הם פסקו. אבל אני האמנתי. ובאמת, יום חברון הרי חל רשמית רק מחר. העיר נכבשה בלי ירייה אחת. כשהערבים ראו את הרב גורן הם הבינו שזה נגמר. אין עוד מדרגה שביעית, אין עוד תרפ"ט, עם ישראל חי – גם בחברון. מאז השיטה של המתנחלים התפתחה והשתכללה, אבל המתנחלים הראשונים באו משם – העיר שאני גר סמוך אליה. העיר שבה למדתי למה הכיבוש רע, למה הוא משחית ולמה הוא מוכרח להסתיים.
אבל יום ירושלים, אז מה הקשר בין דוד הנחלוואי, שוברים שתיקה לשיבת ציון? ובאמת לא ידעתי לענות על השאלה. אמנם כן, היו איתנו היום סטודנטים שזו הייתה עבורם הפעם הראשונה בחברון אי פעם, אבל יום ירושלים עדיין לא קשור. ובאמת, לפני כמעט עשרים וארבע שעות, לא הצלחתי להסביר מהי ירושלים שלי. גמגמתי תשובה מהוססת ולא זרם לי שום קצה חוט של מחשבה.
כשעלינו מחברון לירושלים, ניסינו להשתחל עם האוטובוס בין צועדי הריקודגלים, בתקווה שהוא לא יימנע אותנו מלהצטרף אליו. ירדנו בממילא, ונשארה לנו שעה-שעתיים בירושלים. מה עושים?
כמו נער שהתגעגע לאבא שטס לחו"ל, כמו בחור מאוהב שמחזר על הפתחים, כמו איש שאיבד את ירושלים – דהרתי אל עבר הכותל. חותך בין קבוצות גדולות כמו ליאו מסי, מפרפר מימין לשמאל ושוב לימין, כמו בימים הטובים. אבא – אני מגיע.
וכשהגעתי אל הכותל, הבנתי שיש טעות אחת בקרב אנשי הר הבית(ביניהם גם אני). הכותל הוא לא סתם קיר. הוא לא החצר האחורית, הוא חשוב בפני עצמו. הוא קיר התמך של העם היהודי. עליו נשענים כשנפתחים שערי העיניים ורואים מה קורה ולאן הולך הכל. וכמה טוב הוא לסגור מעגל מבניין אחד של הורדוס לבניין אחר. כמה מדהים מה שעברנו, וכמה זה שווה את כל הקשיים של היום הזה.
היום עזיאל תיקן אותי ואמר, שאנשי הר הבית דווקא מבינים את הכמיהה ואת התחושה אל הכותל, אלא שדרגת הר הבית היא מעליה, ורק עכשיו הגעתי אליה. אם כן, זכיתי. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
עיר החלומות | יום ירושלים ה'תשע"ג
מכירים את זה שאתם משחקים כדורסל, ואז רגע לפני שמסיימים, מישהו לוקח את הכדור וזורק אותו "עד שאני אקלע" ואז הוא מתעקש להמשיך, הולך לשלושה, ואז לחצי, מסרב לעזוב את המגרש לפני שיקלע? או כשאת כותבת משהו ומוחקת אותו פעם אחר פעם, עוברת על זה פעם אחר פעם, עד שמצאת את הנוסח הנכון? או כשהיית בדייט והכל זרם, אבל בכל זאת משהו מציק לך? הגרוש החסר ללירה, מאין הוא בא? למה אנחנו תמיד מחפשים את הצעד הנוסף הזה, האם אנחנו פרפקציוניסטים?
זאב ז'בוטינסקי כתב על הצבעתו נגד תוכנית אוגנדה: "הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: 'ככה'. אותו ה'ככה' שהנו תקיף מאלף נימוקים". והוא עמד תחת לחץ כביר. מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית לעתיד, ראה במדינת היהודים קרש הצלה ליהודים באשר הם, והוא סבר כי הרצל הוא נביא ממש, אך עם הצעתו בנוגע לאוגנדה הוא נימק את סרבנותו בנאיביות משהו: "ככה".
ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו חזון מסוים. ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו שאיפה לימים טובים יותר. ה"ככה" הזה אומר בעצם שיש לנו את הידיעה שאנחנו מסוגלים ליותר. ה"ככה" הזה, הוא אותה סיבה בגללה רבי עקיבא צחק כשראה את השועלים יוצאים מבית המקדש, משום שהיו לו החזון, השאיפה והידיעה שעוד יהיה פה יותר טוב. היקש שהוא עשה בין נבואות הזעם שהוגשמו לנגד עיניו על חורבן הבית השני, לבין נבואות השלווה שיתגשמו בעתיד על הבית השלישי.
שניים שהתנבאו במחנה הם המשוררת נעמי שמר והרב צבי יהודה הכהן קוק. השניים פירסמו את דבריהם ממש בערב יום העצמאות ה-19 למדינת ישראל. היא כתבה על אובדן ירושלים, על הכמיהה והגעגוע, הוא כתב על חבלי המולדת האבודים. שניהם תהו איך הם אבדו, ומתי נשוב אליהם. שניהם נענו וירושלים של מעלה, ולו רק לרגע, הצטרפה אל ירושלים של מטה, כעיר שחוברה לה יחדיו.
ירושלים של מעלה ירדה מהשמיים אולי למשך ארבע שעות, עד אשר קיבלה בעיטה מירושלים של מטה. הרב גורן שהגשים לקרוא את "לשנה הזאת בירושלים!" נאלץ לראות את הר הבית הופך להר נבו שלו, ואת משה דיין משיב את מפתחות הר הבית לידי הוואקף המוסלמי. כיום אנו זוכים לראות את השיח על העיר העתיקה מתחדש, על 'נשות הכותל' ועל 'עולי הרגל' שדורשים שניהם זכות שווה להתפלל כרצונם באיזורים הקדושים ביותר לעם ישראל.
ולמה כל כך חשוב לשני הצדדים הללו להתפלל דווקא שם, דווקא באופן המיוחד להם? ככה. כי זו ירושלים, עיר הקודש, העיר שמחברת ומקטבת בו-זמנית בין כולנו, כי היא מייצגת את החלום של כולנו, את החזון המשיחי של כולנו, בין אם מדובר במלכות ש-די, ובין אם מדובר בעיר פלורליסטית שמקבלת את כל הדתות; בין אם מדובר בעיר הנצח ובין אם מדובר על עיר שמקבלת את הקהילה הגאה בזרועות פתוחות, הכל מתנקז אל ירושלים, אל העיר בה אנו רוצים להגשים חלומות.
"כי מציון תצא תורה, ודבר ה' מירושלים" אומר הכתוב. התורה שיוצאת מירושלים היא הנותנת, היא הקובעת, היא העומדת בראש הפירמידה. בפרפראזה על דבריו של אורי צבי גרינברג, "השולט בהר – שולט בארץ", אומר כי השולט בירושלים, שולט במדיניות בארץ. המאבק על ירושלים הוא מאבק לשם שמיים, מאבק על מי יזכה להגשים את חלומו הוא. יום ירושלים הוא רק יום אחד לזכור את העיר, אך המאבק על מי ינהל אותה מתנהל כל השנה, בעימותים, בהפגנות ובמחאות.
המאבק הפנימי הזה יסתיים רק כשהכדור האחרון ההוא ייכנס אל הסל, כשהכתיבה תקלח עד שתגיע לידי מיצוי, וכשהזיווג יהיה הגון באמת. הדימוי של ירושלים כעיר שחוברה לה יחדיו יתממש רק כשהיא תהפוך מעיר החלומות, אל עיר ההגשמות.
קצת על עיר דוד
עיר דוד תמיד עשתה לי את זה. מאז שהייתי בצבא, הבנתי שיש במקום הזה משהו מיוחד. הגעתי לשם במסגרת יום חינוך, והתאהבתי במקום מייד. אני לא בטוח אם זה החיבור בין ההווה והעבר, ההוכחות לכך שאכן היה עבר, או אולי האופן בו המקום מנוהל, אבל זה משך אותי. ידעתי שאני רוצה לעבוד שם, ויהי מה.
אחרי הפסיכומטרי הגשמתי את החלום והתחלתי לעבוד במקום. אחד הדברים שהדהימו אותי שם הוא הידיעה שבכל שבוע משהו שם מתחדש. אם החסרתי שבוע בעבודה, משהו לבטח ישתנה. אולי זה בכניסה, אולי בגרם מדרגות, אולי חפירה חדשה שהחלה, אבל תמיד יהיה משהו חדש. כמובן, לקראת סוכות, פסח והקיץ, תמיד נמצא משהו מעניין במיוחד שימשוך תיירים – גם כאלו שהיו כמה וכמה פעמים באתר.
אך מעולם לא נחשפתי לסיפור שמאחורי האתר בצורה בה נחשפתי ביום חמישי האחרון. רציתי לכתוב על הצורך להתחיל לעשות היום את מה שאנחנו חולמים לעשות מחר, רציתי להביא את עצמי בתור דוגמה, על הבטחה שנהפכתי להיות וככל הנראה תתחיל להתממש בקרוב, אך אז פגשתי את יהודה מאלי. מאלי הוא אחד משני החולמים שהקימו את עיר דוד על שלל שלוחותיה. השיחה התקיימה בסוף יום השואה, במסגרת סיור שערכה המכללה בירושלים. למזלי, יהודה התיישב לידי, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להקשיב ולא להיכנע לעייפות ולרחף.
הסיפור של עיר דוד החל אי שם ב-1987, בלילה אחד בו דודל'ה בארי, ממקימי יחידת דובדבן הזמין את חבירו, יהודה מאלי, לסיור במקום. השניים הזדעזעו מכך שכף רגלו של יהודי לא יכולה לדרוך שם והחלו לפעול. הם למדו את המקום, והחלו להדריך בו. "הכניסה שאתם רואים היום לא הייתה. היה שם מזבלה, והיה בלתי אפשרי להיכנס", סיפר מאלי על נקודה ששפת גופו גילתה כמה סלד מהאופן בו נראו הדברים בסוף שנות ה-80. "אני ודודל'ה הדרכנו אז משהו כמו 3,000 איש מדי שנה, עולים ויורדים את המסלול מאות פעמים. היום מגיעים לעיר דוד משהו כמו חצי מיליון איש ואנחנו נערכים להגדיל את הכמות ל-600,000". בתחילה לא הבנתי מדוע נעשית ההיערכות, אך הוא הסביר כי אחד העקרונות שעליהם הקפידו השניים היה לא לחרוג מהתקציב שלהם. "זה אחד הדברים שעליהם נופלים הכי הרבה", אמר.
בין קורות העיר הקדומה, מאלי שזר עצות לחולם. "נקודת ההנחה – אתה לא נכשל. ואתה עושה הכל כדי להצליח", אמר לנו. "צריך לפתח הרבה חוסן והרבה אופטימיות, כי אם אתה עושה משהו טוב ואתה מחדש, תמיד יהיו לך מתנגדים. ובכל פעם שיש התנגדות, אתה יודע שדווקא זה הרגע בו תהיה קפיצת מדרגה והתקדמות", הוא אמר. בארי המשיך וסיפר על החלום ועל התחנות השונות בדרך, ועל כך שכל כמה זמן אתה צריך לעצור ולרענן את המטרות שלך – לא לנוח על זרי דפנה.
"אתה בוחר איפה אתה רוצה להיות בחיים", אמר לנו מאלי, ואולי זו השורה התחתונה. אנחנו צריכים לבחור איפה אנחנו רוצים להיות בחיים, ולהיות שם. לא לחכות למחר, אלא להתחיל לעבוד על זה היום. ברור לי שכשמאלי התחיל את עיר דוד, כשהוא ובארי הדריכו 3,000 איש מדי שנה, הם לא חלמו על יעד של 600,000 איש מדי שנה. הם פשוט עשו את מה שהם האמינו בו.
ירושלמי אמיתי – יותם הפנתר
מעגלים של אור
הוא כנראה התכוון לשוב אל חדר המורים, אך היא חששה מאותה המבוכה שמתפרצת בכל פעם שנפרדים ממישהו וממשיכים ללכת באותו הכיוון ופנתה לעבר השירותים הסמוכים, להסתתר שם דקה או שתיים בזמן שהוא יתקדם. "יום טוב", אמרה לו.
הוא השיב בהנהון, אולי מתוסכל מכך שלא הצליח להגיע אליה.
היא נעמדה מול המראה, מביטה בפניה המשתקפות אליה בחזרה. היא הייתה מרוצה ממה שראתה. השקים נעלמו מתחת לעיניה, האיפור עמד עדיין במקום, לשערה היה יום טוב גם הוא. כשחשה שעבר הזמן הדרוש, יצאה והלכה לכיוון הכיתה.
השיעור, הסתבר לה כשנכנסה לכיתה היה שיעור היסטוריה.
"שבי בבקשה", אמרה גברת לוי.
אסנת היה שמה הפרטי, אך היא התעקשה להישאר גברת. "מי בכלל רוצה להיות גברת?", שאלה אותה טלי פעם אחת. "זה נראה לי איום ונורא, שיזכירו לך כל הזמן שאת זקנה!", אור צחקה, אך חשבה שלא יפה ללעוג למורה כך. במיוחד כי היא קצת אהבה אותה. תמיד, בכל שיעור, היא הייתה מציגה להם סרטון קצר שמתאר את הנושא עליו למדו.
"היא מזכירה לי את גברת פופינס", היה אומר תמיר. "מתאים לה גברת".
אור בכלל חשבה שהכינוי ממנו גברת לוי מתחמקת הוא מהכינוי 'מורה'. שלא כמו עידן דיוויס שהתגאה בכך שבחר להיות מורה, נראה שלאסנת היו שאיפות אחרות, אך לא הצליחה להגיע אליהם. ובכל זאת, היא נותרה מורה.
המורה ערכה את שיחת הפתיחה, הציגה את עצמה "למי שלא מכיר"- רק אורן לא הכיר אותה. גברת לוי הייתה גם המורה לאזרחות היא סיפרה. "הרבה מורים להיסטוריה הם כאלה, כי הם אוהבים לראות מה יצא מההיסטוריה שהם כל כך אוהבים".
גברת לוי שלפה לפתע דפים. "בוחן?", שאל יותם, מופתע לחלוטין. "בהחלט, יותם", היא ענתה. "רציתי לבדוק כמה מהחומר של השנה הקודמת נשאר לכם אחרי הקיץ הזה".
העניין הוא עם בחני פתע, שבדרך כלל מודיעים על מועדם מראש ואז פשוט כולם שוכחים. עכשיו כשהיא חושבת על זה, המורה אמרה בסוף השנה שעברה משהו על כך שיהיה בוחן פתע בתחילת שנה. או שאולי זה זיכרון מעומעם מזמן אחר במהלך השנה שעברה?
"תמיר?"
המורה ביקשה מתמיר שיעזור לה לחלק את טפסי המבחנים לשאר ילדי הכיתה.
קצת על הרבה 