אליש: מסך מפוצל

אנחנו דור של מציצים לטלפון.

בשבוע שעבר כתבתי על גברתי הנאווה, ועל האופוריה שאפפה את שלוש השעות האלו בבימה. הצגות ואני זה סיפור אהבה, וחיכיתי להצגה הספציפית הזאת במשך יותר משנה. כשהכרוז ביקש לכבות מכשירים ניידים, צייתי, ורחשתי יותר מידי כבוד לתיאטרון מכדי להפר את הצו הזה, אבל הטלפון בכל זאת קצת גירד לי בתיק לקראת סוף המחצית הראשונה. חובבת תיאטרון מושבעת יושבת בבימה, מיטב הכישרונות מופיעים לפניה על במה יפהפייה ומוארת, ומכשיר קטן מפלסטיק טורד את מנוחתה. כשהוא כבוי.   

נכון, על הבמה יש את כל הדברים הטובים שאלוהים ברא וכמה טוב שהוא ברא אותם, אבל בתוך הטלפון יש את החברים שלך. כשיצאנו החוצה בהפסקה, הערתי את המכשיר הקטן לחיים, אגב רחמים על כל יושבי הלובי שישבו כפופים מעל מכשיריהם הקטנים. מבטם מרוכז, אור חיוור ואלקטרוני על פניהם, אצבעותיהם מתרוצצות על פני הזכוכית. כשמדובר באנשים זרים, הם מעוררי רחמים. כשזו את, את יודעת בדיוק מי ומה מחכה לך בפנים, וכמה הם חשובים וראויים לתשומת ליבך יותר מכל אנשי הלובי ויותר מכל אנשי תל-אביב. הבימה היא המציאות  המוחשית כרגע, אבל היא לא מספיקשלך. היא לא מכירה אותך, לא שייכת לך, היא לא יודעת מה עובר עלייך. מה ששלך – נמצא בפנים.

הם מחכים בתוך אפליקציה קטנה וירוקה, פניהם מחייכות מתוך עיגולים מסודרים, כינויים בנאליים או מלאי סיפורים. הם מחכים ביחידים ובקבוצות. החברים הטובים יותר בקצה העליון של הרשימה – הקצה התחתון הוא בית קברות של חברויות ישנות, אנשי סיכומים, בייביסיטרים וטרמפיסטים. יש שם הרבה עיגולים, כלומר הרבה שיחות, כלומר הרבה בני-אדם, וסטטיסטית – מישהו מהם פנוי בכל זמן נתון. ואם הם לא פנויים לדבר, הם לפחות זוכרים שאת קיימת. הסימן הכחול בקבוצה לא יראה את עצמו עד שלא תקראי, וזה אומר שאת חלק. זה אומר שאת שייכת.

כשקמנו יום אחד בבוקר והיינו סופית בעידן הזה, בעידן החדש, בעידן המידע, בעידן התקשורת החדשה, חשבתי לעצמי שזה כל-כך משונה. האנשים ששינו את החיים של כולנו, אותם סטרטאפיסטים ומתכנתים ויזמים ומשקיעים ויועצים, היו צריכים לשים את כספם – המטאפורי או הפיזי – על סוס מסוים. הם ישבו סביב שולחנות עגולים, או ליד שולחנות כתיבה או בכלל ברכבת במטוס או בבית קפה, ושאלו את עצמם – מה כולם ירצו לעשות יותר מכל דבר אחר בשנה הבאה? בעוד חמש שנים? עשור? מה יהיה הדבר הגדול הבא? מה הם יעדיפו לעשות על-פני כל המטלות האחרות שלהם? מה יהיה כל-כך טוב שהוא יוכל לשבש להם את התכניות במחי צפצוף, לשנות את הרושם שלהם מהאדם שעומד מולם, ליצור עולמות וזהויות ולמחוק אותם? ואיך הם ידעו, שאלתי את עצמי, איך הם ידעו שלא נתמכר לספורט ולא למוזיקה ולא לסרטי קולנוע ולא לבישול אלא פשוט אחד לשני? לחומר הזה שמופרש במוח עם הישמע הצליל של הודעה חדשה, לסימונים הקטנים על גבי המסך, לתזכורות התכופות לכך שיש מישהו שאוהב אותנו. או חושב שהוא אוהב. או חושב ודי. וכששואלים את זה ככה – איך הסטרטאפיסטים ידעו שכולנו נלך ונתמכר לאהבה, לקבלה, לשייכות – השאלה פתאום הרבה פחות מסובכת.

לא טוב היות האדם לבדו, זה נכון. אבל האנשים הכפופים, גדולים כל-כך ומהופנטים למסך הקטן כל-כך, האלקטרוני כל-כך, אור מכני על פניהם, נראים כלקוחים מתוך סרט אימה עתידני.  אלברט איינשטיין חשש מפני היום שבו הטכנולוגיה תגבר על האינטראקציה האנושית, והעולם יגדל דור של אידיוטים. אידיוטים או לא, אותה טכנולוגיה יצרה חלוקה ברורה עד כאב בין החברים שלנו ובין המציאות. גישת הספירות הנפרדות: עולם זר ומנוכר שמתקיים סביבנו, ועולם אינטימי ואוהב שמתקיים בתוך הכיס. רכיב החברות, האנושיות, הקרבה, נשאב מתוך העולם הפיזי. זה לא שאיבדנו את היכולת לאינטראקציה אנושית – היא עדיין איתנו, היא פשוט ממוחשבת. היא בנפרד. וכמו אותה הצגה בבימה, כמו בסרט שהוא לא עלינו אלא על מישהו אחר, יש בזה יש משהו קומי, וטראגי, נוגע ומשונה. לא לגמרי ברור איך הגענו לכאן.

בקורס שלי בתולדות התקשורת בשנה א', למדנו שבכל דור ודור היו אנשים שקוננו על הפיתוחים הטכנולוגיים והתקשורתיים, החל מהכתב ועבור בדפוס ובטלגרף ובעיתונים וכלה, כמובן, בטלוויזיה ובאינטרנט. תמיד היה מי שחשב שזה קץ האינטראקציה האנושית השפויה, ואולי אנחנו לא כאלה מיוחדים, והכול עניין של הסתכלות רחבה. ועדיין. חתול שחור עבר ביננו ובין המציאות, ובכל שנה יוצאות גרסאות חדשות ומוגברות שלו. המדיה לא מתוכנתת לריסון עצמי. היא לא תרסן את עצמה. היא בנויה כדי להיות ממכרת, טוטאלית, אינסופית. אין לה שום עניין להיות מוגבלת בשם ערכי האנושיות והמציאות. הטלפון שלך מכיר אותך. הוא יודע להשלים את המשפטים שלך, הוא שומר בתוכו את כל החברים, הוא ינהג בך באדיבות רבה יותר מאשר המציאות ההפכפכה והזרה.

חבר מהעבודה פגש אותי אתמול בשבילים, והרמתי את עיני מהמסך כדי לדבר איתו. אחח, הטלפונים האלה, הוא אמר. אנחנו עוד בסדר, אבל הדור שאחרינו? הם אבודים לגמרי. אבל לא צריך להתייאש, הוא הוסיף כשנפלו פניי – צריך פשוט לשנות.
הסטארטאפיסטים בנו לנו עולם של קבוצות ושיחות, התראות ועיגולים, ומחשבה שמנקרת בראש גם כשאת בהצגה הכי יפה בעולם. לפעמים נראה שאנחנו פסע מלהפוך למתים מהלכים, אבל יש לנו עדיין עוד קצת כוח בידיים. לכבות את האינטרנט, לצאת מידי פעם בלי הטלפון, להשאיר אותו לפעמים כבוי. להשתעמם, לדבר עם זרים, לדבר פנים אל פנים, להסתכל על הנוף בנסיעה. לאמץ לעצמנו קצת אופנת וינטג', קצת שנות ה-90 הטובות והמצחיקות. להחזיר את המציאות אלינו, ואותנו אליה. ללמוד לחיות איתה באמת, ואולי אפילו לאהוב.