אליש: העולם, קצת אחר-כך

"קהל נכבד. אנו עומדים להתחיל בהצגה. צילום מכל סוג שהוא אסור בהחלט לאורך כל ההצגה. אנא כבו את המכשירים הסלולריים שברשותכם, כדי שלא להפריע לשחקנים. ערב טוב, וצפייה מהנה."

הצגות ואני זה סיפור אהבה. ההצגה הראשונה שראיתי, לא כולל הפקות מתנ"ס, הייתה הצגה בשם 42nd Street. הייתי בת 6 וההצגה הייתה בברודווי ממש, אבל לא הבנתי אף מילה ממנה. אחר-כך עלינו על דרך המלך. מלך האריות בברודווי, וויקד, פנטום האופרה, כולן הפקות מסחררות על גבי במות שקמות לתחיה והופכות להיות מציאות מהפנטת למשך שעתיים וחצי. הכול שם מושלם, ערב אחרי ערב, שמונה פעמים בשבוע. השירים תמיד כתובים בצורה מושלמת, כל מילה במקום, הם לא שמעו שם על חרוזים מאולצים. התזמורת עושה דברים שלא חשבתי שאפשר לעשות, הבמה זזה ומתחלפת כמו יצור חי, מופסה נרמס על ידי העדר ואלפבה ממריאה לתוך השמיים והפנטום בורח אל המאורה שלו מתחת לכבישים.    

בארץ ההפקות הן קטנות ביותר, זה נכון, אבל זה דווקא חלק מהיופי שלהן. השחקנים מוכרים, ההומור משלנו, השפה עשירה ויפה ויהודית כל-כך. כבנות שירות, היינו זכאיות להנחה משמעותית מאוד ברכישת כרטיסים לבימה ולקאמרי, ואני החלטתי שאני רואה את כל ההצגות. שנה ראשונה: משפט פולארד, שלמה המלך ושלמי הסנדלר, אם יש גן עדן, קוויאר ועדשים, לא ביום ולא בלילה. שנה שניה: ביקור הגברת הזקנה, בוסתן ספרדי, כנר על הגג, משאלה אחת ימינה (בית ליסין). באזרחות: עת דודים, החייל האמיץ שוויק, הקמצן. הפקות קטנות יותר: מר גטו, ותכתוב. בשבוע שעבר, סוף כל סוף: גבירתי הנאווה.

זה היה ערב קסום. הדבר הראשון שמכה בך הוא המוזיקה המופלאה שעולה מכיוון הבמה, ואת יודעת שיש אנשים אמיתיים שיושבים בצידי הבמה ומפיקים אותה. הם שליחי ציבור, והם יפרטו וינשפו ויקישו מעכשיו ועד סוף הערב בשלמות. אנחנו לא נראה אותם והם לא יראו אותנו, והם מעין תפאורה אנושית בלתי נראית. בלעדיהם, ההצגה לא שווה דבר.
אחר-כך עולים השחקנים הראשונים, לבושי סחבות כי עכשיו הם בשוק, ואת יודעת שמאחורי הקלעים יש להם עוד ארבע תלבושות חוץ מהתלבושת הזו, כי הם מחליפים דמויות כמו גרביים בערב הזה. הם ידברו בקול גבוה ואז בקול נמוך, ישחקו קבצן בשוק ואז את נסיך טרנסילבניה, ישירו וירקדו עד אובדן חושים, ידעו את כל השורות של השחקנים הראשיים בעל-פה, ויסיימו את הערב בגוף דואב כהלכה. יסירו את האיפור, יעלו על האופניים, ויחזרו לדירה הקטנה שהם לא תמיד מספיקים לטפח מרוב אהבה למקצוע שלהם.
משם זה מתגלגל. מחזה מרהיב של צבעים וצורות, ריקודים המוניים ומדויקים ומעתיקי נשימה, דיאלוגים בעברית יפהפיה, מחול של רגעים קומיים וטראגיים ונוגעים ומשונים ומופלאים. נתן דטנר ודוב רייזר ושני כהן על במה, מפליאים בכשרונם, ואני שלהם. כל משפט שיוצא מפיהם הוא מתנה הכתובה בשלמות ומבוצעת בשלמות והיא באה בדיוק בשבריר הרגע הנכון. שעתיים וחצי של מוזיקה נהדרת, טקסטים יפהפיים, ויזואליה משכרת ומשחק משובח. אופוריה קטנה.

גבירתי-הנאווה-הבימה2

פעם זו הייתי אני, וכבר כמעט הספקתי לשכוח. לאורך שנות התיכון רקדתי במחזות זמר, ארבעה בסך הכול. עבדנו עליהם קשה מאוד במשך מספר חודשים, ואסור היה להחמיץ אף חזרה. קנינו את הנעליים המיוחדות, ויתרנו על אירועים, נכשלנו במבחנים ושמענו פעם אחר פעם שאנחנו יכולות לעשות את זה טוב יותר. שעל הבמה אין מקום לטעויות. שזה חייב להיות חד, נקי ומדויק, ושרק אם כל אחת מאיתנו תיתן את מאת האחוזים שלה אנחנו ניראה טוב. וההצגות? הן היו גן-עדן מסוים. זה היה שטף של אדרנלין והכול פרץ מתוכנו בצורה מושלמת כמעט בלי שנחשוב על זה. הקשבנו למוזיקה, הסתכלנו לקהל ישר בעיניים, והרווחנו את מחיאות הכפיים שלנו ביושר. כשטסנו עם ההצגה לניו-יורק בחורף 2010, התארחנו בבתים יפהפיים של יהודים טובים בברוקלין, הסתובבנו בעיר כמו תיירות וכבשנו במה מוארת בארץ זרה – זה היה שיא שאני זוכרת עד היום.

"יש כאן כאלה שוויתרו על כל הילדות שלהם כדי להגיע להצגה הזאת, אבל אני לא ממורמרת!"

כשההצגה הסתיימה היה כבר כל-כך מאוחר וחששתי שניתקע בתל-אביב, אבל עינת אמרה שהיא יודעת איפה השחקנים יוצאים הביתה. עמדנו במקום וחיכינו, ואני ניסיתי להבין למה. אני הרי יודעת שהם אנשים רגילים, בשר ודם ושריטות. הם ככל הנראה לא מאושרים ממני, חכמים ממני או חיים טוב יותר ממני. בינתיים הם התחילו לטפטף החוצה: השחקנים נטולי הדמות, נטולי הזוהר, לבושים בבגדי ספורט, מחייכים זה לזה, עדיין מסדירים את הנשימה ואת האדרנלין. שמנו את הפאסון בצד ופשוט שאלנו – אתם השחקנים? הם הודו באשמה, ודיברנו איתם כמה דקות. אחת מהן דיברה על אותה ילדות האבודה, והחברים שלה צחקו. אחר-כך דיברנו עם שני כהן – חיוך ענק על הפנים, המונית שלה מחכה אבל היא כל-כך שמחה לשמוע שהיה טוב. נתן דטנר ודוב רייזר שאלו אותנו מאיפה אנחנו, מה אנחנו לומדות, ואמרו שהם בסך-הכול אנשים מאוד רגילים. שאנחנו האדרנלין שלהם.

אני לא מאוד מחזיקה מאנשים מפורסמים, אבל איכשהו השבוע הזה זימן לי הרבה מהם. כמה ימים אחרי ההצגה, ישבתי בבית קפה כדי לכתוב, ושלושה מטר ממני ישבו שתי הסופרות האהובות עליי. נשות ציבור לכל דבר, מהסוג שמעלה הצגות וכותב טורים ומאמרים בעיתוני השבת שלי. מהסוג שכתב את הספרים ששינו אותי. היכן שאותם שחקנים ורקדנים מחזיקים את התלבושות והתסריטים והפרסים שלהם, לשהרה ולגילית יש ספרים ממשיים שהן הביאו לעולם הזה. כמו גביעי ניצחון, כמו תעודות הצטיינות, כמו חולצות סוף מסלול שאין לאף אחד אחר. כל אחד בתחומו הוא.

לפגוש את האנשים והנשים האלו, זה לא לגעת באיזה זוהר. אם הם לא היו אנשים אמיתיים, רגילים, זה היה הרבה פחות מיוחד. אין לי צורך בדמויות פיקטיביות. זה מיוחד כי הן ישבו בקפה, כמוני, וניסו לכתוב עד שיצאה להן הנשמה הספרותית והתאבדה. זה מיוחד כי הם ויתרו על אירועים של חברים, כמוני, כדי לדייק את הריקוד הזה עד הסוף. זה מיוחד כי היה להם חלום והם פשוט… הגשימו אותו. לפני ואחרי ותוך כדי הם רוכבים על אופניים, מדברים עם סטודנטיות מצחיקות, מנסים להספיק את הכול,  ויושבים בבתי קפה כדי לכתוב. כמו כל יום.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s