אליש: על המקרה המצער

לפני שנה אחת ויום אחד, נפל דבר בעולם שלי. אפשר לקרוא לזה, אולי, המקרה המצער. ככה, בקוד. לכל הפרשיות ההיסטוריות יש שמות קוד כאלה, כותרות גדולות, כמו למבצעים בעזה. פרשת ילדי תימן, טיסת השוקולד, פרשת המעטפות, התרגיל המסריח, קמפיין הגוועלד. פרשיית הבקבוקים, הניצבים, הנרות הריחניים. שתי מילים, וכולם כבר יודעים על מה מדובר. הם יודעים על מה כולם דיברו, איך הם הרגישו, מה היו האמת והשקר, הטוב והרע, כמו סרט מוכר.    

זה לא שהמקרה הוא רק מצער. הוא מצער והוא מַבכִּי והוא אמיץ והוא חופשי והוא חשוב והוא ראשון והוא אסון והוא גאולה והוא אובדן והוא פורקן והוא הרבה מאוד צבעים ושירים. אבל אם להיות כנה עם עצמי, הכותרת שלו היא המקרה המצער. האמת צריכה להיכתב.

לפני שנה אחת ויום אחד קרה המקרה המצער, וסופי שנים הם הזמן שבו מסיקים מסקנות. מה היה לנו, מה למדנו, מי התרשל ומי גילה מנהיגות יוצאת דופן. הרי מה אנחנו עושים כאן אם לא נלמד מהעבר שלנו. שנה אחת, מאות ימים, אלפי שעות, העונות מתחלפות ואת נשארת. שנה.

הדבר הראשון שלמדתי מהמקרה הוא שגם אם הזמן לא מרפא את הכול, הוא עושה דברים משוגעים. בימים שאחרי המקרה המצער, כל יום היה יום. היו ימים שהכול הצחיק אותי, וימים שלא הרגשתי כלום, וימים של חושך. כל דקה הייתה דקה. את עוצמת עיניים וסופרת עד מיליון, ומגלה שעברו רק יומיים. רק יומיים. ואיך אפשר להתרחק כבר מהחור השחור הזה אם הרגליים שלי רצות כל-כך לאט.
אבל יומיים הופכים לשבועיים. ואז לשבועיים וחצי. ואין דומה הראשון לשני והשני לשלישי. לשרוד חודש זה בכלל אירוע מרגש. את מתחילה לקבל את הטענה של החברות שלך, שאחרי חודש אפשר להתחיל לחייך. הריאות שלך הולכות וגדלות, הן יכולות להעביר דרכן יותר אוויר עם כל יום שעובר. קצת יותר. קצת. אבל יותר. לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב. כואב, אבל פחות.

למדתי שיש הרבה דרכים להתמודד. אני אהבתי לדבר. לבלבל לכל האנשים שלי את המוח, כל אחד בתורו, לספר להם עד כמה רע ועד כמה קשה וכמה טעויות עשיתי ואיפה בדיוק יכולתי לעשות אחרת ולהחזיר את הזמן ולשנות את הכול. לדבר, לכתוב, לכתוב, לדבר, לבכות. כמו הגשם שירד באותו לילה. לקחתי את המטען המצער הזה ופירקתי אותו יום אחרי יום, ונתתי חלקים לכולם. מתנות לכולם. העיקר שזה לא יהיה אצלי. לפעמים זה עבד יותר, לפעמים פחות. לפעמים הדיבור האינסופי הזה גרר אותי למטה. כשלא היה לי כוח לדבר, שתקתי, וכשלא היה לי כוח לשתוק, חזרתי לדבר. מה שהרופא רשם. ותמיד, במקביל, בחרתי לי את השירים הנכונים.

בכלל, את לומדת המון על עצמך אחרי מקרים מצערים. אחרי המקרה המצער של לפני שנה ויום, פתאום התרומם איזה מסך בתוך הראש שלי והצלחתי סופסוף לראות. ראיתי את כל הפחד שפחדתי, את כל המפה מלמעלה, את כל מה שקרה מההתחלה ועד הסוף. את לומדת במה את טובה ובמה את פשוט מזעזעת. את מבינה קצת יותר למה אנשים מסוימים מתחברים אלייך, ואנשים אחרים לא. את לומדת לאילו עומקים את מסוגלת לצנוח, כשבצהרי אותו יום היית בהכחשה מוחלטת. את עשויה ללמוד את הדבר הכי חשוב, באמת הכי חשוב בכל קנה מידה, מהאדם האחרון שחשבת שילמד אותך שיעור כזה. את מגלה מה כל אנשי העולם חושבים על המקרה המצער, כי בסעיף הקודם דיברת המון, ואת מלקטת חוטים של אמת מהעצות שלהם ומצרפת אותם לחבל של האמת שלך. את מגלה פתאום מה את חושבת. את מגלה במה את מאמינה. נולדים לך עקרונות חדשים.

את לומדת שגם למקרים מצערים יש אמנת ז'נבה. יש חוקים של שכל בתוך חופים אינסופיים של רגש ושל צער. חוקים של אסור ומותר, וצריך לגייס הרבה מאוד אומץ ונחישות כדי לחיות על-פיהם. לפעמים את מאוד רוצה ואסור לך, אסור, אסור, ואף אחד לא מסתכל אבל אסור, אף אחד לא אוכף אבל אסור, החברים שלך אומרים לך לוותר אבל אסור, יש לך שכל והוא יודע שזה אסור, היי שליטה בממלכה שלך. אל תלכי לשם. הישארי בחדר, נעלי את הדלת, הקריני לך סרט שיעמעם את המחשבות והשתדלי לנשום עמוק. הגל הזה יעבור. לא תמיד תצליחי לנצח אותו, אבל חשוב שתזכרי את האמנה.

"כְּאִלּוּ יֵשׁ לַלֵּב חֲדָרִים בִּשְׁבִיל שֶׁיּוּכַל אָדָם לָשֶׁבֶת בְּחֶדֶר אֶחָד (הַשְּׂמָאלִי נַנִּיחַ) וְאַחַר כָּךְ לָקוּם מֵהַסַּפָּה וּלְהֵאָנַח וְלָלֶכֶת לַמִּטְבָּח לְהָכִין לְעַצְמוֹ מַשֶּׁהוּ לִשְׁתּוֹת." – יהודה גזבר

אני מצאתי את המקום הזה בראש שלי, אבל אולי הכול כבר אותו דבר. הכול פְנִים. למדתי שהַפְנִים שלי הוא גן משחקים. עיר. עולם. אפשר לעשות בתוכו המון. אפשר להסתגר בתוכו וללכת לישון, ללכת לאיבוד, ללכת לים. לשנות אותו, לשרוט אותו, להיקבר בתוכו. לדפוק על הפח שלו עד שצורתו תשתנה. לדבר אליו יפה, לדבר בתוכו יפה, או להשתולל ולהעיף את התמונות מהקירות. אפשר להצית בו שריפות ואפשר להזעיק מכבי אש. אפשר לקחת אותו ולברוח. אפשר לטעת אותו באדמה רכה וטובה. אפשר להבטיח לו שיותר את לא מזיקה לו, לא פוצעת אותו, לא מדרדרת אותו אחורה. אפשר לאהוב אותו. גם במקרה מצער.

יש גיל שבו אימהות ואבות צריכים לתת לילד שלהם ללכת. אף אחד לא יודע בדיוק מהו הגיל הזה, וזו קרקע נוחה לחיכוכים. יש שלב שבו צריך לגנוז את החלום ללמוד קלרינט, וגם אותו קשה לזהות במדויק. יש שלב שבו צריך למסור את הבגדים ששוכבים בארון, לסלוח גם למי שלא ביקש ממך סליחה, להעלות את האלבומים אל מעל הארון. וכמו שאמר לי איש חכם בשבוע שעבר, יש שלב שבו צריך לשחרר את המקרים המצערים. לתת להם לעוף ברוח. לא להיות בתוך השנה שלהם יותר. להיות בתוך יום חדש. שבוע עצמאי. חודש משלך. להתחיל שנה חדשה, באמצע חודש אייר, בבוקר בהיר אחד.

girl-walking-along-road

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אליש: על המקרה המצער

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s