על מאמרו של פרופסור אריאל רובינשטיין – "למה" צריך לבטל את יום השואה?

על השבוע

השבוע כולו בסימן ימי האבל והתשובה החילוניים של הדת החדשה שקמה בישראל – הלאומיות היהודית. בעוד הציבור השמרני, המסורתי יותר, נוטה למזג את המסורת הדתית והתרבותית עם הדת הלאומית הנ"ל, הציבור הרדיקלי מנסה לשבור כל אתוס המשמר אותה. הדוגמה הבולטת של השבוע וזה שלפניו היא טורו של פרופסור אריאל רובינשטיין, זוכה פרס ישראל בתחום הכלכלה. בניגוד לענת וקסמן או אורי פרידן, גרבוז ורובינשטיין מייצגים את האליטות בצורה מרתקת – קשה להתעלם מהנורמליזציה של מסריהם – הם צפים לפני השטח , מההחצנה של מסרים, או אנטי-ליברליים או אנטי-דמוקרטיים בקרב ציבור האליטה הותיקה, משמאל, במדינת ישראל. ללא גרבוז ורובינשטיין, אין פרידן ווקסמן – זה תולדה של זה.

אולם, לפני הכל, נתחיל בחיוך, בדיחה נשזרה על בדיחה – וברוח ההומור אפתח את הטור.

על המקרה שלא היה

נודע לנו, ב-20.4 כי אבן נזרקה לעבר אשת יו"ר האופוזיציה. הגברת מיכל הרצוג זכתה כמובן להגנה ציבורית והחל רחש וגעש – "הנה הוכחה להתדרדרות היהודית". טורי זעם נכתבו בפמפלט להקת העורבים "הע(ר)ץ" וכל מיני עורבים שנוצותיהם הלבינו, זעפו במאמרי חרדה על הדרדרות האחו.

לאחר מכן פורסם כי האבן הותזה מגלגל רכב אל עבר זגוגית אשת יו"ר האופוזיציה.

**צילום תקריב של זגוגית הרכב הסדוקה**

יונית – "שלום לכתבנו בשטח דן שפיט"

דן שפיט –"שלום יונית"

יונית – "אני מבינה שיש לך עידכונים על התקרית הפשיסטו-ימנית"

דן שפיט –  "טוב יונית, אין ספק שהמצב כאן מתדרדר…אפילו חפצים דוממים כגון מכוניות תוקפים את מחנה השלום והשפיות."

יונית – "אני מקווה שהשב"כ פתח בחקירה, עוד מעט נעסוק בשאלה האם יש להעמיד את הצמיג הקדמי, מימין, של הרכב הנ"ל לדין."

***צילום של פנ'צריה מחולון וכיתוב 'אילוסטרציה'***

דן שפיט – "הקו החם לניטור גזענות שפתחה השרה לשעבר לבני יוצר קשר עם פנצ'ריות ברחבי ת"א בחיפוש אחר הצמיג הסורר."

יונית – "נעבור לפרשננו לענייני הוכחת הפשיזם , מתרברב דרקר; מתרברב, אני מבינה שהגיע מידע חדש?"

מתרברב דרקר – "יונית שלום, אף חברת צמיגים עוד לא לקחה אחריות על המעשה, לא חברת מישלן, לא חברת אליאנס ולא חברת פירלי – אף אחת מהן לא לקחה אחריות."

יונית- " ובכן, האם ייתכן ויש לנו כאן ארגון סורר, חדש, תגובה חדשה לפסי ההאטה במחסומים ולדוקרני הכיבוש?"

מתרברב דרקר – "לא ברור אם כי גורמים בשב"כ מעריכים כי מדיניות הממשלה הימנית הובילה לפיגוע, בכירים  במערכת הבטחון, בעילום שם, מעריכים כי מדובר במאורע תחת הקטגוריה 'אקראיות על רקע פשיסטי'.

יונית – "זכור לנו הפרסום של עמותת "קידום צמיגי הרשות – קצ"ר" ועמותת אלמנות צמיגי הכפר' כי השב"כ הסתיר  את העובדה ש'אקראיות על רקע פשיסטי' היא הקטגוריה הצומחת מבין קטגוריות האלימות."

מתרברב דרקר – "אכן יונית. נדמה כי קשה להתעלם מכך שתהיה תגובה טבעית של צמיגים לכיבוש האספלט בגדה".

יונית – "תודה – ועכשיו לפרשננו המשפטי יהושפט בגצי, שלום יהושפט"

יהושפט בגצי – "שלום יונית."

יונית – "מה דעתך על התופעה מזווית משפטית."

***ברקע אנימציה של תעופת האבן מהצמיג הימני אל חלון רכבה של מיכל הרצוג***

יהושפט בגצי – "ראש הממשלה גינה את התופעה, גם שרי הליכוד, אולם קשה להתעלם שבפעולתם לצמצום אור השמש של בית המשפט העליון הם שידרו מסר סמוי לציבור"

מתרברב דרקר – "יונית, אני חייב להוסיף שהתהליך הנ"ל זהה לתהליך שהתרחש בשנה אקראית באמצע המאה העשרים במדינה השוכנת בין פולין לריין"

יונית – "תודה מתרברב"

מתרברב דרוקר – " חשוב לסייג ולציין שנכון לעכשיו החקירה בעיצומה, כשהיא תוכיח שהפשיזם משתלט נעדכן אותכם"

יונית – "תודה מתרברב על המידע חשוב, יהושפט המשך נא"

יהושפט בגצי – "איפה הייתי? אכן, המסר ברור, הוא קריאה לפעולה אלימה"

***צילום בהילוך איטי של ראש הממשלה מדבר***

יהושפט בגצי – "ראי, לקחנו את הנאום בו ראש הממשלה מגנה את התופעה, ניגנו אותו בהילוך איטי ומהסוף להתחלה"

יונית – "ומה המסר שקיבלתם, מה נאמר ?"

יהושפט בגצי – "ובכן, מיטב המומחים שלנו קבעו חד-משמעית שהנאמר בהקלטה ההפוכה הוא ג'יבריש – הפסיכולוגים הטובים בארץ קבעו, ללא צל של ספק, כי זה נועד לבלבל את המאזינים ולהוביל אחדים מהם לפעולות אלימות"

יונית – " האם יש כאן תשתית ראייתית לכתב אישום?"

***יהושפט בגצי מקבל הודעת טקסט, קורא אותו, ומגיב***

יהושפט בגצי – "קיבלתי כאן ידיעה מסעירה מגורם בכיר בפרקליטות, החותר לקריירה כשופט בבית המשפט העליון, הגורם האובייקטיבי טוען, ללא משוא פנים, שאין ברירה אלא להביא את הדבר לבירור בהיכל הצדק"

יונית – "תודה לפרשננו יהושפט בגצי ותודה לכתבנו מתרברב דרוקר – ועכשיו לזוג הטרנסג'נדרים האריתראי שמבקש להכניס את הנספים במערכות ההגירה לישראל לקיר הזכרון בהר הרצל"

על תהליך שזירת ההווה מן העבר –  על תהליך הבנת העבר באמצעות פרימת ההווה

בבריטניה וארה"ב ישנן מספר חברות העוסקות במלאכה יוצאת-דופן, גניאולוגיה משפחתית. גניאולוגיה משפחתית משמע חקר ההיסטוריה המשפחתית ובניית אילן-יוחסין לפלוני או אלמוני.  המלאכה מאתגרת , היא נפרשת אלי-עבר וכוללת איסוף של מסמכים, עדויות וכתבים הבונים, לבנה לבנה, את עברו של פלוני מן ההווה, צמה-היסטורית נפרשת עד לעברו המשפחתי. לטענתי, כפי שניתן לנבור בעבר על מנת לחשוף את שורשי ההווה של פלוני, כך ניתן לבצע גניאולוגיה-אידיאולוגית ולגלות, לחשוף, טפחים מן העבר הבונים רעיון קוהרנטי בהווה.

מיד, עם הופעת טור הדעה של זוכה פרס ישראל, הפרופסור אריאל רובינשטיין, נתקפתי סקרנות. מן ההגיון הבריא עולה שאלת מטרת המתקפה של זוכה הפרס על יום הזכרון לשואה ולגבורה; ביקורת על תוכן היום כמו על אופי הנחלת הזכרון, ביום הנ"ל, לדורות הצעירים, הנה מצרך הכרחי בכל חברה חושבת אולם הקריאה לבטל את היום הנ"ל מתחברת לדבר שעיינתי בו לא אחת – תופעת העיכול העצמי של ההווה וחסידיו-משמאל, את עצמו/ם. התופעה מייצגת תודעה-בת-הווה הגורסת שאת העבר, את המסורת –יש לבטל. הטענה שהרצון לברוא שלמות בהווה או בעתיד-הקרוב מתגשם במחיקת המסורת, ובכך, בלא משים לב, מעכלת הזהות שבהווה את עצמה.

על האמת מאחורי הקריאה 'לבטל את יום השואה'

"צריך לבטל את יום השואה"

זוכה פרס ישראל, פרופסור אריאל רובינשטיין, ערב יום השואה 2015

"הכיבוש בעיני הוא חילול השואה בצורה הקשה ביותר"

זוכה פרס ישראל, הפרופסור אריאל רובינשטיין, ראיון לקרן נויבך ברשת ב'.

"כל עוד ישראל מתבוססת בבוץ הכיבוש – לא ניתן לומר שהייתה לנו שנה טובה. התנהגות ישראל בשטחים היא אסון היסטורי של העם היהודי… מטרת העצומה היא לקעקע את הנורמליזציה ביחס שבין ישראל והשטחים הכבושים"

נאום בהפגנה למען החרמת היכל התרבות באריאל, מתוך כלכליסט

מהו הקשר בין שלושת המשפטים?

מדוע הכיבוש הוא חילולה של השואה?

 מדוע הכיבוש הוא אסון היסטורי? 

כיצד הגיע איש דעת למסקנה הנחרצת שצריך לבטל את יום השואה בד בבד למסקנה שהכיבוש הוא חילול השואה?

העבר נשזר בהווה ומוליד את העתיד – עברו של רובינשטיין, הוא התשובה לשאלה. לדעתי חשף  הפרופסור טפח משכלו אך חשף טפחיים מנפשו. ראשית מעט היסטוריה: פרופסור רובינשטיין הנו שם ידוע בפוליטיקה הישראלית כבר קרוב לארבעה עשורים, הוא היה מחותמי מכתב הקצינים הידוע, שנכתב ב-1978. המכתב עורר עצרת הזדהות, עצרת שעל במתה נטבע אחד ממטבעות הלשון הפוליטיים החשובים ביותר בישראל – "שלום עכשיו".

פרופסור רובינשטיין היה אחד מהמניעים של הקמת תנועת 'שלום עכשיו', אולם עוד לפני כן הוא הקים את "התנועה לציונות אחרת" וכך הוא תאר את התנועה: "תשובה הולמת לציונות המיליטנטית של גוש אמונים…התמקדנו רק בנושא היהודי-פלשתיני ובבעיית הכיבוש. היינו בנים של מפא"יניקים ויוצאי קיבוץ, ישראלים רגילים שחשים שלוקחים להם את המדינה ועלינו להחזיר מלחמה שערה”. (מתוך ראיון לעיתון הארץ 26.02.2002)

הטענה של פרופסור רובינשטיין כי "צריך לבטל את יום השואה" לא נולדה במוחו הקודח בשנים האחרונות, מדובר בעמדה מבוססת, שהבשילה במאמר הנ"ל. בראיון המדובר מ-2002 הוא אומר מפורשת, כי "שלום עכשיו היתה תרכובת של שתי טראומות, טראומת השואה וטראומת מלחמת יום הכיפורים ב-73'. מתוך ההתנגדות האדירה שלנו לכיבוש היה אי רצון להשלים עם העובדה שאנחנו – בני העם היהודי, ואני הנין של יוסף בצלאל שחתכו את זקנו בביאליסטוק – מקיימים פעולות כיבוש ודיכוי של עם אחר. הקואליציה של שני הדברים האלה הולידה את גרסת המכתב שלי."  קשה לחמוק מהמסקנה ששזירת  הכיבוש והשואה בתהליך של דיבר ותוצעה: כה אמרה השואה וכך חטאנו/כפרנו ב'כיבוש'.  זוהי עובדה בראשיתית באידיאולוגיה שמייצג פרופסור רובינשטיין.

על שנראה ועל שאינו נראה

"מפלגת העבודה שאחרי 1977 מרוטה מנוצותה שלטון האבסולוטי, חסרת שיווי משקל, נגררה בגלל השפעתם של חוגי שלום עכשיו שבקרבה לנתיב השמאלי של הציונות הישראלית…"

ישראל הראל

"בעיני הפעילים בשלום עכשיו, כללו ערכיהם של הליכוד וגוש אמונים ביטול הפרט מפניה של לאומיות מגייסת, תיאוצנטריות(שבאו לידי ביטוי בקדושת הארץ, קדושת "העם" וקדושת התורה) ורומנטיציזם פגאני. צירופם של השניים הוליד בהכרח סכנה לדמוקרטיה. כנגד הערכים הללו, בתמונת ראי, הציבה שלום עכשיו אינדיבידואליות, רציונאליות חילונית, הומניזם, וכן מחויבות לדמוקרטיה…"

הדוקטורט של ד"ר עדי פורטוגז,  משמאל סוציאליסטי לשמאל חדש?

"את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים. מלכתחילה הומצא "יום השואה והגבורה" גם מסיבות פוליטיות שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות. אלא שכמו הרבה דברים אחרים שתנועת הפועלים הנהיגה בארץ, גם יום זה נוכס על ידי אידיאולוגיות אחרות. היום הוא משמש להטבעת האקסיומה שכל העולם נגדנו, וכל מי שמבקר אותנו הוא חוליה בציר הרשע הרוצה להשמידנו."

מתוך המאמר שכתב פרופסור רובינשטיין לעיתון הארץ 'את יום השואה צריך לבטל'

טענותיו של פרופסור רובינשטיין, מן המאמר, לא עומדות בפני עצמן. הן ביטוי פשוט, על פני השטח, של תופעה גיאולוגית עמוקה. המהפך ב-77 היה נקודת שבר חסרת תקדים בתפיסה העצמית של האליטה הציונית הותיקה. מושכות השלטון הפוליטי נשללו מידי חברי הקבוצה, האתוס, לראשונה, עוצב גם על ידי סיעות אופוזיציונריות כגון יורשת מפלגת חירות – הליכוד. האליטה ההגמונית נאלצה להתמודד עם המציאות, עם התהליך בה היא מאבדת את ההגמוניה.

כפי ש'גוש אמונים' היתה תגובה לטראומה של מלחמת יום הכיפורים, 'שלום עכשיו' הייתה התגובה לטראומה של 'המהפך'. כפי ש'גוש אמונים' הגיבה לטראומה ביתר עוצמה אידיאולוגית, מיצוי אקטיביסטי של ערך ההתיישבות, כך מצאה את עצמה 'שלום עכשיו' כחוד החנית של המיצוי האקטיביסטי משמאל ברוח 'תנועות השלום' המרקסיסטיות. בעוד 'גוש אמונים' הייתה על תקן 'נאה רואה ונאה מקיים' – תנועה שמהותה בפעולתה ופעולת מקימיה, תנועת 'שלום עכשיו' פעלה, בלא מודע, במצב הפוך, לפיו ראו בעצמם כבוראי דרך בעודם ממשיכי דרכה של מפ"ם.

ד"ר פורטוגז, במסגרת הדוקטורט שלה, טענה כי "יש להבין את שלום עכשיו בהקשר הפוליטי של תקופתה…לטענתי[טענת ד"ר פורטוגז – ט.ק], ומבלי לפקפק בכנות כוונותיהם של פעיליה המרכזיים, הייתה שלום עכשיו בראש ובראשונה בבואת דמותה של תנועת העבודה כפי שביקשו חבריה לראות אותה..". הוסיפה ד"ר פורטוגז וחשפה כי:

 "הקיבוץ הארצי גילה תמיכה בשלום עכשיו מראשית הדרך…בערב הגשת מכתב הקצינים לראש הממשלה, החליטה המחלקה הרעיונית פוליטית 'להשתתף ביוזמה הציבורית הפועלת נגד טירפוד המשא ומתן לשלום ע"י ממשלת בגין' ולתרום לה עשרת אלפים ל"י. חודש לאחר מכאן, כאשר היוזמה הציבורית קרמה עור וגידים, והתנועה שצמחה ממנה נודעה כ"שלום עכשיו", השתתפה המחלקה הרעיונית פוליטית בארגון ההפגנה ההמונית הראשונה בכיכר מלכי ישראל. נוכח ההצלחה הציעה המחלקה לארגן את שכבת י"ב – בקיבוצים ובערים – לפעילות עם שלום עכשיו, וכן לרתום גם את תאי הסטודנטים של התנועה"

בין שלום עכשיו והקיבוץ הארצי, קרי מפ"ם והשומר הצעיר, היה קשר ארגוני, אנושי וכלכלי, למן הצעד הראשון, אם כן, מדוע שלא נסיק כי ישנו קשר ערכי-אידיאולוגי? המסקנה האבסורדית מהדהדת:  תנועת השלום הישראלית, בצורתה הנוכחית, החלה לרקום עור וגידים על בסיס כספי ממשלת ישראל שהועברו לקיבוצים, על בסיס כוח אדם שעבר אינדוקטרינציה מרקסיסטית ועל בסיס ידע ארגוני שנצבר בשנות פעולה בשירות תנועות השלום הסובייטיות.  ד"ר מרדכי בר און חידד זאת בספרו על התנועה באומרו כי "בין יוזמי מכתב הקצינים היו קיבוצניקים רבים, למן ההתחלה זכתה שלום עכשיו לאהדה נרחבת ואף לסיוע פעיל בתוך התנועה הקיבוצית ובמיוחד מאנשי הקיבוץ הארצי…זה היה סיוע חשוב מאוד" (מרדכי בר און – לדיוקנה של תנועה, ע' 27)

הקשר הנ"ל מרמז כי הדיון שנסוב על יום השואה, בעקבות מאמרו של פרופסור אריאל רובינשטיין איננו שאלה של הנצחה, אין מדובר בדיון לוגי על הדרך המועילה ביותר לזכור את ששת מיליון הנספים.  ההקשר הנו המאבק על בניית האתוס באמצעותה שכול – פרופסור אודי לבל תאר זאת בהקדמה לספרו 'הדרך אל הפנתאון' בצורה פשוטה: "הזכרון הקולקטיבי ידוע כזירה שבה מתרחש הקרב על זהות: חלקו של מי גדול יותר במאבק להגשמת מטרות העל של החברה; עם דרכה של איזו קבוצה היה הצדק ההיסטוריה; וכל אלו – למי לגיטימציה עכשווית להחזיק במושכות ההנהגה והעצמה הפוליטית".

על האתוס הלאומי

"מצויה זחיחות-דעת של טוב-לב, הדומה מאוד לרשעות"

ניטשה, מעבר לטוב ולרע

"מי שתלה את שינוי התודעה[ביחס לזכרון השואה ולשואה – ט.ק] במהפך הפוליטי ב-1977 ראה את המפתח לתהליך זה בהתחלפות האליטות המנהיגות את המדינה. עד 1977 עיצבה תרבות תנועת העבודה את האתוס הישראל…כל מי שלא השתייך לאותה מהות פוליטית-תרבותית, הרגיש מקופח ומנוכר…המהפך הפוליטי היה גם מהפך תרבותי, במובן זה שהוא העלה לשלטון אליטות חדשות ונתן לגיטימציה לתרבותן, ליומרה שלהן לייצג זוג אחר של ישראליות."

פרופסור אניטה שפירא, השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי, מתוך יהודים חדשים ויהודים ישנים

" את יום השואה צריך לבטל, כי על תקופת השואה היה מוטב ללמוד, בראש ובראשונה, באופן רציונלי, ולהפיק ממנה גם את לקחיה האוניוורסליים: גם לפתחם של בני העם הנבחר רובצת הסכנה להיהפך לחיות אדם."

מתוך מאמרו של פרופסור אריאל רובנשטיין, את יום השואה צריך לבטל – מתוך עיתון הארץ, ערב יום השואה.

"היום אפשר להבחין בשלושה סוגים עיקריים של התייחסות לזכרון השואה…הסוג השלישי – התייחסות החותרת להציג את השואה כמיתוס שכנגד המדינה…להציג את השואה לא כחלק מן הזהות הישראלית, אלא כמקור לזהות אלטרנטיבית, שאיננה מתקשרת לטריטוריה, שממלכתה היא זכר העבר היהודי הגלותי האל-והעל-לאומי, המתמקד ומסתמל בשואה. העלאת יתרון הערך של העבר היהודי הגלותי כנגד הקיום הלאומי-המדינתי הנוכחי. מבקשת להדגיש את עליונות הזיקה לערכים אוניברסליים כנגד ערכים פרטיקולריים, את אזרחות העולם כנגד אזרחות המדינה."

פרופסור אניטה שפירא, השואה: זיכרון פרטי וזיכרון ציבורי, מתוך יהודים חדשים ויהודים ישנים

רובינשטיין מנסה לחתום את טענתו בטענת 'בכנות-אמרתי'. אינני שולל את טוהר כוונותיו, אולם, כפי שהצגתי, לא ניתן להוציאן מההקשר התרבותי-פוליטי והסוציולוגי הרחב שלהן. אחרי-הכל ולמרות הכל, מדובר באינסטרומנטליזציה של יום השואה. מפא"י בחרה להדגיש את אתוס הגבורה בכך שהרצון הראשוני היה לקבוע את יום הזכרון לשואה, במדינת ישראל, ביום פרוץ מרד גטו וורשה'. נאומו האקטואלי של רוה"מ נתניהו בנוגע לאיום האיראני להשמדת העם היהודי- שנישא בערב יום השואה האחרון(2015) –  גם הוא דוגמה לאינסטרומנטליזציה של השואה לעבר מטרה מדינית ואתוס של שימור-עצמי.

רובינשטיין הנו דוגמה מייצגת לזחיחות-הדעת של טוב-הלב, הוא הופך אותה למעשה נבלה. הוא דבק בצדקת טיעונו עד

כדי ניכוסו ככלי לקידום טענה אידיאולוגית. כמובן שהוא לא יטען כי הוא עושה אינסטרומנטליזציה לשואה – האם רוה"מ נתניהו נוהג כך? בטח! האם מפא"י עשתה כן? כבר אמר רובינשטיין ש"מלכתחילה הומצא "יום השואה והגבורה" גם מסיבות פוליטיות שנויות במחלוקת של הדגשת והאדרת מרד הגטאות… ". כולם משתמשים בשואה בציניות למטרות פוליטיות, כולם מלבד פרופסור רובינשטיין – הוא אומר 'אמת', כולם 'שקרנים תועלתניים' מלבד רובינשטיין המחפש את "הלקחים האוניוורסליים".

מסקנתי נחרצת: רובינשטיין לכוד 'באהבת עצמו' מוסרית, בחיפושו האצילי אחר הטוב המושלם, הוא לא מסוגל לדמיין את עצמו בתבנית אותה יצר לאחרים – כאדם המשתמש בזכרון השואה לשם מטרה תועלתנית-אישית.  להלן ההוכחות: אני לא שוכח את דבריו לקרן נויבך כי "הכיבוש הוא חילול השואה הקשה ביותר", אנו לא שוכחים את דבריו לעיתון מעריב, ב2003, שם בחר "להכות על חטא הטעות הטרגית ביותר שעשינו מאז השואה. לקח לנו יותר מדי זמן לעמוד על משמעות הפיכתנו לעם כובש, מדכא ומייסר….ואנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אילו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש".
אנו זוכרים כי בטענותיו "האוניווסליות" ו"רציונאליות" של רובינשטיין מסתתרת טענה מוסרית ופוליטית 'אוניוורסלית ורציונאלית' – נסיגה מיו"ש. גם הוא עורך אינסטרומנטליזציה לשואה למען גאולת נפשו מחטא הרובץ עליה ואין לו, ממנו, מנוחה – מחטא הכיבוש.

פרופסור רובינשטיין שואף לשלום –לצדק הרמוני טהור. לצערי הפרופסור לא מביט ובוחן ציציותיו ונוהג כפי שניטשה תאר – " זחיחות-דעת של טוב-לב, הדומה מאוד לרשעות". הוא לא שם לב כי הוא 'מבזה' את השואה בדיוק במידה שהוא טוען שאחרים 'מבזים אותה'(אני לא חושב שהצדדים מבזים אותה). אם טען ש"את יום השואה צריך לבטל, כי הוא נהפך לכלי שרת בידי אידיאולוגים לאומנים" הרי הטור שלו, עצמו, מהווה הפיכת יום השואה לכלי שרת בידי אידיאולוגים פציפיסטיים, בידי אידיאולוגיות 'יוניות', בידי זחיחות-דעת של טוב-לב ההופכת אמצעי מדיניות כ'שלום' להווה במצב גאולה – אם דיברתי על רצון הווה לגאול את עצמו, עמדתו של רובינשטיין הנה ביטוי אישי לרצון הכללי הנ"ל..

על דעתי – על המושכלות

" אלימובופיה – פוביה מאלימות. בדומה להידרופוביה(פחד ממים) הגורם לחולי כלבת בעתה ותגובה פיזיולוגית בלתי נשלטת כשמים קרבים לגופם, כך הסובל מאלימופוביה לא מסוגל לנהוג באלימות בשום תרחיש הגיוני שהוא, באם יביאו אלימות עד לפתח ביתו(למשל בדמות רקטה או פיגוע אחר) ירחיק את האלימות ממנו ויגנה אותה בכל תרחיש, ביטוי של האלימופוביה הוא הגינוי הקונסיסטנטי של דוברים רבים בשמאל הישראלי… את "מעגל האלימות" או את "האלימות של שני הצדדים".

מתוך הרשומה כה אמר קופל:צוק איתן, 25.07.14

"טובה מזיגה נסתרת ממזיגה גלויה"

הראקלייטוס

א. מושכל ראשון במחשבת השמאל בכלל והשמאל הישראלי בפרט, הוא המבט על המציאות כאובייקט-ניתן-להינדוס. אין הסבר אחר ליהירות המתגלמת בעמדה זחוחת-דעת כגון עמדת "שלום עכשיו". הניסיון האמיץ לפרוק עול עבר, באופן מוחלט, ופעולה בהווה להנדסת הפרט והכלל, התנגש עם הרצון לשמור את הזהות היהודית הנבדלת. הניסיון להפריד בין העגלה והסוסים, בין ההווה והעבר, כשל.  אני רואה במפ"ם כדוגמה אחת לתבנית-חוקיות חוזרת – תבנית הכוללת ניסיון להנדסת העבר, בראשית, ומחיקתו, בהמשך, ככלי של הסרת נטל משא-הזהות היהודית. ההיסטוריון הבריטי ארנולד טווינבי, תאר את הציונות-בדמות-מפ"ם/'שלום עכשיו' שהשתלטה על השמאל הישראלי. טווינבי טען שהציונות תאפשר לעם היהודי "לחיות מעכשיו בנוחיות של לא-כלום, כבריחה שרוצים בה מהמצב הלא נסבל יותר של להיות 'עם מיוחד במינו".

ב. מושכל שני במחשבת השמאל הישראלי נמצא בעמדתו של  אחד העם כלפי נקודת החיתוך בין מוסר וכוח-אלים, כפי שהביע בכתביו. לפי אחד העם  "סוד קיומו של עמנו הוא – מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבד את הכח הרוחני ולבתי הבט ביראת הרוממות על כוח הזרוע" לדידו של אחד העם, כוחו המאחד והמייחד של 'המוסר הלאומי', האוויר המקיף את בני ישראל, הוא הסלידה מכוחו של האגרוף, מלהב החרב ומרעש שלשלאות הטנק. נדמה כי פרופסור רובינשטיין, וחבריו לחוגי "שלום עכשיו" למיניהם, הנם יורשיו הישירים של הרעיון הנ"ל. לכן רובינשטיין כמעט והעתיק את דבריו של אחד העם: "ואנו לא הבנו שעל עקרונות הקיום היהודי אסור לנו לוותר, ושעקרונות אילו כוללים את הזדהותנו עם החלש ולא עם החזק, עם הנכבש ולא עם הכובש".

ג. מושכל שלישי, המכיל את היסוד השני, הוא תהליך הרגרסיה מהצורה הלאומית-ריבונית של הזהות היהודית. זה השואף ל"גאולה עכשיו", זה המהווה במעשיו את הכמיהה למשיחיות-פוליטית, זה הרואה בסיסמה 'שלום עכשיו' כסיסמת קרב, לאחר שלא הצליח להנדס את המציאות הוא רוצה לחזור למצב הגלותי. המצב בו המוסר היהודי יכל לזקק עצמו לערכים מופשטים, ערכים שלא צריכים לעמוד בתלאות המציאות הריבונית. כפי שתיארה אניטה שפירה: "כמקור לזהות אלטרנטיבית, שאיננה מתקשרת לטריטוריה, שממלכתה היא זכר העבר היהודי הגלותי האל-והעל-לאומי, המתמקד ומסתמל בשואה…מבקשת להדגיש את עליונות הזיקה לערכים אוניברסליים כנגד ערכים פרטיקולריים, את אזרחות העולם כנגד אזרחות המדינה."

מאמרו של פרופסור רובינשטיין, במהותו, הנו מזיגה בין הסוג השלישי של זכר השואה(לפי שפירא), ובין הניסוי המרקסיסטי-קיבוצי לברוא עברי חדש, – אותו "אפיקורס יהודי" – עליו פינטז יעקב חזן . פרופסור רובינשטיין מייצג במאמרו, מייצג במעשיו הפוליטיים, מייצג באידיאולוגיה אותה הוא מקדם מזה קרוב לארבעה עשורים, את תהליך הדקדנס שחל באליטה הישראלית – תהליך הרואה בעצמו כאבן בוחן בלעדית להגדרת מושגים, הוא מייצג את הסלידה היהודית מהרעיון הריאליסטי התובע שימוש באלימות לשם הגשמת יעדי מדיניות.

דבריו המבריקים של ברדיצ'בסקי מייצגים את ראשית הביקורת:"אבל כשאני לעצמי, אין אני יודע, אם זהו היה המוסר הלאומי שלנו, שעורר אותנו בימי קדם לכבוש לנו את הארץ בזרוע, או זהו המוסר הלאומי, שבא בלבנו בעבר שמשנו…הדבר מוטל בספק, אם ביבנה ובנותיה ניתן המוסר הלאומי, או חי בין אלו שנשארו בתוך חומות ירושלים ונפלו על חרבם…ענין המוסר הלאומי הוא רק עקר בדוי מן הלב, עקר כשאר העיקרים הדתיים, שהולכים ובאים, הולכים ובאים…"

שימו לב כי רק בשתי נקודות דומות, תומך רובינשטיין בהדגשת העבר על פני ההווה: "מוטב היה לאמץ את המסורת ולספח את קינת השואה לעשרה בטבת או לתשעה באב" או טענתו כי "הצפירה היא מנהג מלכות זרה. יהודים אומרים קדיש ולומדים משניות". את העבר הוא מאליל בדיוק לפי הקוד שאניטה שפירא חשפה: "העלאת יתרון הערך של העבר היהודי הגלותי כנגד הקיום הלאומי-המדינתי הנוכחי" או ליתר דיוק, האתוס הלאומי המכונן.

פרופסור רובינשטיין מכיל בתוכו 'מזיגה' נסתרת, כפי שתאר הראקלייטוס, הפילוסוף היווני, הוא התהוות של תקופתו, הערכים עליהם גדל, ההשפעות הארגוניות והכלכליות של מפ"ם והאקלים המוסרי של שנות השבעים המאוחרות – הוא 'מזיגה' של כל אחד מהיסודות הללו, הוא לא מודע לכך ולכן המזיגה שבו כה מרשימה. אני, מתוקף תפקידי היהיר והיומרני(בעיני עצמי) לקחתי על עצמי להפריד בין היסודות השונים הנמזגים בו.  המסקנה שלי פשוטה: רובינשטיין בורא עיקרים דתיים – שלושת המושכלות – שופט אותנו על פיהם, ומטיח בנו אנלוגיה הנובעת מהטראומה השואתית;  שימוש יהודי בכוח הוא חילול השואה,  כמיהה יהודית לעוצמה היא חילול השואה,  ביטוי תולדתי-היסטורי של כמיהה לארץ-מולדת הוא חילול השואה, אם יש סוגיה שמרנית בדבריו כגון סוגיית האבל היהודי, הרי חייבת היא לשרת את האתוס האנטי-ריבוני, אנטי-הירואי (אם יכבד את העבר הרי זה יקרה לשם  המאבק על שינוי האתוס). פרופסור רובינשטיין מרסק בזחיחות-דעת המונחית על ידי טוב-לב את האתוס הבסיסי של המפעל הריבוני, את המהפכה התודעתית של הציונות – ובסופו של יום נוקט קו שאין לי יכולת אחרת לתארו מאשר "עיכול עצמי".