אליש: זכרונוגרפיה

בטקס יום הזיכרון בכיתה ה' קראתי את השיר ואחי שותק של אמיר גלבוע. "אחי חזר מן השדה בבגד אפור", כותב גלבוע, ואני יכולה עדיין לראות את מגרש הספורט פרוש לפניי בשמש היוקדת של 2004. אבא שלי הנחה אותי לקרוא לאט, חזק וברור, לא למהר ולא לבלוע הברות. הטקסט הזה היה מקודש עבורי. למדתי מילים כמו סגין ואספלנית. למדתי את הפאוזה שצריכה לבוא באמצע המשפט האחרון. ואחי שותק, ואחי שותק. ודמו (נשימה) מן האדמה זועק.    

הייתי ילדה של טקסים, ואחר-כך נערה שלהם. לפעמים זה היה באופנה, ולפעמים לא, אבל אהבתי את העבודה הזו תמיד. הנחיה, הדרכה, קריינות, וטקסים במיוחד. אנשי הטקסים הם המתווכים, יוצרי החוויות, מציירי המאורעות, הם אוחזים במפתח לחוויה הרגשית של כל בית הספר. של כל האולפנה, של כל האוניברסיטה. קצב הדיבור שלהם, חיתוך המילים, מזיגת הרגש לתוכן, הם אלו שייקבעו אם הקהל יבכה ביום הזיכרון הזה או לא. והבכי, כמובן, הוא המטרה. את יודעת שעשית משהו מאוד רציני בעולם הזה אם גרמת למישהו לבכות.

טקס יום הזיכרון, ועוד אחד, ועוד אחד, ומשהו בנו נעשה חלול מרוב מאמץ. משטרת הרגשות קנתה לה אחוזה מפוארת בתוכנו, והיא מכוונת את התנועה ומחלקת קנסות על ימין ועל שמאל. בי"ד באדר לא שמחת מספיק. כעבור חודש, לא יצאת באמת מעבדות לחירות. בתאריך כ"ז בניסן לא היית מספיק עצובה, ועינייך נותרו יבשות לחלוטין אל מול הזוועה. על מחשבה סוררת בצפירה את חוטפת קנס, ותזכורת שפישלת בכל הצפירות הבאות. קרוב משפחה נפטר ולא כאבת? קנס נוסף. פיגוע ולא נשברת? שלילה. חברה מתחתנת ואת מסמסת בחופה? מאסר. הרגשות הנכונים הם אלו שראינו פעם בסרט, הרגשות השגויים הם אלו שתופסים אותנו במציאות, ומה שבטוח שזה שאנחנו לא בסדר.

האמת האובייקטיבית היא שבימים האלו טמון המון כאב. הרי להתגעגע אנחנו יודעים, וזוהי כל מהות האובדן. זו מהות המוות, בשיבה טובה או בטרם עת. הרצון להיות יחד, הרצון לשמוע את הקול ההגיוני או השובב או האוהב, הרצון להחזיר את הזמן לאחור ולשמור טוב יותר על מי שאהבת. לא לתת לו להילקח. המוכנות לתת הכול בשביל חמש דקות איתו. הבדידות הקפואה שעוטפת אותך, וכל מה שהשתנה הוא שאדם אחד כבר לא לידך. עדיין יש לך חברים, משפחה, תואר, חניכות, כסף בבנק, חלומות על קריירה, אבל ברגע אחד הכול מתאפס ונעלם. את מתגעגעת. אנחנו לא מערכת נורמלית שם בפנים, של משוואות ואלגוריתמים לוגיים. הימצאות או היעדרות של אדם אחד עשויה להיות ההבדל בין גן-עדן ובין גיהינום. כמה לא כלכלי.

התוצר של כל ההלקאה העצמית הזו הוא תעשיית פורנוגרפיה של הצער. ימי הזיכרון הם ימי חג עבור מפיקי הפורנוגרפיה. כל אירוע טרגי הוא אירוע שאפשר לכבד או לנצל, לספר או למכור, להתבונן בו או לנעוץ בו מבטים רעבים, להאזין לו או להתמסטל ממנו. תרבות חשיפת הסמסים האחרונים, כותרות העיתונים האדומות, תמונת הבובה העזובה, הדרמה שהתרחשה רגע לפני הסוף. אנחנו הרי כל-כך חלולים, כל-כך רוצים להרגיש, והאובדן לבדו לא מצליח להגיע אלינו. אנחנו זקוקים לעזרים, או לפחות חושבים שאנחנו זקוקים, כי מה שהכי חשוב זה שנבכה ונשלם את הדמעות למשטרה. טרגדיות משפחתיות ולאומיות הופכות לסרטי דרמה שיסחטו מכם את הרגש שאתם כל-כך מייחלים להרגיש, יהפכו לשסתום במערכת הפנימית שלכם, ידליקו או יכבו עבורכם את האור (מה שאתם צריכים באותו רגע), יגעו לכם בדיוק בנקודה הנכונה, והכול במסווה של כבוד להולכים. כבוד למשפחות. בכינו אתכם, כאבנו אתכם, אנחנו אזרחים טובים. אבל האמת היא, שאף אחד לא צופה בפורנוגרפיה מתוך כבוד לשחקנים, ואף אחד לא מפיק אותה מתוך כבוד לשחקנים. זו תעשייה והיא מגלגלת כסף. לא משמעות. היא משרתת את כולם מלבד את השחקנים שלה.

שנים על גבי שנים של טקסים, ואני יודעת כמה זה מתסכל לא להרגיש. זו תחושת כישלון. למעלה מ-20 אלף בנים ובנות נלקחו בטרם עת, באכזריות, בלי סוף ראוי, בחוסר צדק נורא. עשרות אלפי לבבות מדממים מהלכים ביננו, מכתימים את הספות בבית ומחשבים להישבר כל הזמן. עשרות אלפי שמשות אישיות מכוסות בענן, עשרות אלפי יחידות געגוע. גרונות נשנקים. לשבת בקהל של כל זה ולא להרגיש דבר זה להרגיש כמו שק בטון חסר תקווה. להישבר לאלף חתיכות בוכות זו הרגשה הרבה יותר טובה.

הרעיון העיקרי של יום הזיכרון הוא, ובכן, הציווי לזכור. החובה לזכור, להכיר, להוקיר. לחבור אל המשפחות השכולות ליום אחד. אנחנו מפרשים את החיבור הזה כחיבור רגשי, אבל האמת היא שזה לא כתוב בשום מקום. אין מצווה לכאוב ואין מצווה לזעוק. יש מצווה לקחת הפסקה מהכול, ולעמוד בצפירה. יש מצווה לקרוא מעט על הנופלים, לעלות לקברם, להקשיב למה שיש למשפחות שלהם להגיד.

לשבת בטקס ולא להישבר ממנו, לשבת ולהאזין ברצינות תהומית, גם כשזה לא מרעיד את אמות הסיפים, אולי זה דווקא הכבוד הגדול ביותר. לבוא ולשמוע גם עדות שאינה מטלטלת. גם סיפור שלא נפיק ממנו דבר עבור עצמנו. לבוא, להקשיב, לכבד, להיות איתם באמת. שלא על מנת לקבל פרס. פשוט, לזכור.

candle_Candle_light_4010

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s