קצת על הפיניקס: בין הקדושה והחול | מוצ"ש תזריע מצורע

השבוע הדיון נסוב סביב הנושאים העמוקים ביותר שלנו, מאמיר חצרוני ועד מירי מיכאל.

"בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מהתופת. "לעולם לא שוב", אנחנו אומרים שוב ושוב. אנחנו אומרים את זה כבר 70 שנה, בלי שהסוף נראה לעין. אבל מהו הדבר בעצם שאנחנו מבקשים שלא ישוב עוד? מהי התחושה שמלווה אותנו כבר שלושה דורות ומעיקה עלינו כל כך? ובכלל, למה כל כך חשוב לנו שאף אחד לא ישכח?"

 

קצת על חצרוני | קצת על הר הבית | קצת על האמנה | קצת על לעולם לא | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על מעגלים של אור

קצת על חצרוני

אמיר חצרוני הוא אדם קיצוני. אלו לא הדעות שלו, אלא ההתנהגות שלו. הוא נהנה באופן מובהק מאור הכוכבים הניצב עליו בזמן האחרון, מהנוכחות התדירה שלו באולפנים, מהיחס אל אמירותיו. במוצאי השבת האחרונה, מסתבר, הוא יצא לחגוג את המימונה עם אותם מרוקאים אותם תקף לא מזמן. אם ציפיתי שיתנערו ממנו, הם קיבלו אותו בזרועות פתוחות. בעיניי, הדבר היה תמוה לחלוטין. הוא העליב את כל העדה המרוקאית, בפומבי. ועדיין, הם בירכו אותו לשלום. לא הצלחתי להבין למה.

איך יכול להיות שויתרו ככה על כבודם, על שמם, ופרשו בפניו שטיח אדום? האם הם שטיח? האם הם מוכנים להתרפס בפני כל אחד? הנקודה הזו הציקה לי, אך לא ידעתי איך למצוא לה תשובה.

ביום שלישי התגלגלתי לגבעת שמואל, להשקת פתיחת סניף הליכוד המקומי. מוסא אלפרון, איש משפחת הפשע (לשעבר) היה במקום. הוא שוחח עם מישהו, על אותו חצרוני. "הייתי שם", אמר אלפרון, ודיבר על חגיגות המימונה. "איך זה שקיבלתם אותו ככה?", שאל אותו בן שיחו, "אני לא מבין". התשובה של אלפרון הדהימה אותי.

"תראה", הוא אמר. "על מה בית המקדש חרב?", שאל. ואני עוד לא הבנתי. "הייתה סעודה גדולה, שבה גירשו איש אחד. השפילו אותו וגירשו אותו ואף אחד לא התנגד ולא אמר מילה. אחרי כן בית המקדש חרב, על שנאת חינם. לא רצינו לעשות לו את זה, כי לא רצינו להגביר את השנאה בתוך עם ישראל".

כמה עומק וכמה פשטות טמונים בתשובה הזאת. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו חרב בית המקדש בדורו, אומרת הגמרא, אך כמה מאיתנו באמת חיים את התודעה הזאת? מוסא אלפרון, איש משפחת פשע, חי את חורבן בית המקדש. בעיניו, סיפור קמצא ובר קמצא הוא לקח של ממש, לחיים. אמיר חצרוני נהנה מאירוח חם, אך התחושות הקשות נותרו. הם לא ויתרו על כבודם, אבל הם כן היו מוכנים להתפשר לטובת מטרה אחרת, צמצום הריב והמדון בישראל.


 

קצת על הר הבית [תגובות לתגובות]

ומבית המקדש, נרד אל הר הבית. בשבוע שעבר כתבתי כאן כי תנועות שוויון הזכויות להר הבית חצו קו בהשתתפותן בתרגיל קרבן הפסח. " שהשיח של התנועה דיבר על זכויות, הוא ניסה לממש את מקומו של העם הזה בבית התפילה הגדול שניצב על ההר. כשהשיח עבר למימוש הזכות להקריב קורבן, הוא חצה קו שלא זו העת לחצותו, אם בכלל".

שתי תגובות שקיבלתי וראוי להתייחס אליהן הן של עמיתי לבלוג, טל קופל ושנייה של פעיל 'סטודנטים למען הר הבית', אופיר לוין.wpid-20150416_103747_hdr2.jpg.jpeg

"יהודי טוב שכמוך נכנע בעקיפין לאלימות המוסלמית לא בשאלת המציאות – כמובן שכל פתרון פרגמטיסטי(לא פרגמטי) יינטה ל'צנן את הרוחות' – אלא בשאלה המיתית. הקרב הקורבנות היא ייצוג למיתוס שהר הבית מייצג בתוככי הזהות היהודית – מיתוס רדום שאתה אמרת, מפורשות, שאינך מעוניין להעירו. והנה האלימות המוסלמית לא רק שדיכאה את יכולתך החומרית להתפלל ולבקר על גברי ההר אלא כדי כך אפקטיבית האלימות המוסלמית ששללה ממך את היכולת לעמוד מאחורי המיתוסים המעצבים שלך. לוואי והיו לומדים חברים על כוחה של מלחמה תרבותית – קריסתנו אל מול חומות ההר היא עדות מרתקת לדבר."

לוין הגיב כך. "אני לא מבין איפה אתה רואה כאן חצייה של קו? חופש פולחן ודת אומר חופש פולחן ודת. קורבן פסח זה חופש פולחן ודת. תמיד הסטודנטים היו בעד חופש מלא לכל הדתות על ההר. אפילו ליהודים. כן כן. אני לא מבין מה פתאום נתקפת חלחלה? חופש פולחן זה סבבה כל עוד זה על הנייר? כל עוד אין לו ביטוי במציאות? מה זה השטויות האלה…"

אין פה כניעה לאלימות המוסלמית. אדרבה, היחס הוא כלפי בית המקדש ובית המקדש בלבד. השאלה היא איך רואים אנו את בית המקדש העתידי, מהו האידיאל וצורתו המושלמת בעינינו. ובכן, בחזוני הרחוק איני רואה הקרבת קורבנות. בעיניי, הקרבת הקורבנות התאימה לעולם חקלאי, לא לעולם התעשייתי. כשכל אדם גידל בעצמו בהמה, או הצמיח יבולים בשדה, הקורבנות התאימו. כיום אחוז החקלאים אינו מגיע לאחוז דו ספרתי בקרב האוכלוסייה. הקרבת קורבנות התאימה לעולם הפגאני שהקריב בני אדם לצד בהמות, לא לעולם שמתקשה להרוג בני אדם בעונש מוות. טל טוען כי מדובר במיתוס יהודי, ואני טוען שמדובר במיתוס שמתנגד לתופעות זרות מסביב. ובכן, התופעות הזרות מסביב שונות בתכלית כיום והקרבת קורבנות לא תענה על כך.

הקו שנחצה כאן הוא בין הגדרת המאבק כמאבק של שוויון זכויות ובין אמתלה של שוויון זכויות עם כוונה לכונן בית מקדש של ממש. אם הראשון נכון, אז הפעילים שאינם שואפים לבית מקדש הם תמימים. אם האפשרות השנייה היא נכונה, אזי הם לכל הפחות אינם כנים בכוונותיהם.


 

קצת על האמנה [מתוך 'שביעי']

"יש הרבה הצהרות על אנטישמיות, יש התבטאויות של מנהיגים ואמירות שונות, אבל איש לא חשב להגדיר זאת כפשע בינלאומי", כך אומר אלן בייקר, המשפטן הבכיר ושגריר ישראל בקנדה לשעבר. "הדבר חשוב בייחוד לאור האופי המיוחד וההיסטוריה. לכן ניסחתי אמנה בינלאומית שמפלילה פושעים על מעשי אנטישמיות".

בייקר , 68, המשמש כיום כמנהל 'המכון לדיפלומטיה ציבורית' ב'מרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה' עמל בימים אלו על יוזמה חדשה, אותה הוא מתכוון להעלות במסגרת הפורום הגלובלי של משרד החוץ בחודש מאי הקרוב.

אמנות בין לאומיות, מסביר בייקר, מחייבות את המדינות שמצטרפות אל האמנה. במקרה הזה, הוא אומר, האמנה תחייב את המדינות החברות להכיר באנטישמיות כפשע בינלאומי ולדבריו מדובר בתופעה ייחודית של פשע שנאה. "מדובר בפשע נפרד מכל צורה אחרת של גזענות. לא מדובר באסלאמופוביה, או בקסנופוביה, אלא בתופעה שקיימת אלפי שנים. המשמעות של הצטרפות לאמנה פירושה קבלה של התנאי כי במידה ומישהו בשטחה של המדינה החברה עוסק או מבצע פשע של אנטישמיות באופן שמוביל לאלימות, יש חובה להסגיר אותו לטריבונל שיוקם".

השאיפה, אומר בייקר, לחבר כמה שיותר מדינות בעולם לאמנה. "בתחילה צריך לגלגל את זה באו"ם, האמנה בוודאי תעבור ניסוח מחדש מספר פעמים. בשלב הזה אני מציע את זה לגורמים היהודים שעוסקים באנטישמיות שייקחו ויגלגלו את זה הלאה. אנטישמיות היא תופעה ארוכת שנים והיא שונה לחלוטין מתופעות פסולות אחרות. המטרה היא שכל מדינות העולם יצטרפו לאמנה הזאת".

בימים אלו האמנה מועברת בין מספר אנשי אקדמיה, אשר חקרו את האנטישמיות, לניסוח מחדש ובינתיים ישנם מספר גורמים שרבים ביניהם מי יוביל את האמנה. "יש סוג של מלחמת יהודים. 'מכון ויזנטל' מתלהב, אך רוצה קרדיט. אוניברסיטאות כמו תל אביב והעברית רוצים לקחת חלק, כמובן גם משרד החוץ".

אבל המבחן האמיתי, טוען בייקר יהיה לנצח את תפיסת הפוליטיקלי קורקט. "אחרי מלחמות היהודים, בוודאי ניתקל בגורמים של פוליטיקלי קורקט שיאמרו שאסור להפריד בין אנטישמיות ואיסלמופוביה, אחר כך למכור את זה לגורמים באו"ם, שם כמובן יש התנגדות מובנית. זה אתגר רב כיווני". אתגר נוסף שניצב בפני כל אמנה בין לאומית הוא השיניים שלה, אפשרות האכיפה. "אם יש רצון מדיני של המשתתפות באו מנה הבינלאומית אז היא מחייבת אותן", מסביר בייקר.

בייקר.
בייקר.

באמנה עצמה, שתיחשף רק במאי, ישנה הקדמה ארוכה המתארת את ההיסטוריה של האנטישמיות. "התייחסתי לכל מיני התבטאויות של המזכיר הכללי של האו"ם, של ארגוני זכויות אדם, בכל מקום שאנטישמיות מופיעה".

"הסעיף הראשון באמנה מגדיר מהו מעשה אנטישמי, שעליו תחול האמנה. זה מבוסס על ביטוי של אנטישמיות שנועד ליצור או שתוצאתו היא אלימות נגד יהודים. הסעיף השני מגדיר כי כל אותם מעשים יהוו פשעים בין לאומיים במסגרת סמכותה של האמנה הזאת". בסעיף נוסף מציע בייקר, כי במסגרת האמנה יוקם פורום בין לאומי שיורכב מהמדינות החברות באמנה. פורום זה יוביל את המעקב אחרי פשעי האנטישמיות. יתר הסעיפים לדבריו, הם סטנדרטיים לאו מנות בין לאומיות, ומגדירות את המחויבות שיש לכל החברות בה להעמיד לדין או להסגיר ולשתף פעולה עם הטריבונל שיוקם.


 

קצת על לעולם לא

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מהתופת. "לעולם לא שוב", אנחנו אומרים שוב ושוב. אנחנו אומרים את זה כבר 70 שנה, בלי שהסוף נראה לעין. אבל מהו הדבר בעצם שאנחנו מבקשים שלא ישוב עוד? מהי התחושה שמלווה אותנו כבר שלושה דורות ומעיקה עלינו כל כך? ובכלל, למה כל כך חשוב לנו שאף אחד לא ישכח?

דבר אחד. אנחנו רוצים שהשנאה נגד יהודים תיפסק. אנחנו מבקשים שהעובדה שאנחנו יהודים לא תצדיק איום על חיינו. אנחנו דורשים לחיות כעם שווה בין העמים. אנחנו מתעקשים שיכבדו את זכותנו לחיות. אנחנו מתחננים שחיינו לא יימסרו כלאחר יד בין האומות.

אבל…

אבל אנחנו לא עושים שום דבר כדי שההסתה שמתחוללת נגד יהודים תיפסק. אנחנו מקבלים את האיום על חיינו כיהודים כמעט כמובן מאליו. אנחנו מערערים על זכותנו לחיות כאן מדי שנה וחלקנו טוענים שהמעשים שלנו מצדיקים את הערעור על הלגיטימציה. של המדינה שלנו. אנחנו מתעקשים לכבד את זכותם של אלו לחיות, על אף שהם רוצים לחיות על חשבוננו. וכשהאיום האיראני דופק בדלת, אנו מעדיפים לשלוח את האומות לפתור את הבעיה הזאת בשבילנו.

דבר אחר, הפחד מלווה אותנו. הפחד שיום אחד נקום בבוקר ונגלה כי הפכנו אנו לנאצים. אפשר לקרוא את הפחד הזה בין השורות של כל דבר. הנוכחות הצבאית בשטחים, נטילת חופש התנועה מן הפלסטינים בשביל צורכי ביטחון. השהות בשטחים, כך טוענים רבים, שוחקת את מצפונם הדל של הילדים שנשלחים להגן על המתנחלים. אגב מתנחלים, ההתנחלויות הן קולוניה אחת גדולה. וכיבוש, כמו כל הפעלת כוח, היא פסולה מן היסוד. עם המאפיינים האלו במדינה שלנו, יום יבוא ומי ששואף לגרש את הערבים, יצליח. הוא יצליח פעמיים. פעם אחת איתנו, כשהוא ישכנע אותנו לתמוך בו ופעם שנייה איתם, כשיום אחד נגלה שהציבור הערבי נעלם.

אבל…

אבל יש את כל אלו שטוענים את הטענות האלו ומתעלמים מכך שאנחנו לא מסוגלים לכך בנפשנו. הרי גם הנוכחות הצבאית בשטחים מסורסת לחלוטין מהפעלת כל אלמנט של כוח. וכשקורה משהו שראוי לחקירה, הוא נחקר. אנחנו כבר 67, תכף 68 שנים מנסים לעשות הכול – רק לא לכבוש עוד שטחים. גם אל השטחים, יהודה ושומרון, הגענו בעל כורחנו. ובאשר לאלו שרוצים לגרש את הערבים, כבר עשרים שנה שהם לא מצליחים להיכנס לכנסת, כך שלא נראה שהיום הזה באופק.

אז אולי זה הפחד, החשש, שיום אחד יקומו לכלותינו, והקב"ה – שהפסקנו להאמין בו – לא יצילנו מידם.never_again

דבר אחר. זה הזיכרון שלא משחרר. השואה הסתיימה לפני 70 שנה, אך נמשכה בקיילצה שבפולין. מופע הדרן של אנטישמיות כנגד יהודים שביקשו לשוב אל המקום שהשליך אותם אל מחנות המוות וקיבל אותם בזרועות פתוחות שהגיבו לעלילת דם. ניצולי שואה טריים נרצחו בפוגרום, כמו אז – בתקופות האפלות שנגמרו זה לא מכבר. הזיכרון של ההשפלה, של חוסר האונים, של הקורבן שהקריב העולם והיה אנחנו.

והנה, עברו להן שבעים שנים ומי שהיה שם לא נעשה צעיר יותר. אפילו אלו שפשעו נגדנו יצאו כמעט בלי עונש. גרמניה מדינה חדשה לחלוטין, שלוש דורות חלפו הלכו להם וההכחשה נעשית נוחה יותר. וכשההכחשה נעשית נוחה יותר, פתאום יש מי שנוח לו להאמין שכשמישהו אומר "מוות ליהודים", הוא אומר את זה לצרכים פנימיים, פוליטיים. הוא לא מתכוון. ומי שחווה את השואה תכף לא יהיה כאן. זה טבע העולם, דור הולך ודור בא ואין חדש תחת השמש. אבל אנחנו רוצים שמשהו ייחרט לדורות, לדיראון עולם. כי אם הם לא יזכרו, אולי הם יחזרו על זה.

אבל…

אבל אז אתה מביט בכתב של נרג שמקבל מכות בצרפת כי הוא חובש כיפה. אתה קורא פוסט של כתבת ערוץ 10 שחוותה הטרדות בגלל שהמיקרופון שלה נושא אותיות עבריות. אתה מבין שהיבשת שהצליחה להביא עצמה לכדי רצח שישה מיליון לא ממש השתנתה. דור הולך ודור בא, ואין חדש תחת השמש. הם שונאים יהודים ובזים לישראל. כך היו וכך יהיו.

בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ, אנחנו קוראים, וטוענים בתוקף כי אסור שזה ישוב על עצמו, ונאנקים בכל פעם שיהודים סובלים מפשע שנאה.

אבל..

אבל ההכחשה נעשתה כל כך נוחה, שזוג יהודי נדרס על ידי נהג ערבי, אנחנו קוראים לזה תאונה. הם אולי מכחישי שואה, אך אנחנו מכחישי פיגוע. הם מנסים למחוק את העבר, אנחנו מנסים למחוק את ההווה. אבל כשעמים עוברים כעת מלחמות על קיומם, כשתינוקות נרצחים בגז, אנחנו מנידים ראשנו לצד השני ואומרים 'בהצלחה לשני הצדדים', במקום לזכור שגם אנחנו היינו גרים. גרים בארץ מצרים, ובעיראק, ובאיראן, ובאירופה.

לעולם לא עוד?

 


 

קצת על אנטי פרגמטיזם

עיר דוד תמיד עשתה לי את זה. מאז שהייתי בצבא, הבנתי שיש במקום הזה משהו מיוחד. הגעתי לשם במסגרת יום חינוך, והתאהבתי במקום מייד. אני לא בטוח אם זה החיבור בין ההווה והעבר, ההוכחות לכך שאכן היה עבר, או אולי האופן בו המקום מנוהל, אבל זה משך אותי. ידעתי שאני רוצה לעבוד שם, ויהי מה.

אחרי הפסיכומטרי הגשמתי את החלום והתחלתי לעבוד במקום. אחד הדברים שהדהימו אותי שם הוא הידיעה שבכל שבוע משהו שם מתחדש. אם החסרתי שבוע בעבודה, משהו לבטח ישתנה. אולי זה בכניסה, אולי בגרם מדרגות, אולי חפירה חדשה שהחלה, אבל תמיד יהיה משהו חדש. כמובן, לקראת סוכות, פסח והקיץ, תמיד נמצא משהו מעניין במיוחד שימשוך תיירים – גם כאלו שהיו כמה וכמה פעמים באתר.

אך מעולם לא נחשפתי לסיפור שמאחורי האתר בצורה בה נחשפתי ביום חמישי האחרון. רציתי לכתוב על הצורך להתחיל לעשות היום את מה שאנחנו חולמים לעשות מחר, רציתי להביא את עצמי בתור דוגמה, על הבטחה שנהפכתי להיות וככל הנראה תתחיל להתממש בקרוב, אך אז פגשתי את יהודה מאלי. מאלי הוא אחד משני החולמים שהקימו את עיר דוד על שלל שלוחותיה. השיחה התקיימה בסוף יום השואה, במסגרת סיור שערכה המכללה בירושלים. למזלי, יהודה התיישב לידי, כך שלא הייתה לי ברירה אלא להקשיב ולא להיכנע לעייפות ולרחף.

צילום: רועי שליו
צילום: רועי שליו

הסיפור של עיר דוד החל אי שם ב-1987, בלילה אחד בו דודל'ה בארי, ממקימי יחידת דובדבן הזמין את חבירו, יהודה מאלי, לסיור במקום. השניים הזדעזעו מכך שכף רגלו של יהודי לא יכולה לדרוך שם והחלו לפעול. הם למדו את המקום, והחלו להדריך בו. "הכניסה שאתם רואים היום לא הייתה. היה שם מזבלה, והיה בלתי אפשרי להיכנס", סיפר מאלי על נקודה ששפת גופו גילתה כמה סלד מהאופן בו נראו הדברים בסוף שנות ה-80. "אני ודודל'ה הדרכנו אז משהו כמו 3,000 איש מדי שנה, עולים ויורדים את המסלול מאות פעמים. היום מגיעים לעיר דוד משהו כמו חצי מיליון איש ואנחנו נערכים להגדיל את הכמות ל-600,000". בתחילה לא הבנתי מדוע נעשית ההיערכות, אך הוא הסביר כי אחד העקרונות שעליהם הקפידו השניים היה לא לחרוג מהתקציב שלהם. "זה אחד הדברים שעליהם נופלים הכי הרבה", אמר.

בין קורות העיר הקדומה, מאלי שזר עצות לחולם. "נקודת ההנחה – אתה לא נכשל. ואתה עושה הכל כדי להצליח", אמר לנו. "צריך לפתח הרבה חוסן והרבה אופטימיות, כי אם אתה עושה משהו טוב ואתה מחדש, תמיד יהיו לך מתנגדים. ובכל פעם שיש התנגדות, אתה יודע שדווקא זה הרגע בו תהיה קפיצת מדרגה והתקדמות", הוא אמר. בארי המשיך וסיפר על החלום ועל התחנות השונות בדרך, ועל כך שכל כמה זמן אתה צריך לעצור ולרענן את המטרות שלך – לא לנוח על זרי דפנה.

"אתה בוחר איפה אתה רוצה להיות בחיים", אמר לנו מאלי, ואולי זו השורה התחתונה. אנחנו צריכים לבחור איפה אנחנו רוצים להיות בחיים, ולהיות שם. לא לחכות למחר, אלא להתחיל לעבוד על זה היום. ברור לי שכשמאלי התחיל את עיר דוד, כשהוא ובארי הדריכו 3,000 איש מדי שנה, הם לא חלמו על יעד של 600,000 איש מדי שנה. הם פשוט עשו את מה שהם האמינו בו.


קצת על החולי

פעם בכמה זמן זה קורה לכולנו. אנחנו מועמדים במקום, או ליתר דיוק בפינה. הפינה, היא כמובן המיטה, בה נבלה את השעות הקרובות. השעות הקרובות, כלומר, ליממה או שתיים או יותר הבאות עלינו. לטובה? אולי רק בסוף, נראה את האור בקצה המנהרה. עם חום, בחילות, חולשה וחוסר אונים נתמודד עם העולם הגדול מתחת לפוך. נתמודד? נאנח בקולי קולות ונתפלל שזה ייגמר כבר. אלי אלי, קח אותי כבר עכשיו, אין בי כוח לעוד סבב של הכאב הנורא הזה, אומר מי שלא זוכר את הפעם שעברה שעברה די מהר יחסית לפעם הקודמת. אבל עכשיו כואב, אז זה מה שחשוב.

ובעצם, אם נניח לרגע לגוף הדאוב, ממבט של התאוששות – כבר לא במחלה, אבל לא לגמרי בקו הבריאות, אפשר לומר שאפשר ללמוד לא מעט מהחולי. הרי כשאתה דחוק לפינה, אתה נעשה חסר אונים. במקום להתמודד לבד, אתה חייב להיתלות באחרים. מישהו שיעזור לך למדוד חום, מישהו שידחוק בך לצאת מהמצב של החולי ולהתחיל להיות מגניב במקום. מישהו שיעביר איתך את השעות המתות, שהן כמו מצב הצבירה של המוח שלך בעת כתיבת שורות אלו.

ואתה עובר על רשימת החברים הדמיונית שלך (למרות שלרגע הרגשת שהיית על סף הזיות, לא היית, רשימת החברים אינה כוללת חברים דמיוניים, למרות שיכול היה להיות מגניב אם פתאום פיטר פן, שרן ייני או ביבי היו באים לבקר), וחושב, ממי הייתי מצפה לטלפון דואג? אלו שתמיד היית בשבילם, או אלו שהיית בשבילם בזמן האחרון? אלו שהצעת לבקר אותם במצב דומה, או אולי אלו שאתה יודע שתמיד יהיו שם בשבילך? או אולי מי שהיה חולה איתך בפעם האחרונה? ואתה יודע עמוק בפנים, שאתה לא רוצה שאף אחד יראה אותך במצב הזה.

המצב הזה, נו, זה ששוב אחריו יגידו לך שרזית. ואלו שישנאו אותך (בנות) כי שוב רזית. המצב הזה שאין לך כוח לכלום, וחוט המחשבה שלך קצר יותר מחוט דנטלי. בעצם החוט הזה עלול להיות ארוך. סיב. חוט המחשבה שלך קצר יותר מסיב, סיב אופטי, לא סתם.

ואתה מבין מי הם באמת האנשים שאתה רוצה שיהיו שם, מסביב. בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני. אין הרבה כאלה, האמת. ולא, בניגוד לטקס הקתולי, אין שם רק אחת. יש שם כמה וכמה אנשים שהיית רוצה שיעברו איתך בנעימים.

ועכשיו האתגר הגדול הוא לחזור אל קו הבריאות וקו השפיות ולזכור את כל מי שרצית שיהיה שם בשבילך ולסלוח להם שהם לא היו שם כשהיית צריך, אולי כי לא הבינו אולי כי לא ידעו אולי כי לא חשבו שזה כזה ביג דיל, ובאמת זה לא היה. האתגר הוא לחזור אל קו הבריאות ולהתחבר אל האנשים האלו מחדש, כי הם חשובים לך מספיק כדי שתחשוב עליהם בחולי.


 

קצת על אור

 

 

"היי",
אור התעוררה. זה היה תמיר.
"לאן ריחפת?", שאל.
"סתם, לשום מקום", היא אמרה.
"קדימה אור", הוא ענה. "אפילו את לא מאמינה לעצמך. מה קורה?".
היא לא הייתה בטוחה איך לספר לו את זה. הם כבר היו במעגל הזה מספר פעמים, רקדו את הריקוד המוכר. היא מרגישה משהו, הוא מתעקש שהיא תספר. היא משתוקקת לספר, אך מפחדת מהחשיפה. "אני מפחדת מהפגיעות" היה משפט היציאה שלה. אם הייתה אומרת אותו, היה מניח לה.
פגיעות? הוא שאל.
קולו היה עמום, היא שוב חזרה לחלום בהקיץ.
"מה?", שאלה. "לא, לא, סליחה. לא יודעת מה קורה איתי היום. באמת שזה סתם".
"את זוכרת מה קרה פעם קודמת שאמרת לי שזה כלום, נכון?", הוא שאל.

בפעם הקודמת היא התעוררה באמצע הלילה. סיוטים. היא התקשרה אליו בבהלה, בוכה ללא הפסקה. זה היה חלום על אמא, ועל אבא, ועליה נופלת עם אופניים מצוק. הנפילה הבהילה אותה כהוגן. "אתה סוג של עוגן", היא אמרה לו אחר כך. ארבע בבוקר, והעוגן נרדם בלי ששניהם שמו לב. למזלו, או למזלה, היא הצליחה להירדם במהרה ולא השגיחה בעוגן שקרס אל תוך הלילה.

בבוקר שאחרי הוא שאל אותה מה הוביל את החלום. "לא היית על צוק לפחות שנתיים ולאופניים לא התקרבת מאז גיל שש. איך זה קשור פתאום?", הוא שאל. תשובה לא הייתה לה. רק אמא ואבא. זה תמיד ברור. ועם אמא זה תמיד נפילה מצוק ואת אבא היא לא ראתה מאז. גיל שש.
"זה באמת בסדר הפעם", אמרה, מאלצת חיוך על שפתיה.
אוקיי, הוא אמר. מנסה להאמין לה ולא ממש מצליח.
"אז מה את עושה הערב?", העביר נושא.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s