על קצה הלשון: צדק וכסף ורגע אחד שלמות

כזה אני, לא יודע לעשות את ההבחנה בין תקווה לאמונה. בכלל, אני חושב שהרבה אנשים מאמינים אבל חושבים שזו תקווה, או מקווים ובכלל קוראים לזה אמונה. אשתי לשעבר גם האמינה פעם שאוכל להשתנות ואז קיוותה שאצליח, עד שהבינה שהיא מעולם לא האמינה בזה אלא קיוותה להצליח להאמין. בכל מקרה, אני תמיד הגדרתי את עצמי טיפוס מאמין. האמנתי לסיפורים על שדים כשהייתי קטן, האמנתי גם שאין כזה דבר אנשים רעים ושחברים זה לכל החיים. כשפגשתי את גרושתי לעתיד, הייתי בשלב בחיים שהאמנתי שהעולם הוא הכנה לאהבה ושסיפורים רעים קורים רק במשפחות נדירות, כאלה שלא יוצא לאדם הממוצע להכיר אם הוא מתנהג כמו שצריך.

כשגיליתי שאשתי בוגדת בי, הייתי בדיוק בדרך לחנות הבגדים השכונתית כדי להחליף את התיק שהיא קנתה בחולצה. אף פעם לא הבנתי למה נשים צריכות כל כך הרבה תיקים. זאת אומרת, אני יודע שיש נשים שיש להן תיק אחד בלבד או שניים, אבל אני מרגיש שגם הנשים האלו, כשהן עוצמות את העיניים, מדמיינות כל מני סוגים של תיקים מעור בוהק ומנצנץ שמתאים בדיוק לשמלה שהן קנו במקרה אחרי התכנית הזאת עם ההיא שלובשת כל הזמן דברים חדשים. בכל מקרה, אני הייתי בדעה שתיקים צריך לקנות בחנות של תיקים ושבחנות של בגדים קונים בגדים. נכנסתי לחנות והצגתי את עצמי. הסברתי שאני מעוניין להחליף את התיק ושבמקום זיכוי אני רוצה חולצה. המוכר הסתכל עלי מוזר ואני חשבתי שזה בגלל שאני מחזיק תיק של אישה. זה של אשתי, אמרתי בחיוך קר, ואנחנו רוצים להחליף את זה בחולצה. אשתך, הוא חזר אחריי והרים גבה אחת. אני לא רוצה להרוס לך את הנישואים אבל אשתך הייתה פה עם גבר שאמר שהוא בעלה, אז אולי כדאי לך לדבר איתה ולברר מי הבעל האמיתי.

לא היה צריך יותר מזה. אחרי חודש היינו ברבנות וביציאה, ברגע שיצאתי מהבניין, חוויתי את הרגע המשוחרר ביותר שנשמתי בחיי. יש משהו מאוד קסום בחזרה לחיי רווקות בגיל שלושים ותשע. הייתי נשוי שש עשרה שנים ואם כי כבר לא ממש האמנתי כמו פעם, עדיין האמנתי בצדק כערך המרכזי סביב העוולות בעולם. בדיוק קיבלתי פרויקט חדש לנהל שאמור לספק לי שקט לחצי שנה לפחות, והחלטתי לעשות את המקסימום מבחינתי כדי לנצל את החופש החדש הזה שנקרה בדרכי.

החלטתי לנקות את הראש והתחלתי לחפש רעיונות לחופשות ארוכות בחו״ל. אבל הייתה עם זה בעיה. כל הארצות שעלו לי בראש כאפשרויות לנופש, מצאו את עצמן נכנסות לתוך תבניות מוגדרות מראש שבסיסן נוצק בשש עשרה שנות נישואים. איטליה רומנטית מדי, צרפת שרמנטית מדי, גרמניה מזכירה לאנשים כמוני יותר מדי סרטים ״גרמניים״, אנגליה יקרה מדי. על מזרח אירופה כלל לא היה מה לדבר; רציתי שמש וחוף ושקט ורעש ושלווה. רציתי לחזור עשרים שנים אחורה ולממש את עצמי בתוך ים הצעירים שמתחברים לעצמם כל כך טוב בין טריפ לריקוד ובין אהבה לסחרור.

היה זה יום ראשון כשהחלטתי שהפעם אני משתגע ונוסע לקריביים. החופים הקסומים, המקצב החי והתרבות הצבעונית נראו לי הולמים את אופיי ואת הציפיות שלי מהחופשה וכבר למחרת התחלתי לחפש הצעות אטרקטיביות והמלצות על מסלולים ואתרים. ידעתי שאשתי לשעבר לא שמחה מהשינוי שחל שבחייה; אחרי הכל, אני הייתי המפרנס הראשי, אם לתאר זאת בצורה מנומסת. היא עצמה לא העזה להניח את כף רגלה במקום עבודה כלשהו מאז נישואינו. היא הייתה יודעת לבשל ולצייר ולשיר ולהתעלס ובסך הכל הייתה מקצועית בכל הפעולות המענגות שאינן מהוות אמצעי להכנסה. פעם היו מכנים אנשים כמוה בוהמיינים. וגם אותה הייתי מוכן לכנות כך, אלמלא הייתה ידועה באהבתה העזה לתיקים. כך או כך, אשתי עד לא מכבר לא ראתה בעין יפה את האופן הנחרץ בו נגמרו חיינו המשותפים – ובכך רווחתה הכלכלית המשחררת. כן הסתבר שהגבר שהתלווה אליה בכסילותה לחנות התיקים הקבועה היה אחד מני לא מעטים אשר באו והלכו. כך, שאפשר היה להבין את המצב בו היא הייתה, ניצבת לבדה פתאום בעולם ללא משענת תמיכה וללא רשת ביטחון. ידעתי שהיא שכרה חוקר פרטי כדי לגלות את תוכניותיי. המזל שלי היה שבתווך שבין הגילוי שלי על מעלליה ובין הגירושין, היא הייתה נתונה מדי להלם הגילוי מכדי שתוכל לכלכל את צעדיה ופרידתנו נערכה בצורה מהירה, מסודרת והוגנת. למרות שחשבתי בתחילה לנשל אותה מכל נכסינו ולהותיר אותה חסרת כל – אחרי הכל זאת הייתה היא שלא עמדה בפיתוי – לא פעלתי בצורה הזאת בסופו של דבר וחילקנו את הרכוש שווה בשווה. הייתי מספיק מבוסס כדי לחלק עמה את הרכוש ועדיין להיוותר אמיד מספיק כדי להרשות לעצמי חופש יחסי.

העניין היה שידעתי שהיא לא רואה את הסידור האמור בעין יפה. הרגלי הצריכה שלה היו מעל ומעבר למקובל והתאימו יותר למשפחות האוליגרכיה מאשר לבני המעמד הבינוני-גבוה.

ידעתי שהיא זוממת דבר מה, אולם לא הצלחתי לשער את מהות המזימה. לעצמי החלטתי שלא לעסוק עוד בחייה ולהתרכז בנסיעה המתוכננת ובכל הסידורים הנדרשים לצורך שהות ארוכה כל כך בחו״ל. תכננתי לשהות בקריביים כשנה בטרם אשוב לכורח המציאות. סיימתי את הפרויקט בנובמבר, ומיד לאחר הגשתו הודעתי לעמיתיי על היעדרותי הצפויה ונפרדתי לשלום ממכרי וחבריי. עברתי בביטוח הלאומי כדי להסדיר את ענייני מולם; קפצתי לבנק; העליתי את הרכב שלי למכירה באינטרנט. התכוונתי לעצור את השגרה למשך שנה.

תכננתי לעזוב בדצמבר; אומרים שזו התקופה הכי טובה בחלק ההוא של העולם, אם כי לטעמי כל התקופות יפות וטובות בחלק ההוא של העולם מעצם היותו החלק ההוא ולא החלק הנוכחי, האפור, שליווה אותי מזה יותר מעשור וחצי.

את הכרטיסים הייתי אמור לקבל כשבוע לפני הטיסה מסוכן נסיעות שפרסם עצמו כזול ביותר לנסיעות כגון אלו. למרות שלא הייתי מוכרח לחסוך בהוצאות כרטיס הטיסה, בחרתי לעשות זאת; העדפתי להוציא את כספי על השהייה ובכל מקרה, תמיד טוב לחסוך. הנסיעה הייתה צפויה לצאת ביום שישי השני של דצמבר, בערב. שבוע קודם, בחמישי, כבר יצרתי קשר עם אשר הסוכן, וביקשתי להתעדכן. הוא אמר שזה יהיה להיות אז קיוויתי. בכלל, לא הבנתי למה צריך לחכות עם הכרטיסים עד שבוע לפני הנסיעה. הרי דיברנו כבר חודש מראש ובואה המידה הוא היה יכול להנפיקם כבר אז. למרות זאת, לא נתתי לתהייה הזאת להטריד את מנוחתי יותר מדי, והרגעתי את עצמי בכך שבטח מדובר בסידור זול יותר של הכרטיסים ושהסוכן מקצוען מספיק כדי לדעת יותר ממני על הדרך והעיתוי בהם פועלים בהיבט הזה.

הייתי צפוי לקבל את הכרטיסים וסידורי הקרקע דרך הדואר האלקטרוני. בעודי ממתין, ישבתי על יד שולחן העבודה ורפרפתי כבדרך אגב באתר החדשות הראשון שהיה זמין במנוע החיפוש. ׳צלבי קרס רוססו בבית קברות בפולין׳, הודיעה הכותרת הראשית. ׳מורה שקיימה יחסים עם שמונה מתלמידיה נשפטה לשלושים שנות מאסר׳, הודיעה כותרת אחרת. הידיעות הראשיות בתקשורת הן אף פעם לא מנחמות, שמתי לב. תמיד דיווחים על רצח ומוות ויגון ועוול והונאה וכישלון ותועבה. את הידיעות הטובות משאירים לאמצע, אולי כדי שלא נתחיל פתאום להאמין.

בשתיים בצהריים נשמעו דפיקות בדלת. פתחתי ומה רבה הייתה הפתעתי לראות את מי שעמדה בפתח.

 

״היי, שלום. מה את עושה פה?״

היא הייתה לבושה בשמלה שחורה נטולת שרוולים משובצת כפתורי זהב, אשר ירדה עד ברכיה. לצווארה ענדה את שרשרת הזהב שקניתי לה לפני מספר שנים ליום ההולדת. קצת מתחת הברכיים נעלה מגפי עור מעוצבים, בוהקים. כנראה קנתה אותם לאחרונה, אולי אפילו היום או אתמול, חשבתי. היא הייתה נראית טוב, והיא חייכה.

״באתי לראות אותך. שמעתי שאתה עוזב ולא רציתי שתיסע מבלי שנוכל להיפרד כמו שצריך.״

מאיפה היא יודעת שאני נוסע, שאלתי את עצמי, אבל לא נתתי לה לראות את זה ושמרתי על ארשת חתומה.

״כן, טוב, אני קצת עסוק אז..–״

״לא תזמין אותי להיכנס?״ היא קטעה אותי. ״אחרי כל כך הרבה שנים לא מגיעה לי פרידה מכובדת?״

לא הבנתי מה היא רוצה. נראה היה בעיניה שיש דבר מה נוסף אולם הדבר האחרון שרציתי היה להיכנס איתה לשיחה. רק שתכנס ותלך כמה שיותר מהר.

״אני חושב שכבר נפרדנו בצורה מכובדת אבל כן, טוב, בואי תכנסי.״

״לא תציע לי קפה? או שמכרת גם את מכונת הקפה לפני הנסיעה.״

לא הבנתי לאן היא חותרת. היא באה את כל הדרך לפה כדי להקניט אותי על הנסיעה המתוכננת? אם היה דבר מה נוסף הרי שלא יכולתי לשים עליו את האצבע באותו רגע. או שאולי לא רציתי להניח את אצבעותי בשום מקום, גם אם הלב שלי שידר שמשהו כאן שונה. רציתי שהיא תעזוב כמה שיותר מהר וידעתי שדיבורים רק יעכבו את זה.

״אני מצטער, אני עסוק. לא חושב שיש זמן לקפה. רצית להיפרד?״

״עסוק? מממ, אני מבינה שעוד לא קיבלת את הכרטיסים במייל. כבר התחלת לדאוג או שאתה עדיין מספר לעצמך שככה זה מתנהל בתחום הזה, כדי לחסוך בעלויות? תמיד אמרתי שמבין שנינו, תהיה זאת הרצינות שאתה מקדיש לשיקולים כלכליים שתפיל אותך לבסוף.״

בראשי החלה להצטייר תמונה משונה שטרם הצלחתי לסדר. משהו כאן לא בסדר. משהו כאן ממש לא בסדר.

״באת לכאן כדי להראות שהחוקר הפרטי שלך עשה עבודה טובה?״

״באתי כדי שתכיר אותו.״

כשהוא נכנס, לא יכולתי לשלוט על עצמי. ברגע הראשון כיווצתי את גבותי כמי שמתקשה בראיה וצמצמתי את עיניי, לראות אולי הן מכחשות בי. ברגע הבא הייתי בהלם מוחלט. לא האמנתי שזה יכול להתרחש במציאות.

״תבין, התגרשנו בצורה חוקית ומסודרת, נכון. אבל זה לא היה תקין. אתה ניצלת את החולשה הזמנית שהייתי נתונה בה ולא התחשבת בצרכים שלי כמצופה. תחת זאת, תכננת לפתוח דף חדש ולהפקיר לאנחות את האדם הכי קרוב אליך בעולם. תכננת לזרוק אותי לכלבים. אז עכשיו אתה תשמע מה התכנון שלי.״

לא הייתי מסוגל לדבר.

״אשר, למה אתה כל כך שקט. בוא תגיד שלום.״ היא צחקה צחוק קצר ויבש והחזירה את מבטה אלי. עכשיו כבר הבנתי את המבט הזה. זה היה מבט של תאוות בצע, מבט של מי שאיבד את מצפונו לטירוף ולתאבה. כל שראיתי בעיניה באותן רגעים היה רוע מוחלט וקור וטירוף.

עדיין לא דיברתי. חשבתי על התרחישים האפשריים שעשויים להיות לסיטואציה הזאת. אף אחד מהם לא היה מבשר טובות. אשר נכנס ובידיו תיק מנהלים קטן. ניכר היה עליו שגם עבורו היה זה מאורע מספק. גם מעיניו ניבט זיק של טירוף.

״אשר, תכיר את גדי מצליח. גדי, תכיר את אשר טאוב, חוקר פרטי ובן זוגי. אשר ואני ביחד כבר ארבעה שבועות.״

בטרם הספקתי להגיב היא המשיכה.

״חשבת שתוכל להתחיל דף חדש. חשבת שתוכל לנקות מעצמך את האחריות לגורל שלי, לגורל של מי שהייתה צריכה לסבול את החיים לצדך במשך כל כך הרבה שנים. שתוכל להתחיל שוב בשגרת החיים המשעממת שלך, לחזור להיות אדם אפור ומרובע בלעדיי. נכון שזו הייתה טעות ללכת עם טום אז לחנות התיקים, אם הייתי נמנעת מזה היינו עדיין נשואים ואתה היית עדיין טיפש ומסופק. אבל לא יכולתי יותר. אתה מבין, החיים לצדך היו כל כך משעממים שאפשר לומר שבאיזשהו מקום רציתי להיחשף. רציתי שתחשוף אותי. רציתי שתיפגע, שיתהפך עליך העולם. אבל לא, אתה המשכת כרגיל. אפילו לא ניסית לברר את זה איתי. סיפרתי לך שהוא לא היה הראשון כדי לשגע אותך אבל אתה יצאת מהבית וחזרת עם מסמכי גירושין. אתה תמיד אוהב ללכת לפי הספר, אה? אז הנה, עכשיו בוא תקרא את הספר שלי. אני שכרתי את אשר כדי שיבדוק מה אתה מתכנן. כשגילינו שאתה מחפש חופשה ארוכה בחו״ל החלטנו שאשר יתחזה לסוכן נסיעות מפורסם ויחזור אליך כביכול בשם אתר נסיעות באינטרנט בו השארת פרטים. אתה מבין, יכולנו לראות בדיוק לאיזה אתרים אתה נכנס.

״כשאשר הציע לך עסקה מקפה שכוללת את כל ההוצאות, השהייה והטיסות, אתה הסכמת מבלי להניד עפעף. אתה אוהב את הסדר הזה, לא אוהב לשבור את הראש. אבל במקום לרשום על שמך את כל העסקה הוא רשם אותה על שמנו. אחרי הכל, השארת לו את פרטי האשראי שלך, את פרטי החשבון. דאגתי ליצור לנו ייפוי כוח דרך החתימה שלך, וכל מה שהיה צריך זה שאתה תחתום על המסמכים. אז הבאנו לך לחתום על מסמכים שמאפשרים לו להשתלט על הנכסים שלך וסיפרנו לך שזה דברים שקשורים בפיקדון הכספי שאתה צריך להשאיר בידיו. ואתה חתמת בשמחה, שמח להיפטר מעול העיסוק הטכני.

״אז עכשיו אתה בידיים שלנו. חיכינו שתבקר בפעם האחרונה בסניף הבנק ומיד לאחר מכן משכנו את כל הכסף מהחשבון. עם הבית הזה הייתה לנו קצת בעיה, כי צריך אותך נוכח כדי להעביר את הבעלות. אז ביצענו בשמך הלוואה ענקית מרמי אונגר. מכיר את רמי אונגר? איל ההון של השוק האפור. הוא הסכים מיד לעסקה, אחרי הכל לא בכל יום מזדמנת לו אפשרות כל כך קורצת להרוויח כל כך הרבה כסף. הוא קצת הופתע מהסכום אבל לא יכל לסרב להצעה שלי לריבית של ארבעים אחוז. הוא לא ידע שאנחנו התגרשנו. עדיין לא החלפתי את השם בתעודת הזהות.

״אתה מבין, גדי, זה לא אישי. במציאות אחרת היינו עדיין נשואים ואתה היית עם הפרוייקטים שלך והחיים היו ממשיכים כשדרם. אני גם לא בטוחה שזה מגיע לך. אבל בינינו, העולם הזה לא צודק ובבחירה ביני לבינך, אין לי ספק שלי מגיע יותר ממך. אף פעם לא אהבתי אותך, אתה רק היית הדרך שלי לחיים קלים ונוחים. עכשיו אני אחיה. בעוד חמישה ימים אתה תצטרך להחזיר את ההלוואה ולא יהיה לך מאיפה. אבל אני מוכנה לקנות ממך את הבית. הנה, אשר תראה לו את הכסף במזוודה. הכנו לך את כל המסמכים וגם הכסף פה. תוכל להחזיר את ההלוואה ולהשאר בחיים. מה אתה אומר?״

המשכתי לשתוק, מוחי קודח. יכול להיות שבמשך חודש נרקמה נגדי מזימת ענק שנישלה אותי מכל חיי ואני לא הבחנתי? יכולתי להרגיש את הדם ברקותי, הלמות לבי מרעידים את גופי בעוצמה שמעולם לא חשתי. משהו היה חייב להיעשות.

לא יכולתי לשלוט בזה. זינקתי ובלפיתה אחת מהירה שברתי לה את המפרקת. תמותי, צעקתי והסתובבתי לאשר. אומרים שכשאדם מאבד את העשתונות גם מתאגרף מקצועי לא יכול לו. והיא ואשר עשו את טעות חייהם כשבאו עם הכסף אל ביתי. לא הייתי צריך יותר מחמש עשרה שניות וגם הוא התגולל בדמו, מחרחר את נשימותיו האחרונות. ידעתי שאני אשלם על זה, ידעתי שיהיו לזה השלכות, אבל לא היה לי אכפת. אף פעם לא יכולתי לסבור חוסר צדק, וכעת שמדובר בי, לא עניינו אותי שיקולים של סיבה ותוצאה. המנוולים צריכים להיענש.

כאחוז טירוף רצתי למטבח ושלפתי מהארון את כל החומרים הדליקים שהצלחתי למצוא. התזתי אותם ברחבי הבית ומרחתי גם על הוילונות.  רק כשהייתי בטוח שהכל מכוסה ניגשתי לחדר, ארזתי מזוודה, נטלתי בידי גם את המזוודה עם הכסף, ועזבתי. אם אצטרף להיכנס לכלא, אדע שלפחות מימשתי את החופשה שרציתי. אף פעם לא חשבתי שאוכל להרוג מישהו, שלא לדבר על אישתי לשעבר ומאהבה. אבל תחת לבי המשתולל לא הצליחה ולו מחשבה הגיונית אחת לחדור לראשי. הדלקתי גפרור בכניסה, השלכתי ויצאתי מהבית.

נכון, אני תמיד הגדרתי את עצמי טיפוס מאמין. האמנתי לסיפורים על שדים כשהייתי קטן, האמנתי גם שאין כזה דבר אנשים רעים ושחברים זה לכל החיים. שסיפורים רעים קורים רק במשפחות נדירות, כאלה שלא יוצא לאדם הממוצע להכיר אם הוא מתנהג כמו שצריך. ואני התנהגתי כמו שצריך. אבל כנראה שבכל זאת אנחנו משפחה נדירה. היום, אחרי עשרים שנה מאחורי סורג ובריח, אני עדיין חושב שהחופשה הזאת הגיעה לי. לקח חצי שנה עד שהסגירו אותי חזרה לישראל, ועוד שנתיים עד שהתחלתי לרצות את עונשי, אבל בכל פעם שאני מספר את הסיפור, זהו לבי שהולם ברקותיי שמבהיר לי בעוצמה שלא הייתי משנה שום דבר ממנו. את החופשה שלי אף אחד לא יהרוס.

11131870_10205379407538342_560033907_n

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s