מעגל השנה הוא ממזר לא קטן. הדבר שאנחנו עושים יותר מכל דבר אחר, ושמזיק לנו יותר מכל דבר אחר, הוא לערוך השוואות – ומעגל השנה כמעט מתחנן שנעשה את זה. איפה היינו בפסח שעבר, ואיפה אנחנו השנה. מתי היה יותר כיף. מתי ניקינו יותר באפקטיביות. מתי נלחצנו פחות. מתי הצלחנו יותר. למי שלחנו הודעות ערב החג, וממי קיבלנו, ולמה. עלינו מאז במשקל? ירדנו? יש לנו מישהו, או מישהי? התקרבנו למטרות שלנו? התגברנו על הפחדים שלנו? שקענו יותר בבוץ שמונע מאיתנו להתקדם, למרות שבפסח האחרון החלטנו בכל מאודנו שמכאן אנחנו ממשיכים רק למעלה?
טוב, זה לא הוגן לומר שההשוואות מזיקות כשלעצמן. במקור הן מזיקות רק כשאת עורכת אותן בינך ובין הסובבים אותך, לא בינך ובין עצמך. חשבון נפש אישי הוא דרך נפלאה להתקדם, להשתפר ולעלות. כך אומרים. אבל יש לנו נטייה לאהוב את הכלי הזה יותר כשהוא לטובתנו. כשהוא מראה לנו תוצאות חיוביות, כשאנחנו בכיוון הנכון, כשיש לנו במה להתגאות. בזמן שאנחנו עומדים על פסגת ההר, חשבון נפש הוא עונג צרוף. אבל כשאנחנו למטה? חשבון נפש שחוזר מהמעבדה עם תוצאות שליליות… ובכן, מעגל השנה יודע גם להיות מנוול אמיתי.
לכל מקום שאליו נלך, תמיד יהיו לנו עבר, הווה ועתיד. עבר לשם השוואה כפייתית, לשם ניתוח נתונים אינסופי, לשם שורשים, לשם התרפקות, לשם חרטה, לשם מדידת הספקים, לשם תמונות של לפני. הווה לשם שאיפה ונשיפה, פנימה והחוצה, לשם החלטות גדולות וטעויות בכל הגדלים, לשם אומץ או פחדנות, לשם תפילה, לשם צעידה קדימה או התקפלות שקטה. עתיד לשם אופק ויזואלי, לשם חלומות, לשם שאלות, לשם דחייה למועד מאוחר יותר, לשם חששות. עבר הווה ועתיד, כשאחד מהם כבר הסתיים, השני עוד לא התחיל, וזה שיש לנו בידיים הוא לפעמים כבד כל-כך.
בשולחן הסדר שלנו השנה, ציר הזמן נפרש בפני במלוא תפארתו. טווח הגילאים התחיל בילד בלונדיני בן שמונה, והסתיים בראש המשפחה שבאמתחתו שבעים ושישה לילות סדר. תשעה עשר אנשים, נשים וטף, בוחרי בחירות ומקבלי החלטות, מחנכי נערים על-פי דרכיהם, מחפשי שבילים חדשים, וכאלו שרק רוצים לשיר את מה נשתנה ולזכות במרשמלו. לפני כל אחד מאיתנו הונחה הגדה של עבר, של טקסט ישן נושן, של אנשים שבחלקם החליטו לצאת מעבדות לחירות. לפנינו, אפשר רק לקוות, פרוש עתיד.
*
כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם, כותב המשורר אמנון ריבק, אבל אותי לימדו שבני ישראל יצאו חמושים. יצאו חמישית, אחד מחמישה בלבד. אמנם זה רק מדרש, אבל זה מדרש. רק 20% מהעם החליט לעזוב את מצרים, את המוכר וההגיוני, גם אם האיום והנורא. כשחושבים על זה באמת, זה כבר לא נשמע כמו יציאת מצרים, זה נשמע יותר כמו טרנד שסחף אחריו מיעוט מתוך העם. 20% זה קצת יותר ממי שבחר בהרצוג לראשות הממשלה. זה אדם אחד מתוך חמישה בני אדם שהעדיף את העתיד שלו על פני העבר. שהיה מוכן להחליף את הראשון באחרון, למרות שההווה שביניהם התרחש בחצי הלילה מתוך בהלה ובלבול. אחד מחמישה – לא היה שלט ניאון מעל ראשיהם של משה ואהרון שמבטיח שזה הדבר הנכון לעשות. אחד מחמישה זה החבר המוזר בחבורה שלכם שבא באיזו יציאה שאף אחד מכם לא מבין. אחד מחמישה פירושו רוב גדול מאוד של בני ישראל שאמר תודה אבל לא תודה, ונשאר במולדת היחידה שהוא מכיר. הרוב הזה הוא ארבעה מתוך חמישה קוראים של הטור הזה, וסביר להניח שגם הכותבת שלו. הלילה נשארים במצרים, הם אמרו זה לזה. לא עושים שטויות. הם השכיבו את ילדיהם הרכים לישון, נשקו לרעיותיהם, ועצמו את עיניהם בחצי הלילה.
כי באמת, יש כל מיני דרכים להתייחס לעבר שלך, או למצרים שלך. עבר הוא לא תמיד מיצר. לפעמים הוא בית, שורשים, אהבה. לפעמים אתה דווקא כן עוזב אותו, ומייחל לראות אותו שוב, אם רק תוכל למצוא את שביל פירורי הלחם שהשארת מאחוריך עד שהפסקת בשלב מסוים. לפעמים העבר שלך היה האח היפה והמוצלח של ההווה שלך, ואתה יכול רק לקוות שהעתיד שלך נראה קצת כמוהו. שזו רק תקופה עכשיו. ובעצם, ההווה שלך הוא העבר של העתיד, אז שום דבר לא מציאותי. זהו, ההווה עבר, עכשיו יש הווה חדש והכול השתנה, וגם הוא עבר, וגם הוא. אחרי ארבע כוסות, או כמה שבועות של חומרי ניקוי, או סתם כמה שנים מחוץ למסגרת מחייבת, המסלולים שאתה הולך בהם נעשים מפותלים משהו. לפעמים אתה מצליח לראות את זה, ולפעמים ערפל מנחם אופף את שדה הזמן ואתה פשוט הולך ישר מתוך תקווה שזה יסתדר.
*
חשבון נפש עם תוצאות שליליות זה לא נעים. חג שמגיע בזמן לא טוב ומזכיר לך שהיינו פה כבר קודם בגלגול הפוך, וטוב יותר, זה לא נעים. פסח כשאת לא בשיאך זה מרור, ואת הרי אוהבת מצה עם שוקולד, או לפחות מצה ברייט, או לפחות חרוסת. אבל למרות שלחסה יש טעם של דף רטוב, את אוכלת אותה בגבורה, את כל השיעור. בלי לדבר, בלי להפסיק, בלי להמתיק. עכשיו זמן מרור. עוד מעט יגיע תור הכורך. אם תישארי ערה, עוד תהיה לך הזדמנות לאכול קצת קינוח ולשיר שירים.
קצת על הרבה 