כה אמר קופל: הדיאגנוזה של השמאל – מחלה סופנית?

על השבוע

איזה שבוע! הבחירות נגמרו והחתרנות האמריקאית תחת יסודות הקיום שלנו החלה – אובאמה דחה את הברכה המסורתית לראש הממשלה נתניהו ע"מ להשפילו. מיד לאחר מכן תקף את נתניהו על דבריו כי יש לצאת להצביע בעקבות אחוזי הצבעה גדולים במגזר הערבי, מתקפה שמלאכיו בציון בדמות המפלגות הערביות ומר"ץ קידמו, עתה הגיע תור "ישראל חשפה תוכן משיחות הגרעין" ולאחר מכן פירסום סודות מדינה כגון 'דו"חות על הגרעין הישראלי'. 

 ושוב התקשורת הישראלית נדבקת לצורת המסר:"מה ז"א ריגלנו?" או "יש לנו גרעין?" במקום למסר עצמו: הסכם כניעה אמריקאי לתוכנית הגרעין האיראנית והפקרת ישראל. עולם כמנהגו נוהג והממשל הנוכחי בשנאתו האי-רציונאלית פועל.

אבל…זה לא הנושא החשוב, הנושא החשוב הוא התקשורת הישראלית והאבחנה המדהימה שהיא תואמת למודל קובלר –רוס.

על מודל קובלר רוס

עטיפת ספרה של קובלר רוס - חיים בצל המוות
עטיפת ספרה של קובלר רוס – חיים בצל המוות

מדול קובלר-רוס מתבסס על ספר שפירסמה פסיכולוגית שוויצרית בשם אליזבת' קובלר רוס ובמסגרתו ניתוח שלבי האבל והקבלה אל מול המוות. החוקרת חקרה חולים סופניים ובחנה את צורות ההתמודדות שלהם, את ניתוחיה פרשה וחילקה לחמישה שלבים שונים של התמודדות:

  1. הכחשה – החולה הסופני לא מוכן לקבל את מציאות סופו המתקרב, הכחשה של המציאות.
  2. כעס – עם תום ההתכחשות עולה שאלת התכלית: למה אני?; אנו נראה קנאה, כעס ושנאה עולים וצפים אל פני השטח בצורה שרירותית – או אז האדם ניצב עירום מול גורלו.
  3. מיקוח – שלב זה אופייני למוות מזדחל כגון מחלה סופנית, ישנו ניסיון להתמקחות עם המוות למען זמן, מועט ככל שיש.
  4. דיכאון – שלב הדיכאון הנו שלב מפח הנפש, לאחר איוולת ההתכחשות למציאות, לאחר תום הכעס שמשול להבנת אי-שליטת החולה על חייו, לאחר כשלון המיקוח והבנת החד-סטריות של התהליך מגיע מפח הנפש המלווה לרוב במבט אפרורי על העתיד, אשמה, בושה, כשלון והחמצה.
  5. קבלה – המגיע לשלב הזה מקבל את הדין ומתכונן אליו. כאן מתבצעת הפרידה המהותית לצד ההתארגנות החומרית(כלכלית).

לפי קובלר-רוס רוב האנשים עוברים את השלבים הללו, אני בוחן את המודל ורואה דמיון מרהיב לתגובות השונות של שופר האליטה הפוסט הגמונית, נכדי מפא"י, בדמות האליטה התקשורתית בישראל.

על ההכחשה

אידיוט ליברלי - קוריוז מתנשא המתעלם מהשלכות עמדותיו, מעשיו ודבריו.
אידיוט ליברלי – קוריוז מתנשא המתעלם מהשלכות עמדותיו, מעשיו ודבריו.

אם יושר, אז לכל הכיוונים. כולנו חייבים להירגע…אז ברשותכם, בואו נעשה סדר מהיר בעובדות…לא טוב לצאת מפרופורציות – לא בחגיגות הניצחון והשמחה לאיד, גם לא בבכי ובנהי… [לאחר הצגת נתוני ההצבעה-ט.ק] מה כל זה אומר על מה שקרה בבחירות לפני שבוע? זה אומר שלא קרה בהן כלום

אורי משגב, פובלציסט בעיתון 'הארץ', 23.3.15

"בסך הכל גוש השמאל גדל וגוש הימין הצטמק, אלה חדשות טובות"

מייסד V 15 , איתמר וייצמן, עם פירסום תוצאות המדכגי

"הציבור הצביע ביבי כי התקשורת הרגיזה אותו? לא נראה לי. אם זה היה נכון, ביבי לא היה מפגר בסקרים באופן בולט עד הרגע האחרון. תיארתי כאן את התהליך שהביא לבחירת ביבי. התקשורת נטלה בו חלק, אבל זה לא מה שאתם חושבים"

בן כספית בטורו  במעריב לאחר הבחירות

מאפיין ראשון הוא ההכחשה, התקשורת הישראלית מתקשה לקבל את התוצאות כבעלות מקדם-שינוי שהוא. הציבור הישראלי הביע אמון, לא פחות, בראש הממשלה שאותם עורבים-תקשורתיים רדפו, רודפים וירדפו ללא הפסק. ההכחשה של משמעות הבחירה הנה תופעה ברורה השייכת למעמד בתוך האליטה ההגמונית, 'נכדי מפא"י', שלא מבין כי איבד אחוז ניכר מכוחו: האליטה התקשורתית.

נכון לעכשיו, הבחירה של 30 מנדטים, ¼ מאזרחי ישראל, כ-30% מהציבור היהודי, לצד בוחרי בנט, ישי, ש"ס, ליברמן וכחלון שרצו גם הם לראות את נתניהו כראש הממשלה, הנה הכרזה, הצהרה בוטה כנגד קובעי סדר היום – אתם לא תקבעו לנו! המשמעות הנה ראשיתו-של-סופו של עידן, תום הכישוף התקשורתי – קוסמי האקרן, מכשפי גלי האתר, כל רב מג מהעיתון, הזהרו, עמדתכם מתערערת והאינטרנט גוזל ממכם את עמדת שומר הסף – האוליגרכיה התקשורתית נמצאת תחת איום קיומי.

אל מול האיום הקיומי הנ"ל האליטה התקשורתית רואה את הדברים ברוח ההקשר הסוציולוגי הרחב יותר, כחלק מהאליטה הפוסט הגמונית כפי שפרופסור מנחם מאוטנר הגדיר את הקבוצה ממנה נבחרים חברי האוליגרכיה התקשורתית. 

הם מתכחשים למצב – אני מציע לבן כספית ואורי משגב להתחיל לנסח הספדים למעמדם ותפקידם.

על הכעס

מסכה של ציקלופ - ממוזיאון האומנות בבוסטון כך תאר אותם הומרוס, האודיסאה, שיר תשיעי: אֶרֶץ עַם-הַקִּיקְלוֹפִּים הַזֵּדִים הַמְתַעֲבִים-מִשְׁפָּט... כַּפָּם לֹא תִטַּע נְטָעִים וְחָרוֹשׁ לֹא יַחְרְשׁוּ לְעוֹלָם, לֹא נִזְרְעָה וְלֹא נֶחְרְשָׁה הָאֲדָמָה...וְהֵמָּה יוֹשְׁבִים עַל-פִּסְגוֹת הֶהָרִים הָרָמִים בִּמְעָרוֹת- הָרִים גְּדוֹלוֹת, אִישׁ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו גַּם יַעֲשֶׂה, שׂוֹרֵר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְבָנָיו ולֹא יִדְאַג לְאָחֵר זוּלָתוֹ.
מסכה של ציקלופ – ממוזיאון האומנות בבוסטון
כך תאר אותם הומרוס, האודיסאה, שיר תשיעי:
…אֶרֶץ עַם-הַקִּיקְלוֹפִּים הַזֵּדִים הַמְתַעֲבִים-מִשְׁפָּט
כַּפָּם לֹא תִטַּע נְטָעִים וְחָרוֹשׁ לֹא יַחְרְשׁוּ לְעוֹלָם,
לֹא נִזְרְעָה וְלֹא נֶחְרְשָׁה הָאֲדָמָה…וְהֵמָּה יוֹשְׁבִים עַל-פִּסְגוֹת הֶהָרִים הָרָמִים בִּמְעָרוֹת-
הָרִים גְּדוֹלוֹת, אִישׁ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו גַּם יַעֲשֶׂה,
שׂוֹרֵר בְּאִשְׁתּוֹ וּבְבָנָיו ולֹא יִדְאַג לְאָחֵר זוּלָתוֹ.

"כן, נכון. השמאל לא יודע להפסיד. הימין, לעומת זאת, במקרה שהתוצאות לא מוצאות חן בעיניו, פשוט רוצח".

 העיתונאי והפובלציסט רענן שקד

"לכל עם יש את השלטון שהוא ראוי לו. תחי הטיפשות, הרשעות והתודעה הכוזבת. תשתו ציאניד ניאנדרטלים מזויינים. ניצחתם. רק המוות יציל אתכם מעצמכם"

הסופרת אלונה קמחי

"המסקנה מפרסום המדגמים: צריך להחליף את העם. אם אחרי שש שנות כלום, אם אחרי שש שנות פיזור פחדים וחרדות, שנאות וייאוש – רק הם זו בחירתו של העם, כי אז הוא חולה מאוד"

גדעון לוי, פובלציסט בכיר בעיתון 'הארץ'

"אחריות היא מילת מפתח. היא הובסה עי כוחה הפראי ומלא הזעם והאימה של מה שנראה כההפקרות[כוח הליכוד-ט.ק]"

הסופר והפובלציסט יגאל סרנה

"החזון של הימין הוא כזה בו האוייב תמיד בשער והגיס החמישי תמיד בפנים. הוא חזון של קרב תמידי נגד שדים, מדומיינים או אמיתיים…זוהי ממלכת שחיתות, ייאוש ופחד"

נאום של ח"כ סתיו שפיר ממפלגת 'המחנה הציוני', כנס השדולה 'JStreet'

הכעס הוא תגובתה השנייה של האליטה, כבתגובת שרשרת היא סופגת את המציאות כשכל איבר מאיבריה מוליד את תגובתו טבעית, ה'קובלר-רוסית'. הכעס מתחיל בילדותיות וזעם – "הם רעים, הם רמאים, הם שברו את כל הכלים" – כך יטען המנוצח אל מול המנצח, לאור התוצאה הריאלית לא נותר לו דבר מלבד טרוניה מוסרית.

דבריו של רענן שקד מאפשרים לנו לאבחן מוסר עבדים היוצא מפי אדון-בעיני-עצמו, שקד בז לליכוד ולנתניהו, לימין כולו, ברמה המוסרית, הוא לא מסוגל למספרים, הוא חלש למול המספרים, אין בו עזוז וכוח למול יכולת הפעולה, על כן הוא מכפיש את הערכים הימניים וחופף אותם לרצח, אלימות – הניסיון הזה מעיד על עליבותו של שקד, העבד האמיתי בדיון, העבד שמנסה למרוד במציאות. לכאורה, מרד העבד הנו דבר ראוי ואני טוען לאו! דמוקרטיה הנה שיטה בה יש קטגוריה ברורה של עבד ואדון – מפסיד ומנצח – מרד העבד הנו מרד בדמוקרטיה, מרד בשיטה, בכללי המשחק הבסיסיים ביותר – שיזהר העבד פן ישבור את השיטה בעודו מהלל אותה תחת כל עץ רענן.

ביטוי נוסף של הכעס הוא הזעם הפראי והאלים – הווו! אותו אני מכבד. הוא מעיד על יסודות של אדונות אותנטית. לזכותה של הגברת קמחי יאמר שאין בה עליבות נפש מהסוג של שקד. היא פוזיטיבית כלפי ובעמדתה ועל כך כבודי מוענק לה. אולם נאה דורש נאה מקיים – זעמה הקדוש והאלימות שהיא משתמשת בה הנה חרף פיפיות שכן היא מעניקה לי את הזכות המוחלטת לאחל: תשתי ציאניד הגברת קמחי, אלימות של מנוצח כלפי מנצח משולה לאסופת עריקים המנסה להסתער על צבא מיומן, את תובעת שפה אלימה – ואני מביט בבוז וקורא לך לעמוד במילתך. אם השררה המוסרית הנה אהובתך יוליה יקרה שלי, לגמי מכוס התרעלה – עשי מעשה אצילי אחרון ותודי בהפסד קבוצתך – אדון אמיתי ימות לפני שיוותר על אדנותו, והנה, כוס התרעלה לפנייך – לגמי יקירתי ותזכי לברכתי ומחמאתי על תכונתך העוצמתית.

ביטוי כללי לכעס, ביטוי מסורתי, מבתטא בעקשנות זועפת – אני ואפסי עוד. תופעה זאת קיימת עוד מ-1977, גדעון לוי הוא הד ליצחק בן אהרון ועוד רבים וטובים שאחוזים אמונה דוגמטית בקדושת מסריהם – מגדל בבל מוסרי בדמיונם נבנה, וכל המאיים עליו כופר! ואם כפר הרוב? נחליף הרוב – כה יאמרו כוהני בבל ומספוטמיה. הסתעפות של הכעס הנה שלילת השפיות, בעידן שמקטלג כל דבר ותובע סטנדרטיזציה הצו העליון הוא 'להיות שפוי'(סטנדרטי) ולא 'משוגע'(אנומלי), יגאל סרנה ממשיך קו מסורתי של השמאל האליטסיטי, זה שממגדל בבל רואה בכולנו כופרים, אם לא כופרים מוסריים הרי אנו פשוט משוגעים – כופרים בשפיות, עמדה זאת מבליעה את הטענה הברורה שלאנשים כגון סרנה, לוי, שקד או קמחי יש איזה שהיא סמכות להכריע בחברה מהי שפיות – ובכך הם מנסים לחתור תחת האדונות של המנצח, הם יהפכו את הנצחון לכפירה – רוב העם בטל, הבחירות הנן מניפולציה ו"אני"[בן אליטה ממוצע] – טהור, מתקדם ושפוי.

על המקח

תמונתו של אנטוניו גרמשי
תמונתו של אנטוניו גרמשי

"הריבון לפי רוסו הוא הרצון הכללי שהתגלם כלפי חוץ, והוא מציין…[את-ט.ק]הסדר הטבעי וההרמוני"

יעקב טלמון, ראשיתה של הדמוקרטיה הטוטליטרית

"הממשל עוצב…כמנהיג המוסרי והמנהל הכללי של 'הקהילה' "

מייקל אוקשוט – הרציונאליזם בפוליטיקה

"ההנהגה הפוליטית הופכת להיבט של השליטה, משום שההיטמעות של עילית המעמדות היריבים מביאה לגדיעתם והפיכתם לחסרי אונים…כאשר השכבה השלטת מסיימת את תפקידה, הגוש האידיאולוגי נוטה להתפורר, ואז במקום 'הספונטניות' בא 'האילוץ' בצורות שהן פחות גולמיות ופחות עקיפות…"

אנטוניו גרמשי, מתוך 'על ההגמוניה'(ממחברות הכלא)

אין מקח ולא יהיה מקח, לא יכול להיות מקח של קבוצה הבטוחה שבידה הסדר הטבעי וההרמוני בד בבד לכך שהיא בטוחה שבידיה הסמכות המוחלטת להיות הכוח המתקדם בהיסטוריה, הכוח המוביל אל 'הסדר' הנ"ל. הממשל עוצב בדמותה של האליטה הפוסט הגמונית, לעניות דעתי, יש משקל רב למשבר המשילות בישראל והמסורת המוסדית שהינדסה ותיחזקה מפא"י לשם שליטתה – המבנה המוסדי של הממשל הפוליטי בישראל מחייב מפלגה דומיננטית, בהעדר מפלגה דומיננטית החולשת על תחומי החיים, מערכות השלטון פותחות במלחמת חפירות על תחומי הסמכות.

השלטון שעוצב בדמותה של אליטה הרואה את עצמה כנציגת הסדר הטבעי וההרמוני, כחוד החנית של הקידמה המוסרית-חברתית, היה אפקטיבי כל עוד משל במערך הפוליטי, החל מ-1977 התמונה השתנתה – במאמר, "על הסיכוי לרפובליקה שלישית" ציינתי מפורשות את חלוקת הסייסים הנ"ל בין שני סייסי הכרכרה המתקראת 'מדינת ישראל'. מרגע שאיבדה האליטה ההגמונית את האחיזה הפוליטית החלה הספירה לאחור, ספירה שהגיעה לידי הגשמה כמעט ומלאה בבחירות 2015. נצחון נתניהו הוא סימן, בד בבד הוא לא ניתן לעיכול – האליטה הפוסט הגמונית לא יכולה לראות עצמה אלא כהגמוניה ועל כן יגיע 'האילוץ' כפי שתאר גרמשי(והוסיף בהמשך: בדמות האלימות), האליטה הפוסט הגמונית לא יכולה להתמקח, לכן היא הולכת ומצטמצמת ועל כן היא נידונה להפסד ההגמוניה.

על הדיכאון

הציור מתוך אתר פליקר https://www.flickr.com/photos/99581103@N06/13928545402/
הציור מתוך אתר פליקר
https://www.flickr.com/photos/99581103@N06/13928545402/

מראיין: אז מה עכשיו?
טל מילר(כותב הנאומים של בוז'י הרצוג):כשנרד מהארץ נכתוב. נשב בברלין.

(קטע מראיון טלוויזיוני)

מראיין:האם ישראל, מצדה, מסוגלת להגיע להסכם כזה? אילו שינויים אתה רואה אצלנו?
כתב ערוץ 2 אוהד חמו: אני חושב שהפכנו להיות אומה הרבה יותר שונאת, גזענית ובורה. לא מכירים את האחר, והוא גם לא מעניין אותנו.

ראיון לעיתון הארץ,  26.3

הוא[נתניהו-ט.ק] לחץ חזק על בלוטות הפחד, השנאה והקיטוב, העצים את ההסתה נגד המחנה שמייצג חצי מהעם, את הדמוניזציה הגזענית נגד אזרחי המדינה הערבים. הוא הזכיר שיותר גרועים מהאויבים על הגדרות הם האויבים מבית…בכל מדינה אחרת התנהגות כזו של מנהיג הייתה שולחת אותו לגלות ארוכה בביתו… בל שלא יהיה ספק: אם יש כפתור כזה ללחוץ עליו, יש גם משהו עמוק מאחוריו."

הפובלציסט שי ניב, עיתון גלובס, 20.3.215

"הם[תושבי הפריפריה-ט.ק] שמו פתק מחל בקלפי כי נתניהו התחבר להם לבטן, לפחד הקיומי הבסיסי… הוא[נתניהו] פשוט הפחיד אותם….בחירות 2015 חושפות תמונה חדה וכואבת מבחינת השמאל והתקשורת. הם לא מדברים את השפה…מפת המנדטים החדשה מגלה ששלושה רבעים מהציבור הם ימין… כנראה שעד שהשמאל לא יציב בראשו גנרל עם בריטון הוא לא יזכה בבחירות."

הפובלציסטית לילך ויסמן, בטור זועם ומלנכולי לאחר נצחון נתניהו, 19.3.2015

דיכאון הוא מצב המגיע לאחר ההכחשה והכעס. לאחר שאדם הכיר במציאות וסיים את הכעס המבטא חוסר יכולת להתמודד עם גזרת הגורל הוא מגיע לשלב הדכאון. לדכאון צורות רבות ומהותן דומה: צביעת המציאות באפור-כהה עד שחור-מוות. ואכן אנשי התקשורת, שופרי-הכזב הגדול לא איכזבו וצבעו את המציאות בצבעים האפורים שהם מכירים בעולמם ועטו על המציאות עטויים סרבליי-צבעים ודליי צבע שחור בידיהם.

הדיכאון מתגלם בכמה צורות, צורה אחת היא איום הירידה או בלשונו הערס-פואטית –  "תחזיקו אותי". כותב נאומיו של הרצוג ביטא את הדיכאון למן הרגע הראשון – "תחזיקו אותי" או שאני יורד הוא איום שגור עוד מימי ההפרטה הגדולה, סוציאליסטים בשנקל, קיבוצניקים בשקל או 'אנשי העולם' בפרוטה, כולם מאיימים להותיר אותנו – ואני עונה להם – אף אחד לא מחזיק, טוסו, לכו, גרשו עצמכם ממאבק האיתנים שאנו, העם היהודי, מנהלים על חירותנו כקולקטיב, מוטב חסרונכם מפגיעתכם.

צורה נוספת היא הצורה הנרקסיסטית – אוהד חמו מדגים אותה באופן מושלם על בסיס ניתוח שרובו משאלת לב-ילד ומיעוטו נתונים. התמונה הנדרשת הנה דיכוטומיה(כפי שכתבתי כאן) ולכן ירומם עצמו בן האליטה הפוסט הגמונית מההמון, שיטתו תהיה הכפשה מוסרית. לא על בסיס יכולותיו, בטח ובטח שלא על בסיס הישגיו שהפכו לחוכא ואיטלולא בבחירות האחרונות, אלא על ידי השפלה והכפשה השמות הקוד של עידננו:"גזען, דתי, חשוך, פשיסט".

שני ניב ולילך ויסמן, שניהם מעיתון גלובס(הייתכן ומדובר בקו מערכתי?) מבטאים את הדוגמה השנייה, רוב העם איננו רציונאלי ואיננו מנתח עם שכלו את המצב. מגמת הכתבות המראות 'מצביעי פריפריה' ש"היו נגד נתניהו" ו"בסוף הצביעו מח"ל" היא המגמה הנ"ל. המגמה הנ"ל מבליעה בתוכה את הדיכאון בדמות בוז, הבוז לאי-רציונאליות של הרוב מובילה בעקיפים לדיכאון הכותב/ים מהעם. עפי שהאליטה של מפא"י ראתה בעצמה כיחידה סוציולוגית בלבדית הראויה לשלטון, כך רואים עצמם להטוטני התקשורת המנקמים את נפילתם מחבל המציאות עליונים על הקהל שהזהיר בצעקות כי הם לא פועלים נכונה.

על השלב שלא יבוא לעולם – על ההשלמה

"הייתי שמאלני מפגר כ"כ הרבה שנים. כ"כ הרבה שנים הצדקתי כל הזמן כל תנועה של כל אויב שהוא, בכל דבר שהם אומרים הייתי בוחן כל הזמן איפה אני אשם, ואז, אולי, אם גם להם יש חלק – אבל אני רוצה להגיד לך: נגמלתי. אני אדם גמול…"

אברי גלעד בקטע ספק מצחיק, ספק מרעיש ובוודאות קטע של השלמה עם מותה העתידי של האליטה הפוסט הגמונית. השמאל

מתי מעט יכולים ללכת את מלוא הדרך כמו אברי גלעד. מתי עט יכולים להביט בעצמם ולהודו בשגיאתם, הדבר נכון לשמאל כמו שהוא נכון לימין. אולם ברוח תוצאות הבחירות קשה להתעלם מכך שיש כאן טיעון נגד השמאל. דווקא בגלל דבריו של אברי גלעד אני טוען שצעד ההשלמה לא יבוא לעולם – אליטה שמאמינה, בשלמות מוסרית, שהיא חוד החנית של הקידמה המוסרית לא יכולה להתמקח כמו שהיא לא יכולה להשלים עם צדקת היריב האידיאולוגי-דתי שלה. לכן אין טעם לחפש השלמה – האליטה התקשורתית לא תוותר על מעמדה ולעניות דעתי, היכן שכולם מחפשים את יום הכיפורים – אני מוצא את חג הפורים של התקשורת הישראלית.

על שושן פורים של האליטה התקשורתית בישראל

"אני חושב שיש קשר בין רוב העיתונאים לבין כל האופוזיציה כדי להפוך את הבחירות האלה לשאלה אחת ויחידה: האם ראש הממשלה נתניהו הוא מנוול או לא?" – עיתונאי מכה על חטא ב-2015?  

"כל כותבי המאמרים ובעלי הטורים התייצבו כאיש אחד. יש יותר משנאה קיימת התגייסות המונית לגרום לכשלונו[של נתניהו]" – מבקר תקשורת היוצא נגד עיתון 'הארץ'? 

"בואו לא נתחסד. התקשורת תתגייס כולה למען הפלתו של נתניהו מראשות הממשלה. היא עשתה את זה בעבר, ותמשיך לעשות זאת בעתיד… התקשורת לא רוצה את נתניהו"
–  קטע מטור דעה של עיתונאי ימני ב'מקור ראשון?

"נתניהו צודק. רוב העיתונאים מתנגדים לו…רבים מהם מזניחים את הריחוק הראוי למקצועם". – כותב בכיר באתר ביקורת התקשורת 'העין השביעית', בעקבות מערכת הבחירות של 2015?

לא, לא, לא ולא.liberal_media_bias1_xlarge

מבעד לזגוגית החלון נערם שלג-החרטה התקשורתי ואני מזהה אותו, זהו שלג דאשתקד. מדובר, בהתאמה, בדבריהם של טומי לפיד ז"ל בגל"צ ב-1999, ראיון של אילנה דיין מ- 1999, ראיון של העיתונאית דאז, בכירה במפלגת העבודה כיום, שלי יחימוביץ' מ-1998 ודברים של ההיסטוריון תום שגב מעיתון הארץ. הציטוטים  הללו הנם נתח זעיר מעשרות דוגמאות משנות התשעים ושנות האלפיים, מאמרי תוכחה והכאה על חטא שנאמרו על ידי אנשי תקשורת על התקשורת.

כמו בעבר, גם לאחר בחירות 2015,  אנו רואים גל של חרטה. תושבי המתחם הסגור בין חומות, חברי האליטה התקשורתית בישראל, מבינים לרגע, בכאב מכת המציאות, כי הם לכודים. העיתונאי הבכיר בערוץ 10 ונושא לפיד הפעולה נגד נתניהו, רביב דרוקר, אמר בפירוש "התוצאות נחתו עלי בבום. אולי אנחנו חיים בלה לה לנד". ירון לונדון, בוויכוח יוצא דופן באולפן 'לונדון וקירשנבאום' העיר בבוז לנדב פרי ודרוקר כשאמר בפשטות, כי "נתניהו הציג טיעון רציונאלי",  נדב פרי, הפרשן הפוליטי של ערוץ 10, כתב כי "יותר מכל דבר אחר, בחירות 2015 הן שיעור בצניעות. לכתבים ולפרשנים, לסוקרים וליועצים. גם לפוליטיקאים", הכתבת לילך ויסמן מהעיתון 'גלובס'. הודתה כי "התקשורת והשמאל שחיים בין הקנטינה בצפון (שדרות רוטשילד) למרכז פרס שבדרום (יפו). הם המנותקים. תל אביב היא מדינה נפרדת ", חברי האליטה הסגורה הודו בשגיאתם,  היכו על חטא, ולבי נוטה להעניק להם חסד סליחה.

אולם, זכרון העבר לא מרפה, כבר היינו בתסריט זהה ולמדתי:בכל הנוגע לחברי האליטה הסגורה, התקשורת הישראלית, חטא לעולם חוזר. התקשורת הישראלית נוהגת בימים האחרונים משל מדובר ביום הכיפורים. אגרוף קמוץ מכה על חזה כל עיתונאיי ישראל: "חטאנו, דיווחנו שקר, סיקרנו בדיה, ציירנו מציאות ומציאות נקברה" . הם צמאים לכפרה וקבלה מחדש בציבור; אני, מצד שני, רואה את העבר מהדהד בהווה ובעתיד לבוא –  בדבריה של שלי יחימוביץ מ-1999: "התקשורת תתגייס כולה למען הפלתו של נתניהו מראשות הממשלה. היא עשתה את זה בעבר, ותמשיך לעשות זאת  בע ת י ד."

מדובר בזאב העוטה עור כבש, אין האליטה התקשורתית מכפרת כיום על השגגה אלא מתחפשת, כבשושן פורים, בין חומותיה עוטה את מסכת החרטה והסליחה, את מסכת העיתונאי האובייקטיבי. כל עוד מדובר בקבוצה סגורה שבוראת את העולם, על המסך, על גלי האתר, בין דפי העיתונים בדמותה – לא ישתנה דבר!  עם חלוף הזמן, פורים יתפוגג והמסכה תרד, התהליך כבר החל – היחס לנתניהו חזר על עצמו, החל מ-1996, ב- 1999, 2009, 2013 ו-2015, היחס לנתניהו יחזור על עצמו עד ל-2019. מה שהיה הוא שיהיה: לא דיווח אובייקטיבי כי אם תעמולה אידיאולוגית משמאל; לא יום הכיפורים כי-אם-פורים.

על הרקע הסוציולוגי-פילוסופי של רוצחי האלוהים

כמו הבונים של הטיטניק כמו נוסעי הטיטניק האליטה בטוחה במעמדה הנצחי מעלך פני המיים  - מה אירונית עמדתם לאחר הבחירות האחרונות
כמו הבונים של הטיטניק
כמו נוסעי הטיטניק
האליטה בטוחה במעמדה הנצחי מעל פני המים – מה אירונית עמדתם לאחר הבחירות האחרונות

"הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של עיר וזעק בלי הרף:"אני מחפש את האלוהים!…האיש המטורף קפץ לתוך קהלם[של בני העיר-ט.ק] ונקבם במבטיו. "לאן פנה האלוהים?", כה אמר, "אנכי אגידנו!                     א נ ח נ ו  ה ר ג נ ו ה ו – א ת ם  ו א נ י! כולנו רוצחיו"

ניטשה, המדע העליז, קטע 125

"אנו עומדים עכשיו בסכסוך לא רק עם שכנינו הערבים, אלא במידה ידועה עם רוב העולם האנושי, כפי שהוא מאורגן באומות המאוחדות, בגלל ירושלים. ורק עיוור לא יראה שמקורותה סכסוך הזה אינם אך ורק פוליטיים, כלכליים וצבאיים – אל גם אידאיים…האומה היהודית אינה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית"

דוד בן גוריון, יחוד ויעוד

"נטישתו[של שטייניץ-ט.ק] את השמאל נבעה בעיקר מתסכולו וייאושו ממה שהוא מגדיר – 'הכוונה לבסס את השלום על הרעיון המשיחי של 'המזרח התיכון החדש': אני לא מצאתי שום דמיון בין המציאות המזרח-תיכונית לבין המזרח התיכון החדש של פרס…אנו עדים היום למצא האמיתי שהתהווה בעקבות הסכמי אוסלו – מצרים והפלסטינים מתכננים מלחמה נגד ישראל. עובדה שבגללכם העיתונאים, לא ראינו בתקופת ממשל פרס"

ד"ר יובל שטייניץ, מתוך ראיון בידיעות אחרונות, 1997

“פעם אחר פעם נוחתים טילים של מציאות, והגיע הזמן להתעורר"

נפתלי בנט בועידת השלום של עיתון הארץ.

השמאל הישראלי דהיום מהווה את היחידה הדורית השלישית מדור המייסדים – דור תש"ח וחצי דור לפניו. נכדי האליטה ההגמונית של מפא"י, אותה קבוצה סגורה ומלוכדת בעלת הסינתזה האידיאולוגית בין הציונות והסוציאליזם(הדו-נס הבזוי אליבא דז'בוטינסקי) ניסתה לשעתק את עצמה ברוח תפיסת את עצמה:"שיבה לעבודה ולאדמה במולדץ" אמר בנ"ג והוסיף "ועם הצמדו לאדמה ולעבודה במולדת – בא האדם היהודי ה ח ד ש על תיקונו."(מהמבוא לגווילי-אש, כרך א', תשי"ב)

 היהודי ה ח ד ש של מפא"י חשב שיוריש את חלוציותו ליורשיו. הבחירות הללו היו נקודת שיא בתהליך התוכחה – היהודי ה ח ד ש מת! היהודי החדש התאבד, הרג את עצמו במהלך הדורות. אובדן המסר ל'שלום' שהיה אלוהיו של היהודי החדש בימינו הנו האינדיקטור לכך שלא נותר בו תוכן: את התוכן היהודי השיל מעל עצמו כביטוי לפרימטיבזם וגלותיות, את התוכן הלאומי-חלוצי השיל מעליו עם עליית הרווחה ועליית מעמדו בתוך החברה, לבסוף, השיל מעליו את התוכן הקוסמופוליטי שחזון 'השלום' של המזה"ת' החדש ייצג – היהודי ה ח ד ש הפך לקליפה קשיחה נטולת תוכן: אין זהות לאומית, אין זהות דתית, אין זהות אנושית – הוא חיגר וחיוור בה במידה שהוא עקשן בשגיאת כל הזהויות שהצגנו.

היהודי ה ח ד ש איננו יהודי אלא מכורח וכפייה חיצונית(זהות נגטיבית), הוא לא חלק מלאום-יהודי מפאת המחיר ששייכות כזאת תובעת מזהותו האינדיבידואלית('אני לא אצא פראייר') והזהות הקוסמופוליטית במזה"ת משולה לאותו פעוט המנסה לדחוק בכוח פיסי רב את הקובייה לארגז המשחקים, באמצעות פתח צר בצורת משולש – היא לא מתברגת במזה"ת שכן היא זרה לו(ולדעתי לכל קיום אנושי שהוא) – הוא ריק מזהות, הוא שם ליחידה דורית שהתאבדה במשך עשרות שנים. –

לאור המצב האבסורדי, מצב הדומה לדימוי הגויים את היהודים בגולה, בו יש חי-מת, יישות פיסית חיה שרוחה רוח מוות, נוצרו תסמינים פסיכולוגים מרתקים שמאפיינים את היחידה הדורית הנ"ל. ראשית ישנה בריחה – ד"ר שטייניץ מייצג מגמה זאת הכוללת אנשים רבים המתעוררים מחזיונות ההווה והעתיד לטובת הסתמכות על הרציונאליות והעבר. קבוצה זאת שואפת ליצור ניאו-ציונות הממזגת מזרח ומערב – קבוצה זאת תכונה על ידי הקבוצה השנייה – פשיסטים.

הקבוצה השנייה הנה קבוצת ההגמונים לשעבר, האוחזים בהגמוניה ובעמדותיה באדיקות כמו-דתית, אינרציה של עוצמה ושליטה מניעה אותם במהירות הולכת ופוחתת אל עבר פי-פחת. סוציולוגים פוליטיים, מראשית המאה ה-כ', ניתחו את התוצר של אליטה אוליגרכית שלא מוכנה לוותר על מעמדה, אנו בישראל סופגים את הקרנות ניתוחיהם בדה-קונסטרוקציה בלתי פוסקת של חברתנו – הניסיון להתעלות מעל הנרטיב הציוני שולל אותו – מרדף חברי האליטה הפוסט הגמונית ל'אמת'(לשיטתם) מחסל את האמת המרכיבה עמים ליחידות חיות ועוצמתיות.

כאדם המקריא את ההספד של עצמו, כך מתאבלים חברי האליטה הנ"ל על מעמדם ובהתאם הם עוברים את  חמשת השלבים של תהליך האבל על פי החוקרת אליבזת' קובלר-רוס

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל: הדיאגנוזה של השמאל – מחלה סופנית?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s