אליש: ארבע חתונות ומחשבה אחת

ארבע חתונות בשבועיים: ברוכה הבאה לעולמם של הגדולים. שמש אדומה בראשון לציון, טדי בירושלים, הרמוניה בגן בצומת כנות, נוף הירדן במצפה יריחו. חברה מהתיכון, חברה מהשירות, חברה מהשנה השנייה, חבר מהלימודים. מאות מוזמנים, שמונה משפחות, ארבעה זוגות טריים ושמחה מצטברת אחת.   

כשאת נכנסת לאקדמיה, אומרים לך שכאן תרכשי כלים של חשיבה ביקורתית, והם צודקים.
כשאת בוחרת ללמוד תואר במדעי החברה, את יודעת שהוא לא יישאר בגבולות הכיתה או שיעורי הבית. הוא ישפיע על האופן שבו תבחני את העולם שסביבך, ועל ההחלטות שתקבלי. המעבדה שלך היא היומיום.
כשאת מתחילה ללמוד אנתרופולוגיה, המבט הביקורתי והחוקר מופנה לקהילה ולתרבות שאת משתייכת אליהן. אל הטקסים, הדתיים והתרבותיים, אל ההגדרות, אל החלוקות, ומתישהו מגיע תורן של החתונות. אותו טקס מקודש ונעלה שתמיד חשבת שאי אפשר לגעת בו, מסתבר שהוא רק מחכה שתקרעי אותו לרווחה. הוא עמוס עד להתפקע במשמעויות, בציפיות, בתפקידים. טקסי חתונה בכלל, וחתונות דתיות בפרט.

הזמנה

אסטרואיד: אני אגיע ביום שישי מוהאהאההא!
אני: זה בסדר אתה יכול כבר התחתנתי
(הודיה הומינר, עד לאחרונה קקון, פייסבוק)

יש קבוצות ווטסאפ שקמות לתחייה רק כשמישהי מתארסת, וזו באמת שמחה גדולה. סמיילים מאוהבים, בלונים וקונפטי, קול ששון וקול שמחה, ועוד חברה שלך הגיעה אל המנוחה ואל הנחלה. היא עשויה להיות חברה שלא שמעת ממנה מאז התיכון, אבל היא מתחתנת וזה אוניברסלי. זה יעד. היא מתחתנת ועתידה להקים משפחה, וזה ככל הנראה הצעד המשמעותי ביותר שהיא עשתה עד היום. היא ככל הנראה ממש מאוהבת, שזה גם נחמד.

כל הבקרוב אצלך הזה הספיק כבר ליצור אצלנו אנטי מסוים, כמו גם המרוץ לחופה וההילה סביב כיסויי הראש. כאילו שלהתחתן זה הישג שיש להתפאר בו. תהיי שווה משהו כשתהיה לך פיסת בד על הראש שתעיד שמישהו בחר לחיות איתך לעולם ועד. תהיי שווה משהו כשתתחילי לממש את הייעוד שלך – הבאת ילדים לעולם, כמובן. הרי יש לך רחם, וזה אומר שכל רגע שאת לא משתמשת בו הוא בזבוז זמן. תהיי שווה משהו כשלא תהיי עוד לבד. תמצאי מישהו, את לא באה לנו טוב בעין כשאת יחידאית. נועדת להיות יחד. וזה לא שאני לא מייחלת למצוא את הטוב הזה ביום מן הימים – אני רק מבקשת שתניחו לי לייחל בשקט. שתניחו לי לייחל בעצמי.

ועדיין, יש ביום הזה משהו מרגש. השילוב של מציאת אהבה גדולה, עם ההימצאות של כל האנשים שאת אוהבת תחת קורת גג אחת, יש בו קסם גדול. יש ניצוצות שאלף נשמות טובות לא יצליחו לכבות.

כיסא כלה

"תפסיקו כבר עם הברכות האלה! אתן כבר מבורכות!"

הילתה של בחורה צעירה ומכוסת שיער, היא כאין וכאפס לעומת הילתה של כלה. כלה היא דמות מלאך המהלכת ביננו. לפעמים היא מחוברת מספיק אל הקרקע כדי לענות להודעות ביום חופתה, ולפעמים את יודעת שאין על מה לדבר. היא רוקדת איתך (לכמה שניות) ומחבקת אותך (לפעמים בחטף) והיא כולה אור. היא מתחתנת היום, והאגדה מספרת שיש לה כוחות מיסטיים עליונים, אז את אצה רצה לקבל ברכה. "מה השם המלא? אוקי. אלישבע, אני מברכת אותך שתמיד יהיה לך טוב, בכל דבר שתעשי, בכל דרך שתפני אליה, שתמיד תהיי שלמה עם מה שאת עושה, שתהיי מאושרת, שתמיד תהיי בריאה, שבאמת תמצאי את הזיווג הנכון שלך, משורש נשמתך, בחור ירא שמים, שיאהב אותך ושאת תאהבי אותו, ושתקימו בית נאמן וחזק ויציב בישראל", וזה נמשך. משפט אחד ארוך בין שתי חברות עצומות עיניים, אחת מעניקה והשנייה מקבלת. אני תמיד מבקשת שהן תברכנה אותי שיהיה לי כוח לעשות את הדברים הנכונים, ושאמצא את המקום שלי בעולם. יש דברים שמבקשים רק מכלות. אם כבר הקדוש ברוך הוא על הקו, ויש פרוטקציה, זה זמן טוב לבקש את הדברים שאין לך את הכוחות לחפש בעצמך.

חופה

"מזל שהתחתנתי לפני שנהייתי ממש פמיניסטית. יש משהו ממש יפה וממש מעצבן בכל הטקס והשירים."

אני יכולה להעיד שנעשיתי די פמיניסטית בטרם אעמוד תחת חופה. אם דיברנו על סטודנטים לאנתרופולוגיה, אז סטודנטית לאנתרופולוגיה פמיניסטית ודתיה זה פיגוע תודעתי בחתונות. חופות הן הרי טקס דתי, מתחת לכל השמאלץ והקישוטים. הן טקס דתי שבו הכלה שותקת, בדרך כלל. כבר היו לי חברות שהעידו בפניי שהן אסירות תודה על השתיקה שמצופה מהן. איכשהו, אני לא רואה את עצמי נופלת למשבצת הזו. אפילו לא אכפת לי מהפן הקנייני של החופה. לא כל-כך מפריע לי שיקנו אותי כל עוד עושים את זה במעט טאקט, אני מסוגלת להדחיק את ההיבט הרעיוני הזה ולהתעלם ממנו. מפריע לי יותר שמצפים ממני לשתוק לכל אורך הטקס, ושהקול שלי כלל לא נחוץ לתהליך.

באחת החתונות הטקס הדתי נדמה לחלוטין עסקי: חילופי דברים בין גברים לבושי שחורים, מרביתם מוסמכים לרבנות, ורק מיעוטם מכיר את הכלה באופן אישי. כמה אפשר להרחיק ממך את הטקס שבו את נישאת לאיש שאת אוהבת? כמה אפשר לדבר מעל הראש שלך? איזה מין דבר זה שאפילו לחברים של החתן יש פתחון פה ולך אין? יעלו ויבואו בזה אחר זה גברים, כל מיני גברים, רק גברים, ויברכו שבע ברכות יפהפיות ונעלות תחת החופה שלך. זו רק ברכה, מישהו אמר לי השבוע, זו לא איזו חוויה מטורפת. ועדיין. זאת החופה שלך, ורק גברים מדברים בה. לפעמים אני קצת מקנאת בטקסי האיי דו הנוצריים. לפחות אצלם מישהו שואל אותך מה את חושבת. לפחות שם את ראויה למעט טקסט.

(והכי נורא, זה כשהם אומרים בתולתא משהו. אולי תלכו מפה?)

מנה ראשונה

"אז מאיפה אתה במקור?"
"גדלתי בטריילר כל הילדות שלי. גרתי ב48 מדינות שונות בארצות הברית."

ואז מגיע תור המינגלינג. מעצם טבען, חתונות הן אסופות של אנשים שמרביתם זרים זה לזה, כאשר המכנה המשותף להם הוא היכרות עם הזוג המאושר. את, מספר חברות שלך (מספר שיורד ככל שעבר יותר זמן מאז שנוצרה החברות עם הכלה), וכל החברים של הכלה והחתן וההורים, באירוע אחד. תמיד יש שם כמה חברים צבעוניים. חוץ מהחבר הנודד שפגשנו (הוא גם עושה ג'אגלינג עם חרבות ומתעתד ללמוד לימודי קולנוע), זכיתי להכיר גם את המיסטיקנית הרשמית של ערוץ עשר, ובחור צעיר אחד שמנגן בחמת חלילים. מפעם לפעם את רואה את ראש האולפנה ואת המנהל, את הרכזת מהשירות, חברות שאת אוהבת יותר ופחות. מתחיל מרתון התעדכנות: חלקן כבר לקראת סוף התואר, או אחרי טיול ארוך, או שיש להן – הפתעה! – תינוק קטן בבטן. זו תזכורת לכל אלפי המסלולים שמתנהלים בנחת במקביל לזה שלך, לכל האנשים שיכולת להיות, לכל הדרכים שלא הלכת בהם, לכל הדברים שפעם היית. תמיד בסוף הערב את אומרת להן – תשמעי, מזל שיש חתונות!

ריקודים

"אשר ברא, ששון ושמחה, ששון ושמחה, חתן וכלה >>> מהפכה, של שמחה, כי כולנו משפחה, ונרקוד, בטירוף, כי הגיע זמן לעוף."

הסיבה האמיתית לשמור על כושר בעיתות שגרה היא כדי לא להתעייף כל פעם באמצע סבב הריקודים הראשון. אם יש להקה טובה, מספיק מקום, אקוסטיקה נורמלית, ובשעת הדחק אפילו רק חברות טובות – הריקודים האלו עשויים להיות גן-עדן אופורי. זה כבר לא עניין של לרקוד עם הכלה או לא לרקוד איתה – להשיג ריקוד עם אובמה זה לפעמים פשוט יותר – אלא פשוט המרחב הנדיר הזה שכולו שחרור. זו בועה שאת יכולה לרקוד בה איך שמתחשק לך, אף אחד לא רואה, וגם אם תיראי מעט מצחיק – זה יעבור. גם ככה כולן צוחקות עכשיו מאושר ומעייפות. זו בועה שבה את יכולה לזרוק את הגפיים לכל הכיוונים משל היית חסיד ברסלב בתל אביב, או לחזור אחורה בזמן לשנות השישים ולרקוד סווינג, או להימעך בין עשרות הרוקדות שאת לא מכירה ולהרגיש איך הנשמה שלך מרחפת לכמה שניות יקרות.

זה מרחב שמתאפשר במידה רבה הודות לכלוב, כלומר, למחיצה. להפרדה. אני תמיד מאושרת כשאני רוקדת, אבל זו פעולה שאני לא מסוגלת לבצע יחד עם חבריי הגברים. זה אינטימי מידי. במובן הזה, המחיצה היא מרחב מוגן. הצד השני  של המטבע הוא הכלוב. רחבת הריקודים הנשית היא כמעט תמיד קטנה יותר, ובדרך כלל היא זו שתחומה בקירות בד. הגברים רוקדים באולם עצמו, והנשים בתוך מתחם, כי אותם מותר לראות כשהם רוקדים. רק אותך אסור. רק כשאת רוקדת, ומבטאת את עצמך, ומרחפת, אסור לאף אחד לראות אותך. בפואמה Thighs, אומרת המשוררת דֵזִירֵה דַאלַאגַ'אקַאמוֹ: "הירכיים שלי אומרות – אנחנו חלומו הרטוב של כל גבר גם כשאנחנו מתחננות שלא להיות." ואני לא יודעת מי הקדים להפוך אותנו לאובייקט בעל תוכן מיני, מי היה הראשון לראות בי חפץ של פיתוי – התרבות המערבית החילונית, או עולם ההלכה. אנחנו רק רוצות לרקוד. אנחנו לא מתכוונות להרע.

זה נשמע פרדוקסלי, לברך על המרחב הנפרד וגם להתרגז על עצם קיומו. אבל תנו לי מרחב נפרד שהוא לא חונק וגוער. תנו לי שמץ של אשליית שוויון. תנו לי הפרדה בין המינים שלא נכנעת לתכתיבים ולתפקידי מגדר בצורה כל-כך בוטה. תנו לי לרקוד כמו שאתם מרשים לעצמכם, בלי להרגיש אשמה אם המחיצה נפתחה קצת.
אני יודעת שזה לא כל-כך מציאותי, ושההפרדה המעודנת שאני מחפשת לא מתאימה לכולם. אבל לדעת מה את רוצה בעולם מושלם זו גם התחלה טובה.

חתונה מספר 4

"היית בחתונה חלבית?! איזה יופי! החתונה החלבית האחרונה שהייתי בה הייתה לפני 25 שנה!"
(אמא, היום שאחרי)

לחתונה הרביעית כמעט ולא הגעתי. היא הייתה רחוקה, וגופי התחיל לכאוב מרוב חתונות. בסוף החלטתי להתגבר ולבוא, וזו הייתה החתונה הכי קסומה שזכיתי להיות בה עד היום.

אני לא יודעת מהם הנתונים הרשמיים, אבל אני בטוחה שהיינו פחות ממאתיים איש. הרבה פחות. החופה הייתה על ראש צוק, יכולתי לראות ויכולתי לשמוע. הרב דיבר בלשון בני אדם, מילא את חובותיו הרבניות בלי לשעמם את הנוכחים למוות. הוא לא דיבר מעל ראשה של הכלה. המברכים תחת החופה היו חברים ובני משפחה של בני הזוג.

החתונה הייתה חלבית. בופה. עמדנו מעט בתור ללזניה, לפסטה, לסיגרים ולסלטים, ולא קרה לנו כלום. הבייגלים היו טריים. היה אוכל מצויין והוא הספיק לכולם, גם בלי שמלצר מעונב ישאל אותנו אם פילה בשר או פרגית. היו בחתונה הזו יותר קווי דמיון לחגיגת בת המצווה שלי מאשר לחתונות אחרות שהייתי בהן, וזה היה נפלא.

מישהו החליט להוציא הרבה מהאוויר החם של התעשייה הזו, והותיר בבלון רק את מה שדרוש: אוכל טעים, להקה שמחה, צוות צילום קטן, די מקום לרקוד וחברים טובים. בלי פוזה, בלי לעשות רושם, בלי תוספות מיותרות. זו החתונה שלהם, זה מה שהם אוהבים, וזה מה שהיה. בלי ליפול למעגל האימים האומלל של אורחים שמשלמים על אירוע (משלמים!!!) וצריך לספק להם סחורה מסוימת.

זה שאירוע הוא היום החשוב, המרגש, או הנעלה ביותר בחייך – לא אומר שהוא צריך להיות גם היקר, הנוצץ והראוותני ביותר. זו קורלציה שהיא פרי דמיוננו. לקראת סוף החתונה הרביעית, אחד החברים הרים גיטרה והתחיל לנגן, וכולם הצטרפו אליו בשירה. ככה הם אוהבים. היום הזה יכול להיות יום שדי דומה לחיים האמיתיים שלך, בתוספת אנשים שאתה מאוד אוהב ומוזיקה משגעת. חתונה יכולה להיות נהדרת גם בלי לנפח אותה הרבה מעבר למימדים שלך עצמך. התוכן שלה, בסופו של דבר, הוא די מדהים בפני עצמו.

1118917195

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s