מאימתי אומרים ערה?: מנין דערה הווי גילוי לעריות. הכר כתיב התם 'קול באשה ערווה', הא לא איכתב בכתב, קל וחומר לא באסמס. אי הכי מנין? קא משמע לן: "אני ישנה וליבי ער". אל תקרי ער, אלא ערה.
וגם: למה אנחנו לא טורחים לדעת יותר על הסביבה שלנו, מה לא עבד בקמפיין של המחנ"צ, ומה צפוי בעתיד.
קצת על המוצא | קצת על החינוך | קצת על ערה | קצת על הקמפיין | קצת על המכללה | קצת על הצפוי | קצת על אור
ראשון
קצת על המוצא
הדבר שאני הכי אוהב לעשות הוא לכתוב. אף פעם לא בדקתי את זה, אבל אני כותב חמשת אלפים מילים מדי שבוע. שנה שעברה המחשב שלי התחיל לחרוק. התוכנות עבדו לאט יותר, הסרטים נעו בקצב של צב וההקלדה נעשה בלתי נסבלת. יום אחד, כמובן, הגיע הצג הכחול. השתגעתי. הייתה לי כתבה להגיש, בלוג לכתוב ולא ידעתי מה לעשות. עשיתי את מה שידעתי, כיביתי והדלקתי את המחשב. ניסיתי לנווט במסכים שהזכירו לי את המשחק דייב, הוצאתי את הסוללה מהמחשב, אבל לא יכולתי שלא להתייחס למחשבה שאני פשוט לא יודע מה אני עושה.
הבטתי במחשב. את הצג אני מכיר, אני יודע איך הוא אמור להיראות. אני יודע שהוא בצבע שחור, אני יודע איזו חברה ייצרה אותו, אני יודע אילו אותיות יש עליו. אני אפילו יודע הקלדה עיוורת. אני יודע להדליק ולכבות אותו. אני יודע לחבר אותו לחשמל ולנתק סוללה, אבל אם חושבים על זה לעומק, אני לא יודע עליו שום דבר.
יש הרבה בעיות במערכת החינוך. יש שחושבים שהבעיה היא בחוסר ידע, יש החושבים שהבעיה היא דווקא בערכים. אני טוען שהבעיה עמוקה יותר. אנחנו כבר לא מעריכים שום דבר שיש לנו. הפלאפון נתקע? בוא נקנה חדש. מה נעשה עם הישן לאף אחד לא באמת אכפת. יש לנו מים זורמים, חשמל, אוכל. יש לנו עושר יותר גדול משהיה בעולם אי פעם, ועדיין – מרוב עושר – אנחנו לא מעריכים שום דבר.
כל אחד ואחת מאיתנו עומדים על כתפיים רחבות של האנושות כולה. זה לא משנה אם היא קיימת ששת אלפים שנה, כפי שטוענת היהדות או מאות מיליוני שנים, כפי שטוען המדע. האנושות התאהבה בהישגיה האחרונים, הכבירים לכאורה ביותר, אך זונחת את לימודי העבר שלה. הביטו סביבכם. בין אם אתם קוראים את השורות האלו באוטובוס, בין אם אתם יושבים על המחשב, אתם מוקפים בטכנולוגיה שמישהו בעבר הגה ואיש מאיתנו אינו יודע איך עשה זאת.
אנחנו לא יודעים מה המוצא של דברים, וזה נכון לגבי הכול. זה נכון לגבי הטכנולוגיה שמקיפה אותנו, אך גרוע מכך – זה נכון גם לגבי הזהות שלנו. כמה אנשים יודעים את הסיבה בגללה באנו ארצה, כמה מאיתנו יודעים מה היו שאיפות הציונות? הכול אמ;לק, הכול ארוך מדי, לא קראתי. כמה מכירים את המקורות שלנו באמת, כמה מאיתנו חצו את הקו הירוק כדי להכיר מקרוב את המקומות בהם הלכו מייסדי האומה שלנו, אברהם, יצחק ויעקב. זה לא רק טכנולוגיה, זו גם זהות.
כשאנחנו מוותרים על הידע הזה, על ההיכרות עם העבר – שלנו כעם, שלנו כציוויליזציה, שלנו כאנושות – אנחנו מוותרים על היכרות עם רבדים עמוקים יותר שלנו. כשאנחנו לא יודעים ממה מורכב המחשב, אנחנו מוותרים על היכולת שלנו להשפיע על האופן בו הוא יתקדם. כשאנחנו לא יודעים דברים על המוצא שלנו, אנחנו מוותרים על הארץ שלנו בלי להבין שהיא הרבה יותר מסתם טריטוריה. כשאנחנו מוותרים על הכתפיים שעליהן אנחנו עומדים, אנחנו בעצם הופכים וירטואליים. אנחנו בעצם עומדים באוויר, בלי שום דבר להישען עליו.
שני
קצת על החינוך
השבוע, נחשף בידיעות אחרונות כי מנהלת בית ספר יסודי בדרום ת"א ערכה סקרים על מנת לברר למי מצביעים הורי תלמידי בית הספר. "מי שהצביע ככה", צוטטה המנהלת, "יוכל לשכוח מכך שאתן לו הנחה בתשלומים". על פי הכתבה המנהלת ביקשה לקחת חלק פעיל בקמפיין "לא לתת", אשר ביקש למנוע סיוע כלכלי לתושבי הפריפריה שהצביעו למפלגות הימין. כמובן, המורות שמועסקות על ידי אותה מנהלת העדיפו שלא לפצות פיהן מולה. אם היא מאיימת למנוע סיוע כלכלי מתלמידים הזקוקים לכך על בסיס דעות הוריהם, היא בוודאי תפגע הרבה יותר במי שמועסק ישירות על ידה.
אפליה כלכלית על רקע השקפת עולם היא אחד הדברים החשוכים ביותר שקיימים. זה דבר שמתרחש במשטרים אפלים, במדינות בהן הבחירה בהתנגדות פירושה הגליה, כליאה, או מוות. זה מה שניסתה לעשות מנהלת בית הספר, להגלות את תלמידיה, לכלוא את מחשבות הוריהם ולהרוג את האפשרות שיצמח דור נוסף של ימין. התגובה הצפויה, הפבלובית, תהיה לפטר אותה עם תום חקירת האמירות. אין מקום לפוליטיזציה בחינוך, כל שכן כשהנושא מגיע לסוגיות כלכליות של משפחות. גם אין מקום לפוליטיזציה בחדר המורים. הפוליטיקה צריכה להישאר מחוץ לשער בית הספר.
מנהלת בית הספר לא רק שכחה את תפקידה, היא שכחה גם את הסיבה בגללה היא נמצאת שם: כדי לשרת את התלמידים. היא לא שם כדי לתקן אותם, כפי שהיא רואה את הגדרת המונח. היא לא שם כדי לעצב את תודעתם בהתאם להשקפת עולמה. היא לא שם כדי לחנך מחדש את ההורים. היא שם כדי לשרת את התלמידים. היא שם כדי לתת להם את הזדמנות שווה בדרך למרוץ החיים. היא שם כדי שנקודת הפתיחה שלהם תהיה קרובה כמה שיותר לנקודת הפתיחה של ילדים שנולדו להורים אמידים יותר. היא שם כי ההורים של אותם תלמידים סומכים עליה שתעניק להם את מה שהם לא מצליחים. היא שם כי יש חוק חינוך חובה, היא שם כי זה הבית ספר שיש הכי קרוב לבית ויש נורמה של ללכת לבית ספר, היא שם כדי להקנות לילדים ידע.
בניגוד למה שניתן לחשוב, האחריות לחינוך ילדינו נתונה בראש ובראשונה בידי ההורים, לא בידי המדינה. חוק חינוך חובה הוא חוק חשוב וטוב, כי מסגרת חינוכית היא הכרחית לכל אזרחי ישראל, אך התכנים שמספקת המסגרת הם סיפור אחר לחלוטין. כשאנחנו שולחים את ילדינו אל בתי הספר הממלכתיים, אנו מפקירים את ילדינו בידי גחמותיו הפוליטיות של מאן דהוא אשר מונה ממניעים פוליטיים להיות שר החינוך. פעם זה גדעון סער, פעם זה שי פירון, פעם זה נפתלי בנט. מרוב שאסור להכניס פוליטיקה לבתי הספר, הפוליטיקה פעם אחר פעם קובעת את סדר היום הלימודי בבתי הספר. הפתרון לכך פשוט: החזרת האחריות אל ההורים.
אם הורי התלמידים מאמינים בסט הערכים שמרכיב את השקפת העולם של המנהלת מביה"ס בתל-אביב, שישלחו את ילדיהם אליו. להורים צריכה להיות את היכולת לשלוח את ילדיהם לבית הספר שמייצג את קשת ערכים בו הם מאמינים, ללא מגבלות של גיאוגרפיה ותקנים. האחריות לחינוך הילדים מוטלת בראש ובראשונה על הורי התלמידים, והם צריכים לקבוע אילו ערכים ילמדו ילדיהם בבתי הספר – לא המנהלת, לא המפקחת ולא כבוד השר.
שלישי
קצת על ערה
מאימתי אומרים ערה?: מנין דערה הווי גילוי לעריות. הכר כתיב התם 'קול באשה ערווה', הא לא איכתב בכתב, קל וחומר לא באסמס. אי הכי מנין? קא משמע לן: "אני ישנה וליבי ער". אל תקרי ער, אלא ערה.
עד אימת אמרין ערה? עד שיצאו שלושה כוכבי, דברי רבי שמעון. ורבי עקיבא אומר עד שתיים אחר חצות שפיר דמי, שנאמר דבר טוב אינו מתרחש אחרי שתיים בלילה. וחכמים אומרים עד חצות, שנאמר בשכבך ובקומך. מספרים על רבי אדם שהיה אומר ערה בכל שעות היממה ולא נפגע. הא, אדם שני דנשוי ודלא חיישינן להו.
רביעי
קצת על הקמפיין
כל אחד יודע ש'יש עתיד' נלחמת על המדינה, שב'בית היהודי' הפסיקו להתנצל, ש'מרצ' זה השמאל של ישראל, ש'כולנו' נטו בשבילנו ושש"ס הם נציגי השקופים. הסלוגנים העקביים עזרו למפלגות השונות ליצור מסר או תדמית מסוימת שהשתמרה לאורך תקופת הבחירות. זה מקל על החיבור עם קהל היעד, כמובן. מפלגה אחת התבלטה בהחלפת הסלוגן במהלך הקמפיין: המחנה הציוני.
לפני שניסו להפוך את הרצוג ל'מנהיג אחראי לישראל' יחד עם ציפי לבני, עיקר הפרסומים של 'המחנה הציוני' התאפיינו בשני צבעים: כחול ושחור. או אנחנו – או הוא, הכריזו באותיות קידוש לבנה. בצד הכחול נמצא הטוב, המואר, השמח, המבטיח ומעורר התקווה לצד הרצוג ולבני. בצד השחור אין תמונה, אך הכוונה ברורה. אסור לתת לנתניהו להוביל את המדינה הזו, אף לא לרגע אחד נוסף. אם נתניהו ינהיג את המדינה, העוני יגדל, כמות הקשישים במדינה תעלה, ישראל תוכתר בבידוד בינלאומי ועדיין, איכשהו, מי שמואשם בקמפיין של הפחדה הוא נתניהו.
כשהמחנה הציוני מאשים את נתניהו בקמפיין הפחדה, הם פוגעים בציבור המצביעים שלו. הם מאשימים 985,408 איש בטיפשות. ההפחדה, כך הם בעצם טוענים, עבדה עליהם. הם לא חושבים רציונלית, הם לא יודעים מה טוב בשבילם. הם מ-פ-ח-ד-י-ם. זו הסיבה בגללה עלו קריאות להחליף את העם. זו הסיבה בגללה החל קמפיין 'לא לתת'. כי מי שעני, מי שמזרחי, מי שדתי, מי שמצביע לביבי, הוא טיפש.
התנשאות השמאל לא החלה היום, אך נראה שהיא רחוקה מלהסתיים. זה לא גרבוז, שירד על מנשקי הקמעות. זה לא הרצוג, שלא ידע לפנות אל המזרחים. זו לא לבני, שמרחיקה את המתנחלים. זה אפילו לא לפיד, שפנה בעיקר לאשכנזים. זה השמאל כמחנה פוליטי. הטיעון נגד נתניהו הוא רק עוד מסמר בארון ההתנשאות של השמאל על הימין ועל המזרחים. ביום בו יבינו שהם צריכים להחליף את הגישה ולא את העם, יהיה להם סיכוי לנצח.
חמישי
קצת על המכללה
ניקולו מקיאוולי (1469 – 1527) כותב איגרת של עצות אל לורנצו דה מדיצ'י, מנהיגה של פירנצה. מדיצ'י ידוע כמי שהצליח להשכין שלום בין נסיכויות איטליה בזמנו. כבר בתחילת האיגרת ניתן לראות בנקל את יחסו המעריץ של מקיאוולי אל הנסיך. הוא תוהה בכתב (שלא לומר בקול) איזו מתנה ראויה היא לנסיך. הוא חוכך בדעתו בין מתנות נוצצות, חפצים שונים, ובוחר לבסוף להשיא את הקונטרס הזה, אוסף עצות לנסיך.
כפי שמדגיש מקיאוולי בפתח דבריו, הם אינם רוויים במילים יפות ולשונית, חיבורו אינו מתעלה לרמה גבוהה. ברם, התוכן הוא העיקר. קטע הקריאה שלנו מתמקד במעט פרקים ובמעט מתוכנם. הפרק הראשון דן בסוגי הנסיכויות ובאופן בו הושגו. הוא יוצר מעין תרשים זרימה של נסיכויות. חלקן חדשות וחלקן מועברות בתורשה. "הארצות הנרכשות בדרך זו, או שהן מורגלות להתקיים תחת שלטון נסיך, או שהן מורגלות לחיי חופש. הן נרכשות או בכוח נשקם של אחרים, או בכוח מי שהשתלט עליהן, או בעזרת המזל( Fortuna (, או בזכות סגולות אנוש ) virtù".
הפרק השני דן בנסיכויות שמועברות בירושה. לטענת המחבר, שלטון נסיכויות המועבר בירושה קל יותר לניהול, ואם הנסיך אינו עושה גרוע במיוחד, צפוי הוא לשלוט ללא מיצרים, אלא אם יגיע כוח חזק ממנו בצורה משמעותית.
הפרק השלישי דן במה שמקיאוולי מגדיר כנסיכויות מעורבות, כלומר נסיכויות חדשות. במקומות בהן השליט מתחלף בקלות, גם לשליט החדש יהיה קשה למשול. התקווה הגדולה שמגיעה עם השלטון החדש עלולה להתהפך במהרה לאכזבה שמולידה את הרצון למהפך ולמפלת השלטון החדש – אף במחיר השבת השלטון הקודם. למי שיכבוש ארץ חדשה ורוצה יציבות, משיא מקיאוולי שתי עצות: "לדאוג לכך שלא יהיה המשך לשושלת הקודמת; ולא לשנות את חוקיהם ומערכות המיסוי שלהם.בדרך זאת יתמזגו מחוזות אלה בנסיכותו המקורית תוך זמן קצר.".
אך אם מדובר בארץ ששפתה שונה, מציע מקיאוולי להעביר את מקום מושב הנסיך דווקא אל האיזור הנכבש. כך יוכל הוא לפקח מקרוב על המתרחש שם, ולגדוע את המרידות כבר משורשן. תרופה אחרת שמציע המחבר היא חילופי אוכלוסין, מתוך הבנה כי המתיישבים במקום החדש יאהבו את המחווה. על המדוכאים הוא כותב כי "על פגיעות קשות אינם מסוגלים לנקום". "לכן, אם פוגעים במישהו, יש לדאוג לכך שלא יוכל לנקום". האפשרות השלישית והגרועה בעיניו היא אחזקת חיל מוצב. מדובר בהוצאה גדולה שאינה נושאת פרי עמה.
כמו כן, מציע מקיאוולי לנסיך לשמור את אויביו האפשריים קטנים ומסופקים, או לקצוץ כל אפשרות לעליית מנהיג חלופי תחתיו. הוא מוסיף ומדגיש כי מלחמה אינה ברת ביטול וכל דחייה שלה רק מעצימה את הקושי איתו יתמודד הנסיך בהמשך. על כן, אם אתה צופה בעיה בעתיד – מוטב שתטפל בה מן השורש מוקדם ככל הניתן. המצב בעתיד לא משתפר.
הפרקים הבאים שקיבלנו עוסק באופן בו הנסיך צריך לנהוג בסביבתו הקרובה ביותר. ראשית, אין תכונות אנושיות טובות ולא טובות. הנסיך צריך לאמץ את התכונות שיועילו לו למשול בצורה חזקה יותר. ותכונות אלו הן כתכונות האדם, רק עם כוח גדול יותר מאחוריהן. על כן יש להיות זהיר פי כמה. ועבור הנסיך יש שתי אלטרנטיבות לסמכות. אהבה ויראה. מקיאוולי מדגיש כי השנייה היא העדיפה. בעוד האהבה תלוית רגשות, סיפוקים והבטחות, הפחד יציב.
בפרק הבא דן מקיאוולי במחויבות הנסיך לאמינות. בקצרה, ניתן לומר כי המחויבות היחידה שיש לנסיך היא לתדמיתו. הוא יכול להבטיח הרבה דברים, ובלבד שיאפשר לעצמו מספיק מרחב תמרון לסגת מהבטחותיו. לטענתו, דווקא הנסיכים שלא נשארו נאמנים למילתם עלו לגדולה, בעוד אלו שכן נעלמו במהרה. "האנשים הם כה תמימים ונוטים אחר צרכי השעה, כך שהמתכוון להוליך שולל ימצא תמיד מישהו שיהיה מוכן ללכת שולל".
הפרק האחרון דן דווקא בעניינים בהם לאדם אין נגיעה כלל – האלוהים והמזל. על כך אומר מקיאוולי "סבורני כי למזל שליטה במחצית פעולותינו, והוא מניח את המחצית השנייה לבחירתנו החופשית".
שישי
קצת על הצפוי
הכול צפוי, והרשות נתונה.
הכול תלוי, גם למי שאין אמונה.
אם נקשיב מספיק,
אם רק נתאמץ
אז גם נשמע
את הבשורה.
הכול צפוי, ולא תמיד נאהב.
והרשות נתונה, ולכן עוד לב נכזב.
לא צריך לדבר כדי להקשיב.
קול התור נשמע מסביב,
זה הזמן להביט פנימה
ולא לחשוב מה היה אם
הכול היה אחרת
גם זו לטובה,
זו הייתה דרך נהדרת.
שביעי
קצת על אור
כשהשלושה ירדו מהאוטובוס אור רצתה לברוח משני הבנים. אורן בישר עבורה שינוי. שינוי ביחסים עם תמיר. אם קודם הם היו צמד חמד, כעת היא חששה שאורן יתפוס מקום ביניהם, והם יהפכו לשלישיה. אבל היא לא רצתה להיות שלישיה. היה לה טוב בשניים, למה הוא היה חייב לבוא ולהרוס את זה? היא ראתה על תמיר שהוא לא מבין, היא ראתה על אורן שהוא מרוצה מהסידור החדש. הבחור החדש מגיע לבית הספר וכבר יש לו חברים, מה יכול להיות יותר טוב?
בדרך לכיתה היא ראתה את טל, אותה לא ראתה כבר שבועיים. "היי!", אמרה בשמחה, בעודה אוחזת בידה ובורחת מהבנים. "היה מדהים" טל תיארה בקצרה. מהחופים, ועד לתיאטראות העצומים, המקדש בפיראוס והארינות באתונה, "הכול מלא היסטוריה! וכל כך יפה שם!". "וכאן אין היסטוריה?" שאלה בעוקצנות אור. היא שמחה לראות את טל, אבל טל הייתה בטיול משפחתי, דבר שאור לא חוותה שנים, אם בכלל. היה לה קשה בלי טל, ועד שהיא התרגלה לכך, עכשיו טל שוב פה והיא צריכה להתרגל מחדש
. "מי הבחור החדש שעם תמיר?" שאלה טל. "היא נראה חמוד", היא הוסיפה. "אוי, טל מה יהיה הסוף איתך?". טל הביטה בה. היא גם התגעגעה, אבל ההערות הציניות מאסו עליה די מהר. "נו, את יודעת למה אני מתכוונת, לא הכול נכנס לרשימה השחורה, את יודעת. הוא נראה נחמד. הוא גם נראה מוכר, לא?". אור הסכימה שהוא נראה מוכר, אך למרות שתמיר ואורן הסבירה שהם מכירים כבר כמה שנים, אור לא זכרה אותו. היא לא זכרה שהוא הותיר בה רושם כלשהו, וכנראה שאם הייתה רואה אותו לא הייתה נותנת בו מבט שני. אבל עכשיו, כשטל אמרה את זה, הוא באמת נראה חמוד.
קצת על הרבה 