אליש: אבדות ומציאות

1. הדבר הראשון שאי פעם איבדתי היה קופסת פילם שהחזיקה בתוכה את כל הכסף שהיה לי. שטר חום ושטר סגול, 150 השקלים הראשונים של ילדה בת שש וחצי. הבאתי אותם איתי לבית הספר כי סיכמתי עם החברה הכי טובה שלי דאז שנהיה ביחד בכסף שלנו, והקופסה נשכחה באולם הספורט. אני זוכרת בבירור שאמא אמרה לי שזו טעות, שזה ילך לי לאיבוד, ושכסף אמורים להשאיר בבית. לקחתי אותה איתי בכל זאת. כשהכסף אבד, אמא שלי לא הייתה צריכה להגיד את האמרתי לך. הוא אמר את עצמו, ואני לא ידעתי מה יותר כואב לי – הטעות המטופשת שעשיתי או הכסף שאבד.  

2. בכיתה ה' התמודדתי על מקום בחידון המשניות העירוני של בית-שמש לשנת 2004. בשלב הבית-ספרי, נתבקשנו להיבחן במבחן כבוד, ולענות על השאלות המקדימות ללא נוכחות של מורה בכיתה. הקונצנזוס היה שאני אעלה לשלב העירוני בלי בעיה, ושתי החברות שהתמודדתי מולן ביקשו ממני לגלות להן רק תשובה אחת. רק בשביל ההרגשה הטובה שלהן, רק כדי שהן לא תיכשלנה. התוצאות הגיעו כעבור כמה ימים: אחת מהן עברה אותי בנקודה אחת, ועלתה במקומי לשלב הבא.

3. אבא שלי אמר לי פעם שדברים שבאים בקלות, הולכים בקלות. לא הצלחתי להבין איך היקום מצליח לעשות את זה – לוודא שמה שיבוא בקלות ילך בקלות, ולא לתת לדברים שבאו בקלות להישאר לאורך זמן. היה לי חלום קטן לעקוץ את המערכת הזאת. להרוויח משהו בקלות, משהו ממש טוב, בלי להתאמץ בכלל – ולהצליח לשמור עליו. עד היום אני לא יודעת אם הצלחתי.

4. בשנה א' גיליתי שאהוד גרף, זה שאולי יש לו ביטוח בריאות אבל אין לו הראל, לומד איתי מבוא לתקשורת המונים. זה היה הדבר הכי מגניב בעולם, אבל אחרי הרצאה אחת הוא נעלם כלא היה. לא האמנתי שהחמצתי את ההזדמנות לדבר איתו על החיים, לספר לו שאני גרופית במידה מסוימת, ולהתייעץ איתו לגבי עולם התקשורת. כשהוא חזר בתחילת שנה ב' לקורס שלי בתקשורת מילולית, חלון ההזדמנויות נפתח מחדש, אבל לי כבר היו תכניות אחרות. שיעורי תקשורת מילולית היו שיעורים ללא חובת נוכחות, ואני הקדשתי אותם לטובת עשייה פוליטית מחוץ לגבולות הכיתה. זו יכולה הייתה להיות תחילתה של ידידות מופלאה, ובאמת התחברנו מעט בשני השיעורים בהם נכחתי, אבל זה כבר לא היה אותו דבר.

5. האמת היא שאיבדתי המון דברים לאורך השנים. עגיל פנינה בשבת ארגון (סבתא שלי הפצירה בי שלא אענוד אותם), דפי חזרה בלילה שלפני מבחן, צמיד חברות שחלקתי עם חברה טובה שירדה מהארץ, ארנק אחד. חברויות וחלומות ותכונות אופי שפעם שהגדירו אותי. קרה כבר שאיבדתי את עצמי לתקופה של כמה שבועות, חודשים, שנה. כשאיבדתי את הפלאפון השני שלי בתוך שנתיים, דווקא ביום שבו שמרתי עליו כמו שצריך, זה שבר אותי לחלוטין. זה מתחיל בשנייה של חוסר תשומת לב, יציאה מהירה מידי מהמונית, כמה רגעי חשיבה על העתיד ולא על ההווה, ואז רבע שעה של בורות מבורכת לפני שאת מחפשת אותו בפעם הראשונה. היד נשלחת פעם אחת לכל כיס, ועוד פעם אחת, ואז לעומקם של כל הכיסים בתיק שלך, והרגליים מתחילות לרעוד קצת. הבטן מתחילה לכאוב ואת אומרת לה לנוח, כי לא קרה כלום, ואין מצב, ועוד רגע את מוצאת את זה, אבל אז הידיים רועדות ואת מתחילה לאבד שליטה על הסיפור. הברכיים מוותרות לעצמן ואת צונחת על הספה. את מבינה ששוב נכשלת.

אני זוכרת שנורא כעסתי עליו. לא על הגנב, לא על נהג המונית, עליו. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני, מה הקטע שלו להתעלל בי ככה. כי הרי אם לא הייתי מאמינה בו, יכולתי להגיד שהכול צירוף מקרים וששום דבר לא נושא בחובו משמעות, אבל אני ידעתי שזו לא האמת. דברים לא קורים סתם. הוא מנסה להגיד לי משהו, הוא מנסה ללמד אותי, ואני כבר חשבתי שלמדתי הכול אחרי כל-כך הרבה אובדנים מטופשים. אחרי כל-כך הרבה עיתויים גרועים וקופסאות פילם ועגילי פנינה והזדמנויות אבודות, לא חשבתי שיש סיבה להמשיך לחבוט בי ככה. אבל הוא המשיך.

מישהו אמר לי פעם שכשאתה מאבד חפץ ששייך לך, זה כמו לאבד חלק מהעצמיות שלך. זו הסיבה שיעקב אבינו חזר לאחוריו כדי לאסוף פכים קטנים ששכח לארוז, למרות שהיה נתון בסכנת חיים. החפצים שלו היו חלק ממנו. הפכים הקטנים שלנו הם חלק מאיתנו. לאבד אותם, להיכשל בצורה הזאת, להשמיד ולהרוג ולאבד משהו שהיה אצלנו בידיים, משהו שהיה שלנו- זה כישלון כל-כך עמוק. זה לצמצם את עצמך. זה לטשטש את עצמך. זה לסגת, זה להיכנע.

6. אנשים מרבים לדבר על מתחת לספה, על מאחורי המיטה, על החור השחור ששואב אליו את כל הגרביים הבודדות. הדברים שאיבדנו הרי מגיעים לאנשהו. אין להם ברירה. בין אם אלו דברים שוויתרנו עליהם כי הגיעו דברים חדשים ובין אם אלו דברים שעדיין מחשבות עליהם טורדות את מנוחתנו, בין אם הם אבדו בגלל חוסר אחריות ובין אם בגלל חוסר מזל, בין אם הבחנו בחסרונם ובין אם לא. בין אם הם ממשיים ובין אם לעולם לא נצליח לתאר אותם. בסוף השנה הראשונה שלי באוניברסיטה, כאבתי מאוד את אובדן התמימות. לא במובן המקובל שלה, אלא במובן של היעדר ידע. השנה האחת הזו לימדה אותי כל-כך הרבה על בני-אדם, על הכוונות שלהם, על העולם, ובסופה ייחלתי לדעת מעט פחות. רציתי להסתכל על הקמפוס ולא לדעת עליו הכול. ככול שאתה צובר, אתה בהכרח מאבד. שאלתי את עצמי פעם אם זה עובד גם הפוך, אם ככול שאתה מאבד אתה גם צובר.

7. הם מרבים לדבר על מתחת לספה, אבל יש דברים שלא מגיעים לשם. יש דברים שאיבדתי והם באמת נעלמו, לעולם. כאילו שמישהו מוודא שלא אמצא אותם. אחותי פעם סיפרה לי שהיא הפילה בטעות מסרגה במסדרון ריק, וגם כשהיא עברה משבצת-משבצת על הרצפה המסרגה לא הייתה שם. לפעמים היקום מעלים לך דברים, פיזית לוקח לך אותם, וזה כמו נשל של נחש. אלו דברים שאתה מוכרח לאבד כדי לגדול. בכל פעם שאתה משתנה, אתה מאבד את כל מי שהיית פעם. אתה מוותר על כל המערכת שבנית ושהתאימה לאותו אדם קדום, כי האדם הזה לא גר כאן יותר. וכשאנחנו משקיעים יותר מידי זמן בחיפוש אחר האבדות האלו, באיסוף של הנשל הדק הזה, בהיאחזות בקירות הפנימיים של הגולם שלנו שמבקש כבר להתפורר ולתת לנו לעוף – – – זה זמן יקר שיכולנו כבר להיות בו פרפרים.

8. "אלישבע בוקר טוב. כרטיס הסטודנט שלך נמצא במחלקת אבדות בר אילן, בנין 501 חדר 024. טלפון: 035317778. אילן."
לפעמים החיים מפתיעים אותך.

letter-in-the-bottle

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אליש: אבדות ומציאות

  1. זה היה יפה. תודה.
    פעם חשבתי שכל הסיפור של הלאבד דברים או לשכוח אותם הוא רק בשביל שיהיו חלקים ממך בכל העולם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s