קצת על הרבה – מוצ"ש ויקהל-פקודי

פעמוני ההיכרות לא צלצלו בראשה של אור. גם על ציפי גולד היא מעולם לא שמעה, ולתמיר לא היו חברים בני המשפחה, כך שזה בלבל אותה עוד יותר. "אתה חדש פה בעצם?", היא שאלה את אורן. "כן, הוא עבר הנה מזיכרון", ענה תמיר. "אבא שלי קיבל הצעת עבודה בצ'ק פוינט וההורים החליטו לעבור לכאן". גם זיכרון יעקב לא עוררה באור שום זיכרון, למעט אולי איזה סיור שעשו במוזיאון העלייה הראשונה, אך היא לא הצליחה לזכור דבר. היא המשיכה לשאול את אורן על מקום מגוריו הקודם, מנסה לזהות נקודות מוכרות. "הייתה לנו שם תצפית ישר אל הים, אבל כאן אפשר פשוט להגיע אליו".  היא שאלה אותו איך הוא מרגיש עם זה. "האמת שאין הרבה מה לעשות שם, ונראה לי נחמד פה, קצת הרים והכל. שינוי טוב, אני מקווה".

וגם: כמה האיחוד האירופי משקיע בשנה כדי לקדם את המדינה הפלסטינית? מה לנזירה איטלקית ולאייל כהן מ"דה וויס"? ומה אפשר ללמוד מפייסבוק על הבחירות הקרובות?

קצת על ההפגנה | קצת על הזמן | קצת על המפגש | קצת על המכללה | קצת על פייסבוק | קצת על 'קין והבל' | קצת על אור

קצת על ההפגנה

ראשון

וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם:

ב-28 באוגוסט, הגיע מרטין לותר קינג לאנדרטת אברהם לינקולן ונתן את נאום חייו. קהל עצום הגיע, רבע מיליון אנשים שהגיעו מכל קצוות ארצות הברית. הם הגיעו רק כדי לשמוע את החלום של קינג. רבע מילון אנשים מלאי תקווה ורצון לשנות ולהשפיע על המציאות כפי שהייתה עד אז. בזכות האנשים האלו, שהאמינו והגיעו, הנאום הזה הפך להיות קו פרשת המים של תנועת המאבק למען זכויות אדם. כיום, 52 שנים לאחר מכן, אפשר לומר שהחלום התגשם.

בשבוע שעבר היה יום פטירתו של מנחם בגין. בדומה למצב כיום, ב-1981 נמצא שלטונו של בגין בסכנה. השמאל הכיר בפגיעותו של שלטון בגין ואיים להשיב את מה שהוא תמיד ראה כשלו. לבגין נקרתה הזדמנות בדרך, אותה יצר לו דודו טופז. בגין הסביר לטופז מיהם מצביעי הליכוד וכמה חשובה היא אחדות העם היהודי. את נאום הצ'חצ'חים ראו עשרות אלפי ישראלים בכיכר מלכי ישראל. בזכות הנאום הזה, רבים שבו להאמין בדרכו של בגין ובגין צלח גם את הבחירות האלו.

אנחנו חיים בעידן של פייסבוק. אם משהו כואב לנו, אנחנו נכתוב על זה סטטוס זועם. אם אנחנו לא מרוצים ממשהו, נארגן עצומה אינטרנטית. הכול במרחק של קליק אחד. גם בבחירות זה קצת ככה. נשנה תמונת רקע או אולי תמונת פרופיל, נשתף את הסטטוס המוצלח של המועמד בו אנו מאמינים, אולי אפילו נשתף סרטון של מפלגה יריבה – סתם כי הוא עשוי טוב. אבל לצאת מהבית, זה כבר סיפור אחר לגמרי.

אצלנו, בימין, המצב גרוע עוד יותר. כשנאבקנו נגד הסכמי אוסלו, התקשורת עשתה יד אחת עם השלטון. המשטרה חסמה אותנו ועצרה אותנו. קולנו נדם בעל כורחנו. אני הייתי קטן מדי אז, אבל את התסכול אני זוכר היטב. את התסכול הרגשתי בעצמי ב-2005, כשהפגנו נגד ההתנתקות. לבשנו חולצות כתומות, יצאנו לצמתים, חילקנו סרטים, פליירים וחיוכים. ניסינו להסביר, ניסינו לשנות. הפגנו בצמתים והפגנו בכיכרות. המחאה לא עזרה, הגזירה עברה וההתנתקות קרתה. כשהגיעה הגזירה על ההקפאה המחאה הייתה רגועה יותר, שקטה. הייאוש נעשה ברירת המחדל. מה הטעם למחות, אם אי אפשר לשנות?

ביום שלישי הקרוב יתקיימו הבחירות לכנסת ה-20 ולממשלה ה-34. עתיד המדינה מונח על השולחן. איזו ממשלה אנחנו רוצים? האם אנחנו רוצים ממשלה שתפתח את השווקים, שתצמצם את מעורבות הממשלה ותקל על העסקים הקטנים או כזו שתעלה את המסים, תתערב בעסקים ותגביר את הרגולציה? האם אנחנו רוצים שהממשלה הבאה תשמור על האינטרסים החיוניים לביטחונה של ישראל ותדע לעמוד בלחצים הבינלאומיים לוותר על חבלי המולדת או כזאת שתוותר על הכול רק לעלות על דרך השלום? אם יש לכם תשובה לאחת מהשאלות האלו,  אל תסתפקו ב'לייק' לטור הזה, קומו והראו שאתם מאמינים.

אני יודע, הפגנות לא תמיד עובדות במדינה הזאת, בטח לא לימין. הדמוקרטיה כאן לא תמיד מאפשרת את חופש הביטוי במלואו. אפשר לומר שנכשלנו כמה פעמים, אבל הפעם הגענו לקו פרשת המים – ממש כמו במאבק הצודק של לותר קינג או של בגין ב-1981. הימין עלול ליפול ולאבד את השלטון לטובת השמאל. אם אתם מאמינים בדרכו של הימין, אם אתם רוצים ממשלה לאומית, אל תסתפקו ב'לייק', 'קומנט' או 'שייר'. הצביעו ברגליים, הוציאו דגלים, לבשו חולצות, אנחנו הולכים למלחמה על העתיד שלנו. ואין ברירה אלא לנצח.


 

קצת על הזמן

שני

וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה:

וכשמגיע הלילה

הן חוזרות לאיטן

זוחלות על הכר

פוגעות בעצמן.

מתנגשות זו בזו,

התאווה והאהבה,

נלחמות אלו באלו,

מחפשות את התקווה.

 

וכשמגיע הלילה,

בין כל השקט,

צומח לו הקול

שיאמר לי תכף.

הגיע הזמן

תכף זה כאן.

וכשמגיע הלילה,

המלאך הגואל

עוטף ברחמים

את כל הימים.

הגיע הזמן,

תכף זה כאן.

 


 

קצת על המפגש

שלישי

וַיַּעַשׂ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר:

זוכת תכנית "דה וויס  2014" באיטליה כבשה את הקהל כנראה כבר ברגע הראשון. זה לא בהכרח היה הקול שלה, זו לא בהכרח הייתה ההופעה שלה. כי אם לומר את האמת, הקול שלה הוא לא הדבר הראשון שאתה בוחן כשאתה רואה הופעה שלה. אדרבה, אני חושב שבפעם הראשונה שראיתי את הקטע הזה לא הצלחתי להתייחס לקול שלה, על אף שהביצוע שלה לשירה של אלישיה קיז היה מוצלח למדי. (הסרטון מוטמע, מומלץ לראות עם כתוביות)

תאמרו שהיחס כלפי  הנזירה כריסטינה נתון לרצון ההפקה, אך זו נתנוה לגחמות הקהל. והקהל, כך נראה בנקל, באקסטזה. הוא מאושר לראות נזירה על הבמה. הוא נדהם לנוכח יכולתה לצאת מהמנזר ולשיר, לנהוג בחוסר איפוק מסוים אך בעיקר להיות חלק מהמופע המרכזי. כשהשופט J-Ax מסתובב ורואה מולו נזירה, הוא בוכה. התגובות כולן מתייחסות לפרדוקס בין התפיסות הקדומות שלהם את המנזר באהבה. הם רוצים להיפתח חזרה אל הנזירה כל כך, עד שזמר הרוק מכריז כי לו היה פוגש בה קודם בחייו – מהלך חייו היה משתנה כולו. זהו היחס האיטלקי לדת בה הוא מאמין.

ואצלנו?

אצלנו כשאייל כהן הגיע לאודישן שלו ב"דה וויס", הוא התקבל בעיקר בעיניים בוחנות על ידי הקהל, אך השופטים קיבלו אותו מידית. הם התייחסו לאישיות שלו, לא למראה שלו. כשגפן פונה אליו ומציע לו לשתף איתו פעולה, הוא מזכיר את אי-ההסכמה ודרכה הוא בונה את החיבור עם הקהל. "אם נשים את האי-הסכמות בצד, את האלוהים שלי ושלך בצד… נבנה גשר דרך המוזיקה", אומר לו גפן. אין התרגשות של ממש, אין מחשבה על אפשרות לחיים אחרים, אלא על אי הסכמות. לא מדובר באהבה לדת, ליהדות או לאמונה, אלא בבחירה של יצירת גשר של אהבה.

האודישן של אייל כהן

ההשוואה בין שני המקרים הכרחית, למרות שיש מי שירצה לערוך את ההשוואה דווקא עם האחים גת – הלבושים בלבוש חרדי, המדמה יותר את הניתוק שחש הציבור כפי שחש הציבור מהנזירה, לצד ההילה הדתית. וכמובן שמול הנזירה אין את העניין הפוליטי שמגיע עם מקום מגוריו של אייל כהן, אך התכנית והפורמט חשובים בעיני לא פחות ולכן את ההשוואה ערכתי מול כהן דווקא בגלל דה-וויס.

אצלנו היחס אל הדת, או אל הדתי, הוא יחס של היכרות עם תרבות כל כך אחרת, שהדרך היחידה לגשר על הפערים היא באמצעות המוזיקה. שפה אחרת, המנותקת מהשפה היומיומית, שרחוקה משני הצדדים כל כך. אפשר לראות את המוזיקה ככלי מגשר, אך אני רואה בהתייחסות של גפן דווקא את הניכור. מובן שבהמשך התכנית מגיע החיבור והדיבור המשותף, אך אין בו אלא לכסות על הניתוק הרב בין השניים, ואת זה אני כואב. באיטליה כוכב רוק שואף לחיבור לאל, בארץ מדובר במחקר אנתרופולוגי כמעט.

 


 

קצת על המכללה

רביעי

וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ:

לא בכל יום יוצא לאזרח הישראלי לפגוש את שגריר האיחוד האירופי וכל שכן לא לשמוע את יחסו אל ישראל. "אנחנו מסכימים על 85% מהדברים", אומר לארס פאבורג אנדרסן. "אבל ב-15% הנותרים יש לנו הרבה בעיות". אנדרסן הוא אירופי במובן הרע של המילה. הוא משדר קור, שפת גופו מכנית ממש. מוצאו, בניגוד למה שניתן לחשוב הוא דווקא דני והוא ראש המשלחת של האיחוד לישראל כבר שנתיים, בהן יחסי ישראל-אירופה ירדו בעיקר מורדות. הוא מנסה לקדם את התהליך המדיני ואף הציע לדברר את ישראל ואת חמאס בזמן המבצע האחרון בעזה, ובפברואר האחרון הצהיר כי אם התהליך המדיני ייכשל, ישראל תבודד.

"בין ישראל והאיחוד האירופי יש שותפות ערכית חזרה מאוד. זוהי אחת ממערכות היחסים החזקות שיש לאיחוד עם מדינה שאינה אירופאית. היקף הסחר עם ישראל מגיע ל-30 מיליארד אירו, וזוהי המדינה עם היקף הסחר הגדול יותר שלנו. הרבה יותר קל להגיע אלינו מאשר לארצות הברית ורק ב-2013 חתמנו על הסכם שמיים פתוחים – וכבר רואים את התוצאות במחירי הטיסות, שיורדים בהדרגה בשנה האחרונה", פתח אנדרסן את שיחתו עם תלמידי המכללה למדינאות.

אנדרסן.
אנדרסן.

תכנית אופק 2020, אשר עוררה לא מעט מחלוקת בישראל בעקבות דרישת האיחוד האירופי להותיר את ההשקעות מחוץ לתחום של ההתנחלויות, צויינה על ידי אנדרסן ככזאת שמחזקת את הקשר בין השתיים. "מדובר בהשקעה של 80 מיליארד אירו על פני שבע שנים, כשעל כל שקל שהממשלה הישראלית משקיעה, אנחנו שמים 1.6 שקלים".

אנדרסן שב ודן בשותפות הערכית, בהיסטוריה ובמורשת, אך עובר אט אט לדון גם במרחב. "אנחנו מודאגים מהאביב הערבי שהופך לאביב איסלמי. ארגוני הטרור נכנסים לוואקום שהותירו המדינות שקרסו ב'אביב' ומדובר באתגר משותף לישראל ולאירופה. חשוב לציין, כי אנחנו משתתפים במלחמה נגד דאעש(לא ISIS, כפי שמתקרה הארגון באמריקה – ע.ל) בסוריה ובעיראק. חלק מפעילי דאעש מגיעים דווקא מאירופה להשתתף במלחמת האזרחים בסוריה. מלחמה זו יצרה גלים רים של פליטים, מה שיוצר לחץ רב על גבולותיהן של לבנון, טורקיה וירדן.".

אנדרסן המשיך לדבר על 'החיים עצמם', או ליתר דיוק על המו"מ המתנהל בין ששת המעצמות ובין איראן. "אנחנו חושבים שאיראן אינה מהווה איום קיומי על ישראל, אך בלי ספק מדובר באיום רציני מאוד. אתם כמובן נמצאים בחזית, בין השאר בגלל השיח הבלתי-מתקבל על הדעת בה נוקטת איראן נגד ישראל. היא מתמודדת עם בעיה זו, אך מדובר בבעיה של כל העולם. הטילים האיראנים יכולים להגיע לאירופה ולכן חשוב לנו להגיע להסכם טוב. מה שהוביל את איראן לשולחן המו"מ הוא הלחץ הגובר שהופעל עליה כחלק מהסנקציות".

הפיל הגדול בחדר הוא כמובן ביחס בין אזרחי אירופה ובין ישראל. הסרטון מכה הגלים של צביקה קליין, עיתונאי מקור ראשון, אשר הסתובב באירופה ובו נראים עוברי אורח יורקים עליו ומקללים אותו – משום שיש כיפה לראשו הוא רק דוגמה לעלייה באנטישמיות באירופה. "מדובר בחלק מאותה אידיאולוגיה בדלנית שמערערת על ערכי הדמוקרטיה והסובלנות. אנו מאוחדים במאבק נגד אנטישמיות ומנהיגי אירופה הוכיחו נחישות במאבק זה".

וכעת, הגיע אנדרסן למחלוקת. "יש הסכמה על 85 אחוז מהדברים, אך יש 15 אחוז שמהווים אתגר ליחסים בין אירופה וישראל, והם היחסים בין ישראל והפלסטינים. האיחוד האירופי תומך בפתרון שתי המדינות, משלוש סיבות. אולי זה יישמע פטרנליסטי, אך אנו סבורים כי זה הדבר הטוב ביותר לישראל בפן הדמוגרפי. זהו מפתח להרגעת המאבק בין העולם הערבי והמערבי, כיוון שהסכסוך יוצר הרבה מתח באיזור. שלישית, האיחוד האירופי משקיע כבר שנים בפיתוח המדינה הערבית, וזה עולה המון כסף. מיליארד בשנה. אנחנו רוצים להפסיק לממן את המדינה הזו ולתת לה לעמוד על רגליה".

"אנחנו מודעים לקשיים שניצבים במו"מ. ישראל אינה מסוגלת להגיע להסדר לבדה, דרושים שניים לטנגו", מסייג אנדרסן, אך ממשיך לתקוף. "אנו מצפים שהצעדים החד-צדדיים ייפסקו. מזה שלושה חודשים שממשלת ישראל מונעת כספים מהרשות הפלסטינית, כספים שאינם שייכים לישראל. מדובר ב-70% מהתקציב של המגזר הציבורי של הרשות. מובן שמדובר בצעד מנע בעקבות הצעדים של הרשות, שפנתה לבית המשפט בהאג. זה הכסף שלהם. הותקפתם בצורה פוליטית, אל תקחו מהם כסף, תתקפו פוליטית בחזרה".

בישראל נתפסים גושי ההתיישבותיות כקונצנזוס, בייחוד גוש עציון, אריאל ומעלה אדומים, אך באירופה התפיסה היא אחרת לחלוטין. "הבנייה שם – גם בגושים וגם מחוצה להם – היא על שטחים כבושים. אין לכם זכות לבנות שם, עד שיהיה הסכם. נוגד את החוק הבינלאומי וזה פוגע באמון במו"מ".

אנדרסן סיכם את היחס האירופי אל פתרון שתי המדינות בקצרה. "אני מקווה מאוד שהממשלה הבאה תתכונן למדינה הפלסטינית ותוכל להתקדם עם הרשות הפלסטינית לקראת מדינה. הפתרון הרי הוא ברור – מדינה על בסיס גבולות 67', חילופי שטחים, ירושלים בירת שתי המדינות. מדובר בפתרון הוגן וצודק, מה שיביא ליציבות לכל האיזור. הדבר יוביל לשיפור כלכלי עצום בקרב שני הצדדים וכמובן – בסיוע של מדינות האיזור".

 


 

קצת על פייסבוק

חמישי

וַיְמַלְאוּ בוֹ אַרְבָּעָה טוּרֵי אָבֶן טוּר אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת הַטּוּר הָאֶחָד:

בבחירות בבר אילן מצאתי דרך לאמוד את כמות האהדה שצובר כל תא במהלך הקמפיין. מצאתי כי בשתי מערכות הבחירות הקודמות, הייתה קורלציה כמעט מוחלטת בין כמות הקולות שקיבלו התאים בקלפי ובין כמות הלייקים שקיבלו בעמודי הפייסבוק שלהם. מכאן, שעמוק בפנים, ייחלתי שתא שחר יגיע לאותם המספרים. בסופו של דבר, הדבר היחיד שנשמר ממדד זה הוא הפער, שהגיע לסביבות אלף.

בנט. מציף את הפיד
בנט. מציף את הפיד

אפשר ללמוד הרבה מהפייסבוק, כי למרות שנעשות בתוכו הרבה מניפולציות (גם על ידי פייסבוק עצמה) מדובר בכלי כמעט אובייקטיבי באשר להתייחסות הקהל כלפי תופעה מסוימת. אי אפשר לזייף אהדה ציבורית לדמות מסוימת, אפשר אולי לפברק לייקים, אבל גם כאן מדובר ביכולת מוגבלת בלבד. אפשר גם להתייחס לכמות הלייקים שעמוד זוכה לו, אך כל מי שמפעיל עמוד יודע שהמדד החשוב באמת הוא החשיפה – מה שנוצר בעיקר על ידי פעילות בעמוד.

לכן, גם אם לנתניהו יש למעלה ממיליון עוקבים (מספר מרשים כשלעצמו), המחקר הקטן שאערוך פה יוכל לעסוק רק בכמות היחס שהוא מקבל בפרסומים שלו. כדי לצמצם את המחקר לגוגל הטור, אערוך את ההשוואה רק בשבוע האחרון לפני הבחירות יחד עם הסקר האחרון שפורסם. אתייחס פה רק לחמש מפלגות בלבד – היות ומפלגות קטנות וסקטוריאליות יותר נוטות גם לא להציג נוכחות רבה בפייסבוק (יחד, ש"ס, יהדות התורה).

חשוב לציין שיש פער עצום בין המתמודדים. נראה כי ביש עתיד העדיפו להפנות את התקציבים שלהם אל השטח (מה שהעלה אותם לאורך הקמפיין מ-8 מנדטים ל-12) על חשבון הרשת החברתית. בשבוע האחרון העלו לדף של לפיד רק שלושה סרטונים, לעומת בנט שהעלה לא פחות מ-22(!). נתניהו, למשל, שיתף רק עשרה סרטונים. בימין נוכחות הרשת גבוהה בהרבה ובשמאל נראה כי נוכחות השטח גבוהה יותר – ועל כן נדמה כי הוא מוביל בסקרים. להערכתי, השיתופים התכופים בימין גורמים לתהודה רבה יותר בדפי מנהיגי הימין.

 

מתמודד כמות לייקים כללית פוסטים (לייקים) תמונות (לייקים/שיתופים) סרטונים(לייקים/צפיות) סקרים (סקר האחרון של ערוץ 10) מנדט באלפים (מנדט=35,000)
בנימין נתניהו 1,257,865  7,248.62 12,905.8

/1,399.8

10,001/ 118,656 20 700,000
יאיר לפיד 379,750 3884.8 4383.33/ 429.16 6,699/84,116 12 420,000
יצחק הרצוג 85,799 3430.8 4723.83/ 575.83 3,304/58,748.4 24 840,000
נפתלי בנט 407,806  4832.77 5,865.87/389.62 115,471.4.71/5,539.5 12 420,000
משה כחלון 81,795 3811.6 3,352.5/258 113,713.6/4,432.3 10 350,000

 

ניתן לראות בנקל כי לפחות בתחום הפייסבוק, נתניהו שולט בפער ניכר על יריביו, כשהרצוג נמצא הרחק מאחור. אז מה גורם לפער העצום בין הפייסבוק ובין הסקרים? האם העמוד של לבני היה צריך להילקח בחשבון בסקירה הזו שערכתי?

ובכן, לדעתי הפער נמצא בשני מקומות. האחד הוא בסקרים, כלומר אם הפייסבוק שווה משהו, אז הימין יקים את הממשלה הבאה – גם בלי הצעתו המאוד נדיבה של בנט מהערב להגיש רשימה מאוחדת לנשיא ביום שאחרי הבחירות. המקום השני הוא בשטח. יש עתיד נותנת את כל הקמפיין שלה בשטח, ותנועת V15 שעושה את העבודה עבור מפלגת העבודה. מה גם שיש לזכור שהציבור הערבי לא נבדק כאן ויכול לשנות את אחוזי ההצבעה ואחוזי החסימה באופן דרמטי.

 


 

קצת על קין והבל

שישי

וַיַּעֲשׂוּ פַעֲמֹנֵי זָהָב טָהוֹר וַיִּתְּנוּ אֶת הַפַּעֲמֹנִים בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים עַל שׁוּלֵי הַמְּעִיל סָבִיב בְּתוֹךְ הָרִמֹּנִים:

אחד הוא בן עשירים, השני גדל בכפר איכרים. שניהם מבריקים. אחד גדל למשפחת בנקאים אמריקאית שורשית, השני בפולין. הם נולדו באותו יום, ובאותה השנה, וחייהם עמוסים בתקלות אך הם חווים חוויות דומות כל העת. שניהם מאבדים את אביהם באותו הגיל, שניהם שאפתנים בצורה בלתי רגילה, על אף ששמותיהם יכולים להקל עליהם לא מעט.  קין מחפש את הדרך להמשיך את שמו של אביו ולהותיר חותם גדול יותר ממנו בעצמו, הבל לוקח את שם אביו ומנסה לעשות בו כמיטב יכולתו בארץ הזרה ומלאת האפשרויות שהיא אמריקה. במהרה, השניים הופכים למתחרים המאיימים לחסל איש את רעהו.

איור של קין והבל. שימשו לארצ'ר מקור השראה לספר מופתי
איור של קין והבל. שימשו לארצ'ר מקור השראה לספר מופתי

ג'פרי ארצ'ר בונה עלילה שנמתחת למעלה מחצי מאה, כשברקע המאורעות הגדולים של המאה ה-20 משפיעים כל העת על השניים. הבל שורד את מלחמת העולם הראשונה, קין חוזה את משבר 1929, ושניהם מתנדבים להילחם במלחמת העולם השנייה – מתוך רצון להגן על המדינה שנתנה להם כל כך הרבה. המאבק האימתני בין השניים מתרחש מתחת לפני השטח, שכן הראשון הוא בנקאי והשני מלונאי, עד שלבסוף מגיעים השניים לצומת דרכים בו אין להם ברירה אלא לחבור יחד למטרה משותפת.

 


 

מעגלים של אור

שביעי

וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן:

אורן ראה את אור ראשון. "תגיד, זאת לא ידידה שלך?" שאל את תמיר. הוא השיב לחיוב. "אור – אורן, אורן – אור" הוא הציג ביניהם. אור הביטה באורן. הוא נראה היה אדיש מאוד, וקולו נשמע לה לא ברור, כאילו מלמל בינו לבין עצמו. היא לא הצליחה להבין אותו. "מאיפה אני מכירה אותך?" שאלה אותו. הבחור נראה חדש בשכונה. "קרובים שלי גרים קרוב לבית של תמיר". היא שאלה לזהותם של אותם קרובים ,מנסה להבין אם היה לה רושם ראשוני קודם לגבי הבחור החדש. "משפחת גולד, ציפי זו דודה שלי".

פעמוני ההיכרות לא צלצלו בראשה של אור. גם על ציפי גולד היא מעולם לא שמעה, ולתמיר לא היו חברים בני המשפחה, כך שזה בלבל אותה עוד יותר. "אתה חדש פה בעצם?", היא שאלה את אורן. "כן, הוא עבר הנה מזיכרון", ענה תמיר. "אבא שלי קיבל הצעת עבודה בצ'ק פוינט וההורים החליטו לעבור לכאן". גם זיכרון יעקב לא עוררה באור שום זיכרון, למעט אולי איזה סיור שעשו במוזיאון העלייה הראשונה, אך היא לא הצליחה לזכור דבר. היא המשיכה לשאול את אורן על מקום מגוריו הקודם, מנסה לזהות נקודות מוכרות. "הייתה לנו שם תצפית ישר אל הים, אבל כאן אפשר פשוט להגיע אליו".  היא שאלה אותו איך הוא מרגיש עם זה. "האמת שאין הרבה מה לעשות שם, ונראה לי נחמד פה, קצת הרים והכל. שינוי טוב, אני מקווה".

בינו לבינה היה מתח מוזר. אור חשה בו, אך לא ידעה לאתר את מקורו. היא העדיפה לתת לזה לחלוף. הם הגיעו אל התחנה המרכזית של חוף הכרמל. "רק בשביל זה היה שווה לעזוב את זיכרון", אמר אורן.  תמיר צחק מהתיאורים. "אם רק היית יודע מה קורה כאן בלילות…" אמר. "כן, אבל נראה לי שזה לא עולה לרף אחד שקל, אם אתה יודע למה אני מתכוון" השיב לו אורן. אור ניסתה למשוך את השיחה חזרה אל כיוון שהיא תוכל להשתתף בו. "אני שונאת אוטובוסים, אבל הקטע הזה שהחוף ממש כאן הוא גדול".

"למה את שונאת אוטובוסים?" שאל אורן. "אל תתחיל עם זה" ביקש תמיר. "פשוט שונאת. אם אפשר לנסוע במכונית למה צריך לנסוע עם כל עם ישראל?" שאלה אור בציניות. "הבנתי" אמר בפשטות אורן ועל פניו נוצר מבט של חרטה. "אמרתי לך לא להתחיל" הזכיר לו תמיר.

אורן התחיל לספר על המעבר מתל-אביב, על החיים שם, ועל התחושה להתחיל במקום חדש, על כמה שהיה לו טוב שם, ושהוא קצת חושש להתגעגע לתל אביב בכל זאת, כי לא סבל שם. להתחיל מחדש בבית ספר חדש שנתיים לפני סוף התיכון, לא אידיאלי.

אור ידעה שהיא תתגעגע לימים שזה היה רק היא ותמיר.

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “קצת על הרבה – מוצ"ש ויקהל-פקודי

  1. פינגבאק: קצת על הרבה – מוצ"ש ויקרא | קצת על הרבה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s