אליש: עונות

אני לא אוהבת מטאפורות גרועות. מישהו אמר פעם שבכל משל יש פרט אחד שלא יושב טוב עם הנמשל, כי אם כל הפרטים היו מתאימים – המשל והנמשל היו אחד. תמיד יש משהו שלא עובד, תמיד יש הבדל בין המסמן למסומן. כשאנחנו מספרים את המטאפורות האלו, מעבירים אותן מאב לבן ומלב אל לב, אנחנו מטייחים את תקלות הייצור האלו בחיוך ובאלגנטיות. אם מישהו מצביע עליהן, אנחנו צוחקים בלבביות ואומרים כן, אבל… הרעיון הובן.

נפלה שכבה חדשה ונקייה של שלג, אמרתי למישהו השבוע, והוא אמר – זה מה שיפה בשלג. וגם בגשם. שהם מנקים הכול, ופותחים שכבה חדשה כזו. התחלה חדשה. לאורך הדורות צברנו המוני מטאפורות על מזג האוויר. הגשם ששוטף הכול, שמנקה את העיר, שמסיר מעלייך את השכבות ואת המסיכות. השלג שמטהר את הרחובות, פתיתי השלג שכל אחד מהם שונה מחברו, השמיים הבוכים. הקו הדק בין גשמי ברכה לגשמי זעם, השמש המאירה פנים, אור השמש המחטא. זו אוניברסליות מסוימת, מזג האוויר. תמיד יש מזג אוויר כלשהו, בכל מקום ובכל זמן. מוות, מיסים ומזג אוויר. זה מקום מאוד נוח לשאוב ממנו נושאי שיחה, ומטאפורות, ומשמעות.

אני לא אוהבת מטאפורות גרועות, וכשאני אומרת גרועות, אני מתכוונת כמעט לכולן. בעולם האמיתי הדברים לא נכנסים יפה לתוך מסגרות ומשלים. התשובות הן לא חד משמעיות ויש המון פרטים שלא מתאימים לשום דבר. סיסמאות לא עובדות בעולם האמיתי. אבל לראות את השלג נערם ונערם במשך שעות וימים ללא הפסקה, להרגיש אותו על הפנים שלך, להתבונן בו צובע את העיר בלבן חלק ואחיד ורך, לשקוע בתוכו ולהרגיש את הקור חודר למגפיים, להיתקע עם הרכב וכמעט לסטות מהמסלול בגללו – אין ספק שזה גורם לך לחשוב. שלג זה לא סתם.

*

1. בכיתה ו' איבדתי את החוברת ללימוד אנגלית. למדנו ממנה בכל יום שלישי, על הבוקר, ולי לא הייתה חוברת. וגם לא הסבר ראוי או תירוץ ראוי לעובדה הזו. בכל שבוע ניסיתי להתחבא בשורה האחרונה, להתחמק בתירוצים, וכנראה שהצלחתי. לא זכור לי פיצוץ בהקשר הזה.
אבל הפחד. אוי, הפחד. הוא שיתק אותי. זו הייתה הרגשה ודאית של סוף העולם. גורל שלא אוכל להתמודד איתו. אם המורה הייתה עולה עליי, ושואלת אותי איפה החוברת, ואיך זה שאיבדתי אותה, ומה עשיתי כל הזמן הזה?! למה שיקרתי? זה היה יותר מידי בשביל המשאבים שהיו ברשותי. זה היה הסוף.

2. לקראת סוף השנים שלי בתיכון, היה מישהו שמאוד רציתי. רציתי אותו משורשי שערותיי ועד הבהונות ששמרו על שיווי המשקל שלי שלא אפול הצידה, אבל נפלתי. רציתי אותו מאוד והוא לא רצה אותי בכלל ולא הבנתי, לא הצלחתי להבין למה. זה משהו באופי שלי? בחזות החיצונית? אני דוסית מידי? צעירה מידי? אני סתם חסרת תקנה? זה אכל אותי במשך חודשים, העלבון והכעס והלבד והייאוש ליוו אותי לכל מקום. אחר-כך הגיעה החברה, הארוסה, הכלה, האישה. לא נכחתי בחתונה שלהם.

3. בלילה גשום ורע אחד באמצע חודש מאי הקודם, חִלחלה בי ההכרה שאולי כך מרגישה אובדנות. לא רציתי למות, אבל גם לא רציתי לחיות. פגעתי באדם שאהבתי, עשיתי כמה ויתורים במקביל, איבדתי הרבה מהיציבות שהייתה לי. הרסתי הכול. עשיתי טעויות כל-כך מטופשות, שהמוח שלי חיפש בקדחתנות את כפתור ההרצה לאחור וכמעט האמין שימצא אחד. כמו מזוכיסטית עם רשיונות, גלגלתי בראשי את כל הטעויות שעשיתי, פעם אחר פעם. פיעמה בי תקווה קטנה שאם אנסח אותן מספיק טוב, מישהו שיושב בשמיים מאחורי דלפק של תלונות הציבור ייתן לי להשיב את הזמן לאחור. לשקם את ההריסות, או לפחות חלק מהן. ככה זה פשוט רע מידי. ירד גשם, וישבתי מקופלת מכאבים על המיטה שלי. ולא הייתי בטוחה שיש סיבה לקום למענה בבוקר. לא הצלחתי לחשוב על מציאות שבה אני לא סובלת.

*

השלג שלי הוא מטאפורה לזמן. כל מזג האוויר, בעצם. כל התהליכים המורכבים האלו, של חום והיעדרו ומרחק מהשמש וזוויות ומעלות ומחזור המים בטבע. המנגנון האיטי שהעולם הזה מתקדם בו. המעגליות של התלונות שלנו: קר מידי, חם מידי, ימים קצרים, שבתות ארוכות, אי אפשר להמשיך ככה אפילו עוד שבוע אחד.

אחרי יום של שלג, ועוד יום, ועוד אחד, או שבועות ארוכים של שמש לוהטת, מזג האוויר נראה נצחי לעיתים. אבל האמת היא, שמתישהו הוא מוכרח לעזוב. מוכרח להשתנות. אחרי העונה הזו תמיד תגיע העונה הבאה. גם אם יורד עכשיו שלג שמכסה את הכול, וגם אם צחיח כאן כמו המדבר. הדבר הגדול הבא מחכה – אולי במרחק עצום ומייאש, ואולי ממש מעבר לפינה.

בארץ זה אפילו קיצוני יותר מאשר כאן, בניו יורק. יום אחד יכול להיות גשום וסוער, ולמחרתו יום שטוף שמש על גבול החמסין. שמש ומים משמשמים בערבוביה. ארץ הקשת הנצחית.

הלכתי בשלג במשך ימים שלמים כאן בניו יורק. הוא נופל בפתיתים קטנטנים אך עקשניים, נחוש בדעתו להשיג את מטרתו ולצבוע את הכבישים בלבן. את העצים, את הגגות, את העיר כולה. לכבוש אותה. האנשים בניו יורק כבר מיואשים. הם לא זוכרים חורף עם כל-כך הרבה ימים שבהם הטמפרטורה ירדה אל מתחת לאפס ונשארה שם. השלג הזה משבש להם את התכניות לחג, מקשה על הנהיגה, מקפיא את העצמות. לא תמיד קל כאן.

חברה של סבתא שלי אמרה לה היום – רק עוד שלושה שבועות עד האביב! בתוך כל הכפור והכבישים החלקים, הם יודעים שהשלג הקר והעיקש הזה לא יכול להישאר כאן לנצח. אפילו הגינה האחורית של סבא וסבתא, שהשלג נערם בה כמו מלט באין דורך ומפריע, תצטרך להפשיר בעוד מספר שבועות. שום דבר הוא לא לתמיד. לא הפחד, לא הדחייה, לא העלבון, לא שברון הלב שמאיים להותיר אותך משותקת. הם עשויים להיות איתנו במשך שבועות וחודשים ושנים, אבל הם לא יכולים להישאר לתמיד. אין להם רישיון לזה. הויזה שלהם מוגבלת. העונה הבאה מחכה כבר, והיא לא תתן לאף אחד לעצור אותה.