כמה פשוט היה העולם, אם כל מי שמישהו רוצה אותו, היה עוצר לרגע ומסתובב. היי, את שרואה בי משהו, הוא היה אומר. אחזי בידי. בואי ננסה, בואי נראה, בואי נצא. והיא מצידה, הייתה אומרת אולי כדאי שנעשה עם זה משהו. והוא היה משיב, באמת כדאי.
בינתיים, העולם מסתובב ולבבות שבורים עליו. ועיניים שמייחלות ליום בו הם לא יצטרכו להתגבר, להתמודד עם זה, או לעבור הלאה. לבלוע לשון, לנשוך שפתיים ולהתעלם. להתעלם ממי שאנחנו רוצים להיות איתו, או להתעלם מהעובדה הקטנה הזאת שאנחנו רוצים להיות איתה. והחלק השני, העולם מורכב יותר משהיינו רוצים שהוא יהיה.
וגם: מהי ממשלת החלומות שלי? האם מוסרי להיות פקוד למפלגה אחת ולהצביע לאחרת, מה הסיפור מאחורי האותיות הקטנות במגילת אסתר וכמו תמיד חלק נוסף מ'מעגלים של אור'.
קצת על המוצר| קצת על השרשרת | קצת על הספין | קצת על המוסר | קצת על ת.ש.ז | קצת על הרבה | קצת על אור
קצת על המוצר
ראשון
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהֹוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם:
לו הייתי יכול לבנות מהסקרים את ממשלת החלומות, היא כנראה הייתה מלאה חתכים. רווית מפלגות, קצת מחוספסת בקצוות, אולי לא כל כך יציבה, ועדיין, מלאת תקווה. לפי הסקרים האחרונים, גם נאום נתניהו לא מציב את הליכוד במצב מרשים.
ניקח את הסקר של וואלה, כדי להרכיב ממשלה. הוא נעשה אחרי הנאום של נתניהו בקונגרס, אך לפני החשיפה בידיעות אחרונות על הויתורים של נתניהו, שבוודאי יכולים לשנות את המפה. אגב, ההשפעה הפוליטית של החשיפה יכולה להיות פשוט העברת מנדט מהליכוד ימינה אל עבר הבית היהודי, אך גם יכולה להוות גורם להעברת מנדטים מהמרכז אל הליכוד, מתוך מחשבה שנתניהו מתון מכפי שמציגים את רשימתו. כמובן, התרחיש השני פחות סביר.
ובכן, לענייננו.
מתוך אתר מעריב
הליכוד ירכיב את הממשלה בעיקר משום שהחיבורים שיוצרים את ממשלת הרצוג הם כמעט בלתי אפשריים, אך מנגד יש להודות כי כוחן של המפלגות הקטנות והבינוניות יהיה גדול מאוד, ונתניהו יצטרך לתת להן את מה שהן רוצות כדי להשיג את תמיכתן.
לליכוד יהיו 24 מנדטים, פחות או יותר, אך חברי הסיעה יצטרכו לראות בכיליון עיניים את התיקים הנחשקים עוברים למפלגות האחרות. המצטרפת הראשונה היא השותפה הטבעית, הבית היהודי. נפתלי בנט, שיוביל את מפלגתו בעלת 11 המנדטים ידרוש את תיק הביטחון פנים לאיילת שקד (וחבל שלא את תיק המשפטים) ויבקש לשמור על מקומו במשרד הכלכלה. הקואליציה עומדת כעת על 35 מושבים מתוך 61 הדרושים.
הבאה להצטרף היא מפלגת 'כולנו', שראשה חושק במשרד האוצר. הרצון שלי לראות אותו שם נובע מהתכנית הכלכלית המפורטת שלה, ובמידת מה, אם הייתי מצביע על בסיס מצע כלכלי בלבד, הגיוני שהייתי שם את פתקו של כחלון בקלפי. בין הגברת התחרות בשוק הבנקאות, הרצון להציף את שוק הדיור והגברת התחרות בשוק המזון, נראה כי כחלון במשרד האוצר מציע תקווה של ממש לעתיד קפיטליסטי בישראל, דבר העולה בקנה אחד עם גישתו הכלכלית של רה"מ, מה שיסייע להובלת תהליכים בריאים בתוך הממשלה. הקואליציה כעת עומדת על 43 מושבים מתוך 61 הדרושים.
בשלב הזה, יש להודות, הסקרים מתחילים להקשות. ישראל ביתנו נראית כמועמדת טבעית להצטרף לממשלה מצד אחד, אך ביצועי שרי המפלגה בשנים האחרונות מבשרים על לא פחות משיתוק במשרד בו ישלטו חברי הסיעה. ליברמן לא הצליח להשתלט על וועד העובדים של משרדו וביטחון הפנים נראה איום ונורא תחת אהרונוביץ'. ובכל זאת, נדמה כי אורלי לוי-אבוקסיס ראויה למשרד הרווחה. ליברמן לעומת זאת צריך לקבל משרה שבה הוא פשוט לא יזיק, היות והוא לא יועיל. הבעיה בכך היא שאין משרד ממשלתי שכזה. ובכל זאת, 49 מנדטים לקואליציה.
על משרד החוץ יאבקו מייקל אורן וגלעד ארדן, ראוי שישראל כץ יישאר שר התחבורה, אך הגיוני שאחרי שש שנים ירצה להתקדם למחוזות אחרים. על אף שהוא לוטש את עיניו אל עבר משרד האוצר, הניסיון שלו והתהליכים עליהם הוא עמל ראויים לקבל את תשומת הלב שלו. ואם לא שם, אז דווקא משרד הקליטה והעלייה זקוקים לבולדוזר של ממש. אמנם הוא אינו ממפלגת עולים, אך הוא הוכיח כי יש לו את היכולת לחולל רפורמות במשרדים ממשלתיים שזקוקים לקידום, ובחוץ נמצאים חצי מיליון יהודים שזקוקים למענה כאן.
בשלב הזה, בלית ברירה הבחירה היא בין המפלגות החרדיות – ש"ס, יהדות התורה ויחד ובין יש עתיד. השווי האלקטוראלי של יש עתיד גבוה יותר, כי הוא סוגר את הפינה לחלוטין כבר במפלגה אחת. מנגד, המפלגות החרדיות הן שותפות שמוגדרות כטבעיות ולכן יהיה פשוט יותר להכניס אותן לקואליציה. מנגד, המפלגות החרדיות עלולות לתקוע את השינויים ההכרחיים שנעשו בשנתיים האחרונות בגזרת צה"ל-בחורי ישיבה, ולתקוע את ההזדמנויות שנוצרו במשרד הדתות.
ביהדות התורה יש את יעקב ליצמן שיכול לכהן כסגן שר הבריאות, כפי שכיהן בעבר. ש"ס של דרעי ראויה לשנות גלות באופוזיציה, אך בלעדיה הממשלה שלי תקועה על 60 מנדטים, וזה בלי לציין את ברוך מרזל שעלול לפרוש לאופוזיציה בשל הנטייה ההיסטורית של כ"ך ויוצאי חלציה לשבת באופוזיציה, מה שמציב אותנו על 58. את משרד הדתות הייתי מותיר בידיו של הרב אלי בן-דהן, ואת גפני הייתי שולח אל משרד הגמלאים. את אלי ישי הייתי מציב במשרד התשתיות, אך זו ברירת מחדל. במצב כזה, אגב, אריה דרעי כנראה יזכה למשרד הפנים, ומוטב שלא.
מנגד, אם ראש הממשלה יפתיע ויבחר את יש עתיד(אולי מתוך ניסיון להוציא את יש עתיד מהשמאל), ברור כי מפלגה זו תדרוש ותקבל את משרד החינוך. יאיר לפיד יוכל להיות שר חוץ מצוין, וגלעד ארדן יאלץ להסתפק במשרד הפנים אליו הגיע בשנה האחרונה, או אולי משרד המשפטים. מירי רגב תקבל את משרד התרבות או את התקשורת(אידיאלית היא שייכת למשרד הפנים). סילבן שלום יאלץ להמשיך לכהן כשר לפיתוח הנגב והגליל, בתקווה שהניסיון שצבר שם יועיל.
במשרד הביטחון, אידיאלית הייתי מציב את נפתלי בנט. כל עוד יעלון יושב במשרד בקריה, הגישה הביטחונית שליוותה את ישראל בעמוד ענן ובצוק איתן תימשך. לבנט יש תושייה, יצירתיות, הוא אינו מקורב מדי לאנשי הצבא הבכירים(והפוליטיים יותר) אלא לאנשי השטח ועל כן התפיסה הצבאית שלו נכונה יותר. כמו כן, הוא ייאלץ להתמודד עם גישתו הכלכלית ואולי להצליח לשנות את הגישה של צה"ל לשר הביטחון כיו"ר ועד העובדים.
אז בקיצור:
ראש הממשלה: בנימין נתניהו; שר האוצר: משה כחלון; שר הביטחון: נפתלי בנט; שר החוץ: יאיר לפיד; שר המשפטים: מירי רגב; שר הפנים: גלעד ארדן; שר התחבורה: יואב גלנט; שר לאזרחים ותיקים: שי פירון; שרה לביטחון פנים: איילת שקד; שר הבינוי: אורי אריאל; שר התשתיות: אביגדור ליברמן; שרה הגנת הסביבה: יעל גרמן; שר הכלכלה: ניסן סלומיאנסקי; שר המדע: יעקב פרי; שר החינוך: יולי אדלשטיין; שרת הרווחה: אורלי לוי-אבקסיס; שר הקליטה: ישראל כץ; שר לפיתוח הנגב והגליל: סילבן שלום; סגן שר הדתות: הרב אלי בן דהן; שר התקשורת: יריב לוין;
שרי הליכוד: 6
שרי הבית היהודי: 4
שרי כולנו: 2
שרי יש עתיד: 4
שרי ישראל ביתנו: 2
סה"כ נשים: 4, יותר מרבע מכמות השרים.
קצת על השרשרת
שני
וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
כמה פשוט היה העולם, אם כל מי שהיה רוצה מישהו היה מקבל את מי שהוא רוצה. ראית בחור שעושה לך פרפרים בבטן, כמובן – הוא לא יביט בך פעמיים. הכרת מישהי שבמבט אחד בעיניה אתה קצת נמס בפנים, היא לא תראה את זה קורה. לא ביניכם בכל אופן. אתה תהיה פחות מדי דתי, את תהיי לא מספיק יפה. הוא יהיה בונקר, היא תרצה לשמוע את הקול שלו בכל רגע לפני שתלך לישון. הם יכולים לעשות את זה, הם יכולים להצליח, אבל אחד מהם פשוט לא סופר את השני.
ושלא תטעו, לכל אחד שלא סופר מישהו, יש מי שלא סופר אותו. הוא ימצא מישהי שעושה לו פרפרים, אבל רוצה מישהו דתי באמת – לא כמוהו. אותה מישהי שממיסה אותך, מחפשת כל מיני דברים שקיימים במקום אחר שאתה לא נמצא בו, ואולי גם לא היא. היא תהיה דתייה מדי בשבילו, הוא יהיה מעבר לליגה שלה. היא תהיה רגשנית, הוא ירצה שמישהו יקשיב לו באמת. הם יכולים לעשות את זה, הם יכולים להצליח, אבל אחד מהם, פשוט לא סופר את השני.
כמה פשוט היה העולם, אם כל מי שמישהו רוצה אותו, היה עוצר לרגע ומסתובב. היי, את שרואה בי משהו, הוא היה אומר. אחזי בידי. בואי ננסה, בואי נראה, בואי נצא. והיא מצידה, הייתה אומרת אולי כדאי שנעשה עם זה משהו. והוא היה משיב, באמת כדאי.
בינתיים, העולם מסתובב ולבבות שבורים עליו. ועיניים שמייחלות ליום בו הם לא יצטרכו להתגבר, להתמודד עם זה, או לעבור הלאה. לבלוע לשון, לנשוך שפתיים ולהתעלם. להתעלם ממי שאנחנו רוצים להיות איתו, או להתעלם מהעובדה הקטנה הזאת שאנחנו רוצים להיות איתה. והחלק השני, העולם מורכב יותר משהיינו רוצים שהוא יהיה.
זו מן שרשרת שהולכת ונמשכת, שמותירה אחריה שובל של לבבות דאובים וכואבים, מוחות מלאי דמיונות, אנשים מלאי פנטזיות בלתי ממומשות. של אהבה, ואחווה, ושלום ורעות. והשרשרת הזו תסתיים יום אחד, תגיע לקיצה. השרשרת, בעלת ההתחלה והסוף, מתחברים דווקא בטבעת. והטבעת הזו היא מה שמשחרר אותנו משרשרת הרדיפות האינסופית אחר מישהו שלא רוצה.
ואז נמצא מישהו שיסתובב ברגע הנכון, שיתאים לנו, ויאמר 'היי'.
קצת על הספין
שלישי
וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה:
ביום שישי האחרון חשף נחום ברנע בידיעות כי במסגרת המשא ומתן עם הפלסטינים נאות ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הסכים למסמך הוויתורים. המסמך כולל בין השאר נסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים, פתרון מוסכם לירושלים ולזכות השיבה ואחיזה פלסטינית בבקעת הירדן. מלשכת ראש הממשלה מיהרו להוציא הודעת הכחשה ולהבהיר כי מדובר במסמך שנוסך על ידי האמריקאים, בידיעה ברורה כי לישראל תהיה היכולת להסתייג מאותם סעיפים להם היא תתנגד.
נפתלי בנט, יו"ר הבית היהודי כבר הספיק לעלות למתקפה. בנט הצהיר כי המסמך אותנטי והליכוד בדרך למסירת שטחים נרחבים מחבלי מולדת. בנט שוכח כי זהו אותו נחום ברנע שכתב כי איילת שקד איימה על אנשי משרד המשפטים כי כאשר היא תתיישב על כס השר במשרד, היא "תהרוס אותם". זה אותו נחום ברנע שקרא לאנשי הבית היהודי קו-קואים. משוגעים. אבל גם אז, כשהבית היהודי היו 'קו-קואים', וברנע הפיץ שקרים על איילת שקד, זה השתלם ל'בית היהודי'. זה השתלם, כי כשהתקשורת תוקפת את בנט, זה חלק מהמאבק הקלאסי של השמאל שמנגח את הימין.
שנים שהשמאל טוען כנגד נתניהו שהוא עושה הכול בכאילו. נאום בר אילן (טעות אסטרטגית ממעלה ראשונה, אגב) היה רק מצג שווא של ניסיון לרצות את העולם ותו לא. האשראי המדיני שלו נגמר מזמן, אפילו סרקוזי ואובמה קראו לו 'שקרן' בלי לדעת שהשיחה מוקלטת. בשמאל טוענים שנתניהו מבלף, שהוא לא באמת רוצה להתקדם במשא ומתן. ואז פתאום, שבוע וחצי לפני הבחירות, נזכרו להודיע ב'ידיעות' שביבי רודף שלום? אם ככה, למה דרוש מחנה השלום, או בשמו החדש – "המחנה הציוני"?
המתקפה מימין ברורה, אך רוויה בציניות. שקד הייתה חתומה על חוק 'ישראל היום', חוק שפוגע בחופש העיסוק אך בראש ובראשונה באיזון שנוצר במפת התקשורת מאז נכנס העיתון לשוק. ישראל היום הצליח לפרק את המונופול התקשורתי של ידיעות. נראה כי במצב הזה, נוח לבית היהודי לתאם עמדות עם ידיעות, גם כשזה תוקף את מפלגתו שלו וגם כשזה תוקף את הליכוד. אך נראה כי הספין מצליח לסובב בכל זאת כמה ראשים, למה?
נתניהו לחם נגד הסכם אוסלו ומוסס את יישומו כראש ממשלה, אך גם מסר את היישוב היהודי בחברון. הוא התייצב בשנות ה-80' וה-90' כנגד שחרור מחבלים, אך שחרר רבים מהם כראש ממשלה קדנציה השנייה שלו. הוא קבע כי הקפאת הבנייה בהתנחלויות ב-92' מטרתה לחסל את ההתיישבות, אך דומם את מנועי הדחפורים מלבנות בהתנחלויות בעצמו. הוא הצהיר על תמיכתו בחזון שתי המדינות בנאום בר-אילן, אך מאז הספיק לייאש את כל הסובבים אותו מקידום שאיפה זו.
מתחת לספין של ברנע את בנט מסתתרת שאלה אמיתית, שיש לענות עליה. כיום אין פרטנר, זה ברור לכל. גם ציפי לבני, אשת מחנה השלום, כשלה במשך תשע השנים האחרונות כנציגת ישראל במו"מ עם הפלסטינים. השאלה היא מה יקרה כשיהיה פרטנר. לפי בנט, נראה כי גם אז הוא יסרב להגיע להסכם. אבל כשמציבים את השאלה בפני נתניהו התשובה רחוקה מלהיות ברורה.
קצת על המוסר
רביעי
וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ:
אני מתפקד ליכוד, את זה כנראה כולם יודעים. שילמתי על התענוג 64 ₪ השנה, אבל בבחירות הקרובות אני לא יודע אם אצביע למפלגה. האם מותר לי להתלבט? האם מותר לי לעשות זאת בפומבי, באופן שעלול להשפיע על אחרים לא להצביע למפלגה? עד לאחרונה התלבטתי אם להצביע לליכוד או לא, אך באחרונה השאיפה שלי לראות את בנט במשרד הביטחון מגבירה את הדילמה ויוצרת נקודת יציאה כשבטור זה כתבתי על המצע הכלכלי של כחלון, שמוצא חן בעיניי. האם מוסרי להיות פקוד למפלגה אחת ולהצביע לאחרת? מובן שכשהתפקדתי ביקשתי להשפיע על הרשימה בצורה כזאת או אחרת, והייתי אחד מאותם מאות בודדות שהכריעו את הכף לטובת חוטובלי על חשבון דיכטר (שככל הנראה שוב לא ייכנס). האם מוסרי עבורי לא להצביע למפלגה שאליה אני פקוד? האם אני מחויב לעזוב אותה כעת?
קצת על ת.ש.ז
חמישי
וַיֵּרֶד יְהֹוָה בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם וַיִּקְרָא בְשֵׁם יְהֹוָה:
שלוש אותיות שמופיעות בין שמותיהם של עשרת בני המן בקטן, כאילו מספרות סיפור נוסף שנרמז שם. האותיות האלו גורמות לי לרצות למצוא מגילה ישנה, בת יותר משבעים שנה רק כדי לראות שגם שם האותיות מופיעות בקטן. כי הסיפור המסתתר מאחורי האותיות האלו, לפחות כפי שמסופר כיום, מחבר בין המן האגגי, איש זרע עמלק ובין גרמניה הנאצית.
בסוף המגילה, מופיעים שמותיהם של עשרת בני המן (מותר להרעיש), כשלוש אותיות במהלך הקטע (בשמותיהם של פרשנדתא, פרמשתא וויזתא) קטנות משאר אותיות המגילה. ת, ש, ז. עד לפני שישים וחמש שנים לא היה ברור מה פשר הדבר. ב-1945 נפתחו משפטי נירנברג. במשפטים אלו עמדו לדין בכירים בקהילייה הנאצית, אשר הואשמו בפשעים נגד האנושות באישומים שונים. בין הנאשמים היו פוליטיקאים, אנשי צבא, כלכלנים ותועמלנים.
אומרים כי להמן הייתה בת, שכשראתה את המן מוביל את מרדכי ברחבי העיר באמרת 'ככה ייעשה לאיש אשר המלך חפץ בעיקרו' קפצה מן החלון אל מותה. גם הרמן גרינג התאבד ערב ההוצאה להורג. ברבע לחצות, ה-31 באוקטובר, העירו את הנידונים למוות משנתם לארוחתם האחרונה, לאחר מכן נשלחו אחד אחרי השני להוצאה להורג. כשהגיעו לסף המוות אמרו כולם כאחד 'הייל היטלר', ההצדעה הנאצית הידועה. רק אחד, יוליס שטרייכר, איש התעמולה הנאצי, אמר אחרת. 'פורים פסט 1946!'. חגיגת פורים, שנת תש"ז.
קצת על הרבה
שישי
שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן | יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
ואז אחרי כמה רגעים
שוכחים מה היה
ואת הרגש שטלטל
ואת הגעגוע
ואז, לפעמים,
חושבים על מה שהיה
ועל הדרך שבה זה הסתיים
ואיך אתה שוב פגוע.
מדי פעם,
אני נזכר במה שהיה פעם,
ובכל הדברים שראיתי בהם טעם,
שהיום נראים טפלים.
ומנקודת מבט אחרת,
אני בטוח
היה אפשר אחרת.
קצת על אור
שביעי
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי | הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:
היא סקרה את האוטובוס ,לא מזהה איש מהנוסעים. היא לא ציפתה להכיר אותם, אך תחושת חוסר הנוחות שלה גברה. הנהג, שקודם בקושי הצליח להשיב לה "בוקר טוב," הספיק לפתח את קולו לכדי צעקה על "נהג אידיוט!" שלא פינה לו את הדרך. "אתה לא רואה שאני מנסה לפנות?" הוא שאל רטורית. אור הזדעזעה קלות, אך כשראתה את תגובת שאר הנוסעים האדישה החליטה לעבור על כך לסדר היום.
הלילה היה קשה כבכל הלילות האחרונים, מאז שאבא לא נמצא באיזור. אמא כבר לא מי שהייתה פעם, וטל הקטנה לא מסתדרת עם זה בכלל. הכול נופל על כתפיה הצרות של אור והיום נראה היה כמו אותם ימים בהם היא תהתה אם עדיף לתת לעולם לקרוס או לעצמה. בבוקר היא מצאה את אמא על הספה, עם הבקבוק לידה עוד לבושה בבגדי האתמול. "קומי" היא אמרה בלחישה, מבולבלת כל פעם מחדש למראה הזה. בגדי האתמול לפעמים נמתחים ונמשכים לאורך כמה אתמולים.
היא חשבה לפעמים לברוח מהבית, אבל היא לא ידעה איך טל תתמודד עם זה. בעצם, טל זה רק סיפור כיסוי. היא לא ידעה איך היא תתמודד עם זה. כי אבא עזב את כולם. את אמא, את טל, וגם אותה. ואיכשהו היא זו שצריכה להרים את הסיפור הזה ולהחזיק מעמד כדי שלא הכול יתמוטט עכשיו. ובכל פעם שקצת קשה, כשהקירות מתחילים לסגור עליה, היא אומרת לא עכשיו, לא עכשיו. אולי אחר כך, אולי מחר. לא היום, לא עכשיו. וזה עובד, לרוב. לפעמים זה לא עובד ואז היא נופלת ומתפרקת ובוכה ובורחת. כמובן, גם כשהיא בורחת זה למקום שמחזיק את העולם. היא בורחת לעבודה, ואז היא מרוויחה את הכסף שאמא אמורה להרוויח פי כמה ממנו כדי שהם יוכלו להתקיים.
אבל הבוקר היא קמה בתחושה שהיא יכולה לדחות את הקירות עוד יום יומיים, וזה הרבה בשבילה בימים האלו. אתמול הייתה לה משמרת טובה, היא עשתה כמה מכירות מוצלחות, הבוס החמיא לה על העבודה בזמן האחרון ואפילו נתן לה בונוס קטן. "הלקוחות ממש מפרגנים לך", הוא סיפר לה. התחושה החיובית ליוותה אותה כל הדרך הביתה, אפילו שהיא הייתה צריכה ללכת ברגל בשעה המאוחרת מהקניון הביתה. התחושה ליוותה אותה גם כשהיא נשכבה על המיטה, מביטה אל התקרה ורואה שם את החור השחור שהתחיל ביום שבו אבא… היא סילקה את המחשבה.
ולפעמים, כמו שבוע שעבר, היא מוצאת את עצמה יושבת בספסל בגינה של בניין שכל מה שהיא יודעת עליו זה שהוא ברחוב ברל. כשזה קורה היא לא יכולה שלא לחשוב על כך שאמא הפכה לנטל מוגזם עליה, שהיא צריכה לברוח באמת. שהלילות בהם היא ישנה אצל תמיר עוזרים לטווח המידי, אך לא פותרים את הבעיה.
קצת על הרבה 