כה אמר קופל: תקינות לא-פוליטית

על השבוע:

השבוע אגיד דברים שיצטטו בעתיד על מנת לפגוע בי, הפעם אגע בשאלות ללא תקינות-אידיאליסטית של המציאות לפני כן, ללא PC. אגש לשאלות הנ"ל אע"פ שיופנו נגדי, כאזיקים ושלשלאות, על מנת לקשור ידי בסד מוסרי ולמתוח איברי עד תלישה. אגש לשאלות מאחר ואני לא יכול, בניגוד לעדת הצבועים, להמון שטוף הזימה-מכוסת-התקינות-הפוליטית, להסתיר בצעיפים את האמת: אני זועק!  שנאו אותי חברים: כל-רגש טוב משום –רגש, שנאו וכעסו אבל תחת סייג המחשבה, שנאו אותי וכבדו אותי בשנאתכם- אולי תזכו לשנאתי בתמורה ולא בבוז שאני שומר לרוב רובם של שותלי גדרות המחשבה והשפה, אנשי התקינות הפוליטית.

ראשית בשאלת ההיסטוריה, התרבות והקולוניאליזם – דאע"ש וההמון הערבי ממצרים הוכיחו ומוכיחים כי הגזל התרבותי של המאה הי"ט שימר את ההיסטוריה,  שימורה של ההיסטוריה האנושית, נקודת יסוד של ההומניזם המערבי, הובילה לצליבה מתמשכת של המצפוניסטים משמאל – שוחרי הצדק המושלם – בנאי מגדל בבל: השמאל איננו הומניסטי.

שתיים, נעסוק בשאלת הנצח הרודפת את העם היהודי מט' באב(חורבן בית ראשון ובית שני), פרעות ת"ח ות"ט, גירוש ספרד, אנגליה ופריז, טירוף הכנסייה, שנאת הלאומנות הצרפתית וחרפת הנאציזם הגרמני. מה המשמעות של"עם לבדד ישכון?" ומה הדין בין חזון ישיעהו ומגילת איכה.

קריאה נעימה

על האסלאם הפונדמנטליסטי וראיית ההיסטוריה

" המלחמה בין האסלאם ושאיננו אסלאם נשענת על הנדסת העבר. כתיבה מחדש של ההיסטוריה היא שורש המיתוס המוסלמי – לא אברהם אלא איבּרהים; לא עקידת יצחק אלא עקידת ישמעאל; לא בית המקדש כי אם אל-אקצה; לא דניאל ויונה כי אם הוורסיה הפונדמנטליסטית של דאע"ש לאסלאם. העבר הוא שורש תביעתנו ובסיס זעקתנו לכן אני מאיר על הנקודה שלא זכתה לשום כותרת – מהו קבר דניאל? מהו קבר יונה?"

מתוך טור שכתבתי ב-29.7.14.

"[…] החברה הקדם-איסלמית הטביעה את חותמה על החברה האיסלמית במידה גדולה יותר מכפי שאירע בד"כ בתרבויות אחרות. יש סתירה פנימית מוזרה בעמדתם של המוסלמים, שהעריכו תמיד את תקופת 'הבערות' שלפני הופעת האיסלאם כתקופת הזוהר של הערביות, תקופה שבה נתגבשו ושגשגו תכונותיו התרומיות המיוחדת של הגזע הערבי…וגם פעילותו של הנביא מוחמד – בין שאישר מנהגים מסוימים ונתן להם תוקף איסלמי מחודש, ובין שפסל ואסר מנהגים אחרים – לא תובן אלא מתוך הכרת החברה שבה היו מנהגים אלה מקובלים"

קטע מהפרק "הערבים לפני האיסלאם" מתוך ספרו של קלוד כאהן, האיסלאם.

"[…]מטרתה הראשונה[של ההיסטוריוגרפיה המוסלמית – ט.ק] לא היתה חקר ההיסטוריה בזכות עצמה, אלא שיחזור מהלך חיייו('סירה') של הנביא מוחמד ומעשיהם של חבריו בני דורו ובני הדורות הראשונים אחריו, כדי שתיאור חייהם ומעישהם יכול לשמש מופת לדורות הבאים…"

קטע מהפרק "התגבשותה של תרבות חדשה" העוסק בהיסטוריוגרפיה המוסלמית,  מתוך ספרו של קלוד כאהן, האיסלאם.

ארגון המדינה האיסלמית בראשות הח'ליפה(המחליף של הנביא מוחמד) אבו בכר אל בגדדי משחרר לגלי הרשת סרטונים מזעזעים חדשות לבקרים. נורמות שנדמה שהודברו כגון שווקי נשים ועבדים, הוצאות גרוטסקיות להורג של 'כופרים' ורצח סימבולי של מאמיני דתות שונות, כל אלו הוסרטו ולוטשו לידי מסר מאיים, דאע"ש תפסו את תפקיד הכריש של רשת האינטרנט. למרות שאלו הסרטונים המזעזעים את ההמון בעידן 'זכויות האדם', מטעמי 'פגיעה אנושית', אני הקטן והשמרן נזדעזתי מסרטון שאיננו ערוך בשלמות אופיינית לדאע"ש, ללא מוסיקה דרמטית, סרטון קצר שהיה אחד הסרטונים הכואבים והמזעזעים שראיתי.

ראשית רקע היסטורי קצר, מי שמכיר את הנושא מוזמן לדלג: תרבויות המזרח הקדום הן אחד משורשי תרבות העולם המערבי כולו, מהן נולדו המיתוסים המלכדים והבסיסיים של העולם המערבי, לצד כל 'רומי' או 'אתונה' יש את בבל, שושן וירושלים, לצד השפעת ההלניזם היווני על הלבנט שוכנת ההשפעה המזרחית על ההלניזם – המזרח נוכח, בין אם יתכחשו אותם רכסים זקורים של אפים מורמים בדמות אשכנזופילים, פרנקופילים או אנגלופילים, ובין אם יודו בצלו ההיסטורי המלווה אותם. אחת מהתרבויות הבולטות ברחם הקוסמי של תרבותנו, ארם נהריים, נקראה 'אשור', אחת משלוש האימפריות הגדולות של המילניום הראשון לפנה"ס.

אנו מכירים את אשור מתיאורי המקרא, ספרות והיסטוריה: את מסע סנחריב אלי ירושלים, חורבן ממלכת ישראל והגליית עשרת השבטים, נאום רבשקה הידוע והנס הגדול שהציל את ירושלים מחורבן, בספרו "אהבת ציון" המשורר אברהם מאפו כתב עלילה העוסקת בתקופה הנ"ל, ספריית השליט האשורי אשורבניפל הייתה להשראה בעבור אלכסנדר מוקדון לבניית הספריה הגדולה באלכסנדריה ועוד דוגמאות רבות לגדולתה. בזכות אכזריותם ויכולתם הצבאית כבשו האשורים מרחבים אדירים, ועריהם הכילו אוצרות מרשימים ונבנו בפאר ללא מתחרים. אוצרות אלו נחפרו ותועדו החל מאמצע המאה הי"ט בידי בריטים, אימפריאליסטים שראו בעצמם כגואלי הלבנט. אוצרות אלו הועברו למוזיאון הבריטי בלונדון , למוזיאון פרגמון בברלין ועוד, שם ניתן לראות אותם בבטחה ותחת סייג שימור, עד ימינו. חלק מהאוצרות וכמובן שהאתרים עצמם נותרו בעיראק וטופחו תחת שלטון הבעת' של סדאם חוסיין כסימן לגדולה – כך היה עד לשנים האחרונות.

ומה על ההווה? עיראק התפוררה ושלטון דאע"ש הפונדמנטליסטי פשט בכל רחבי מחוזותיה. דאע"ש, בניגוד לתפיסה המערבית של הכוח והכיבוש, לא כובש רק טריטוריה ובני אדם, הוא כובש את התודעה ומהנדס אותה. כפי שפוצץ את קבר יונה וקבר דניאל, בעבר הוא שם פעמיו אל מוזיאון אשור שבעיר מוצול, מוצול שוכנת לא רחוק מבירת האימפריה האשורית, נינווה, האתר מרשים וגדוש ממצאים ללא מחיר. צפו בסרטון – ראו את היחס של דאע"ש לאריות האשוריים, הלמסו, ולפסלי השער המשוחזר לנינווה. ערכם של המוצגים שדאע"ש משמיד לא יסולא בפז. התופעה התרחשה לזמן קצר גם בעת האנדרלמוסיה במצרים כשהמון פרץ למוזיאון קהיר, מוזיאון המכיל ממצאים מדהימים מתקופת הפרעונים והחל מחבל בהם. דאע"ש החריבו כנסייה בת 1800 שנים במוצול ובל נשכח את פיצוץ פסלי הבודהה בידי הטליבן הפונדמנטליסטי. המגמה ברורה.

דאע"ש נוהגים כמנהג האיסלאם הבראשיתי, שניכס כנסיות לידי מסגדים, הרס אתרי פולחן שונים של דתות מתחרות, דאע"ש כחיילות מוחמד מהנדס את העבר על מנת להתאימו להיסטוריוגרפיה של ההווה הנדרש:" שיחזור מהלך חיייו('סירה') של הנביא מוחמד ". הנדסת התודעה של דאע"ש חופפת לניפוץ האייקונות שחולל האיסלאם בראשיתו כשפרץ מחצי האי ערב ואנחנו ממשיכים בשלוותנו. רצח, אונס, שעבוד – כל אלו תופעות שהאדם חווה ברצף משחר ההיסטוריה – אולם השמדת העבר וניפוץ המורשת ההיסטורית האנושית היא רגרסיה אותנטית לימי הביניים ולעת העתיקה. ברבריזציה לעומת תהליכי המודרניזציה, ברבריזציה שקשה להתעלם מהמסר הגלום בתוכה.

על משמעות המהלכים של דא"עש

היחס של דאע"ש למוזיאון מעלה שתי שאלות: 1.האם דאע"ש מייצגים רגרסיה לעבר או שמא אותנטיזציה של הווה, האם דאע"ש מייצגים יסוד אנושי-טבעי(האם דאע"ש אנושיים יותר מסדאם חוסיין ושלטונות סעודיה)? .2 שאלה פטרונית ופטרנליסטית – מה מותר הבריטים על השבטים או העדות הערביות? האם הגזל הנרחב של עתיקות בבל, מצרים ועוד היה לטובה?

נתחיל במענה לשאלה מספר אחת. אענה בקצרה, לדעתי, דאע"ש אותנטיים. הם מציעים לצעיר המוסלמי, ערבי או

לא-ערבי, את הקרנבל המושלם. חינגא של הרס, אונס, אלימות, צדק, אדיקות ופורקן. ההוגה הרוסי מיכאיל בחטין טבע מושג מהותי לפילוספיה הפוסט-מודרנית: 'קרנבל'. כשניתח את היצירות הספרותיות של העת-החדשה מצא בחטין את 'הקרנבל' כמושג מלווה שמהותו סילוק הנוכחות הקוגנטיבית והמעמדית, את ההשפעה החברתית, לטובת פורקן עול על בסיס הומור. המוקד עובר מהחברה והלוגוס לגוף. הקרנבל מאופיין בהיפוך תפקידים, 'העבד נהיה למלך', במסגרתו מושמים המוסדות המסורתיים-פורמליים של החברה, מוסדות החיברות(סוציאליזציה) ללעג באמצעות היפוך הסמלים שבחברה. אנו יכולים לזהות 'קרנבלים' גם בעולמנו התיאולוגי והפולחני, בעולם היהודי, בדמות טקסי חודש אדר וחג הפורים..

בימי יוון העתיקה היה ידוע פסטיבל דיוניסוס, אל היין והשכרות, כפסטיבל בו החברה פורקת נימוסייה ומנהגיה לטובת פולחן אדוק הממזג סקרמנטים דתיים ברורים מחד, ופורקן מיני-אומנותי מאידך. מיניות אדירה שהתנפצה על דפנות מקדשו של אל היין. יין במקום מים ויצר במקום רסן. ניטשה תאר את היצר הנ"ל במסה "הולדת הטרגדיה" :

 "מרומי ועד בבל מוכח קיומן של חינגות[חינגה- היא קרנבל פולחני נטול רסן – ט.ק] דיוניסיות…כמעט בכל אתר עמדו במרכז החינגות ההן מעשי זימה של פריצות מופלגת, אשר גליה הציפו והטביעו כל משפחתיות וסייגיה המכובדים; קורא דרור דווקא לחיות-הטרף הפרועות ביותר, עד כדי מיזוג מתועב זה של תאוותנות ואכזריות שנראה היה לי תמיד כ'שיקוי מכשפות' האמיתי."

לעניות דעתי, לא היה כוח בעולם העתיק, המודרני והפוסט מודרני, למעט הנאציזם, שידע לגייס את המתח האנושי בין סדר מוסרי, פורקן עול ואלימות לפעולה כמו האיסלאם. דאע"ש אינם 'סטייה' כי אם הבלטה של יסוד אנושי אוניברסלי, היסוד לשחרור רסן הקוגניציה מהחיה, לבטל את מותר האדם מן הבהמה. דאע"ש משתמשת ביצר הנ"ל ככלי גיוס לפעולה – דאע"ש מיישמת את המאבק למען 'חוקת האל' – השריעה 'האמיתית' –  כקרנבל דיוניסי/בכחי: חינגא של הרס, אלימות, מיניות פראית ופולחן דתי.

עתה עולה השאלה השנייה, שאלת האימפריאליזם . נאורי העולם ירימו גבה ויצקצקו בלשונם למראה ולאחר קריאת דבריי,  הכיצד זה אצדיק עוול? והנה עוול בעוול נענה: העדות הערביות מחריבות את מוזיאון מוצול במסגרת קרנבל של פריקת עולם הערכים של האדם המודרני.העלמת ההיסטוריה של נינווה, פיצוץ קברי דניאל ויונה והעלמת אחת הכנסיות העתיקות בעולם מהווה יישום 'קרנבלי' של האיסלאם – ההרס משרת צדיקות כפי שפיצוץ פסלי בודהה בידי הטליבן(קישור), באפגניסטן  הווה יישום 'קרנבלי' של צדיקות מוסלמית.

השמדת ההיסטוריה למען השריעה מהווה רגרסיה מההומניזם המעניק משקל למעשי בני אדם בשל היותם יחידים חושבים וחד-פעמיים. דאע"ש קוראים תיגד על שורש החברה המערבית, ההומניזם של העת-החדשה, ובכך הם לא נלחמים במערב כהווה-מיידי וקיים; דאע"ש נעלחמים במערב כמשקל 'הווה-מתמשך', המאבק שלהם איננו בפילוסופיה של ארה"ב או אירופה של המאה ה-21 אלא בארה"ב או אירופה של המאות ה-14 עד ה-21. ישנה התנגשות בין ציבליזציות, והצד השני יודע למנף לתועלתו את היצר האנושי שניטשה, המקרא, בבל, אשור, היוונים, הרומים וכל יורשיהם, ידעו על קיומו . יסוד שאנחנו, ביהירותנו המערבית, מתוך חרדה שלאחר השואה, השכחנו מלבותינו כאילו ניתן לעקור מהאנושי את האנושי, משל היינו אלים-בני-אנוש. טבע האדם יציב כתמול שלשום, שכלו מכשף בו כשפים, והנה הוא מביט במראה ולא מזהה את עצמו – דאע"ש הם חלק מבבואתנו – יהודים, נוצרים, בודהיסטים, קונפיוציסטים ועוד. על מנת לנצח את היריב עליך לזהות שהשדים המניעים אותו הם, גם, השדים שלך, שלנו.

עתה אשאל את היהירים שבנו, אנשי הדמיון, מכשפי 'האדם', האוניברסליסטים-בדמות-עצמם:האם בשם ערכים אידיאיים, מדומיינים של מוסר ניאו-נוצרי(פוסט קולוניאליסטי), תקריבו את ההיסטוריה שלנו?

עד להופעת דאע"ש נראה האימפריאליזם האירופי כתופעה חשוכה – לפתע הוא נראה כמו צו-השעה. אסייג הכרזתי,  אין ללמוד מדבריי כי יש לו התכנות בעידן נטול אומות ותרבויות הבטוחות בעצמן, אומות ותרבויות בעלות מידת-קשקש של אמונה בצדקתן על פני אחרות. רק אומה עוצמתית יכולה לנהל מסע אימפריאלי. כיום, בהווה-המערבי, אין מצב זה אפשרי, חומר הגלם הציבליזציוני של העולם המערבי לא מצליח לתחזק את קיומו הדמוגרפי,קל וחומר לשלוט על קבוצות אתניות שונות.  אותו בן כלאיים רצוץ בדמות "רוח התרבות והתקופה" האירופית לא יצליח לתחזק שליטה על מרחבי ענק ועמים חצי-בכחים כגון שבטי הסונים בעיראק. דמותה הטיטנית של האימפריה הבריטית הופכת להיות, בעבורי, קולוסוס של עוצמה, אמונה ונחישות – הזדון האנושי שהתחבא בתוככי הברונזה שהרכיבה את הפסל הבריטי הכביר בטל בשישים למול מראות דאע"ש.

המסקנה? אין מסקנה. בעולם המערבי, האימפריאליזם אפשרי כיום כפי שהעבדות אפשרית – הוא לא!
אינני יודע אם ישנו אירופי שגאה בתרבותו כדי כך שיאזור עוז גבורה לטעון שצריך לבצע מעשה אגרסיבי נגד הברבריזם הימי-ביינימי של דאע"ש. אדרבא, אני עצמי רחוק מלהצדיק את האימפריאליזם מבחינה מוסרית, ברם,  אני שולל את המוסר, ששולל, בזמננו, את האימפריאליזם אד-הוק. חברים יקרים, העולם השתנה. צלבני הצדק החברתי ושופטי האינקוויזציה של כנסיית זכויות האדם יעוטו על דבריי בעתיד – "הנה הוא תומך בעוול, נכבול אותו". את העתיד חזיתי ובו דבריו של ניטשה נכונים:
"אל תתנו אמון באלה המרבים לדבר על מידת הצדק שבם! שכן, לא הדבש בלבד נעדר מנפשותיהם. בכנותם עצמם "הצדיקים הישרים", נא, אל תשכחו, צביעותם חסר רק את השררה!"

פניהם של חסידי התקינות הפוליטי הם פני כלב גישוש ופני שופט  – אכן, הנה לכם, כלבי צייד אכזריים – נשכו: אני לא מבטל את האימפריאליזם בצורה מוחלטת, אני לא שולל היררכיה בין תרבויות, ולעומתכם, שופטי-מוסר יקרים,  אני בוחן מציאות: כשהפסלים העתיקים מנינווה מנופצים, נסדק יסוד משמעותי בדמותו של 'האדם המודרני'. הרס האוצרות האנושיים מחסל את הטענה האוניברסלית לחירות, סובלנות בין דתית. ההרס במוזיאון מוצול מאיים על העולם המערבי פי כמה מרצח היזידים, האשורים או הנוצרים(רצח ועוול שאני מגנה כהנחת יסוד לדיון). ההרס שמבצע דאע"ש בעתיקות נינווה מהווה קריאת תגר על עולמנו התיאולוגי, העולם ההומניסטי שלנו.

הרס ההיסטוריה למען הצדקות המוסלמית מזכירה כי פנים רבות לאדם, ולא יעזרו אזיקי-לשון-דובר התקינות הפוליטית; המילה קטנה אל מול הריאליה – ההרס מזכיר כי באדם, בכל אדם, לן רשע, לן זעם-קדוש, לנה אדונות על האחר ותביעת ציות באלימות. אם תשאלוני "האם אתה אימפריאליסט?" בצדקותכם המקטינה, אשאלכם: "האם אתם מזדהים עם האלימות של דאע"ש?" ונסכים, ששנינו נשמור על זכות השתיקה…

על לקחי החורבן השלישי – לקח מרכזי שאני למד משואת העם היהודי ורצח העם היזידי

"אדוני יו"ר[הפרלמנט העיראקי-ט.ק] טובחים בנו תחת הסיסמא "אין אל מלבד אללה". אדוני היו"ר, עד עכשיו 500 בחורים ונערים יזידים נטבחו![המספר היום גבוה פי כמה – ט.ק]…*ניסיון להרגיע את הדוברת*…אדוני היו"ר, הנשים שלנו נלקחות בשבי ונמכרות בשוק העבדים! בבקשה, אחים! בבקשה, אחים!  מתנהל, עכשיו, מסע השמדה של העדה היזידית…העם שלי נטבח! כפי שנטבחו כל העיראקים! טבחו בשיעים, בסונים, בנוצרים, בתורכמאנים, ובאנשי השבאק, והיום טובחים ביזידים!  אחים, אנו רוצים להתרחק מכל חילוקי הדעות הפוליטיים – אנו רוצים הזדהות אנושית! אני דוברת כאן בשם המין האנושי, הצילו אותנו! הצילו אותנו! …אדוני היו"ר, אנו דורשים מהפרלמנט העיראקי להתערב במיידי ולהציל אותנו מהטבח הזה! 72 פעמים ניסו להשמיד את העם היזידי ועכשיו זה חוזר על עצמו במאה ה-21! טובחים בנו! משמידים אותנו! דת שלמה נמחקת מעל פני האדמה! אחים אני מפצירה בכם בשם המין האנושי, בשם המין האנושי: הצילו אותנו!"

נאום של ויאן דאחיל, חברת פרלמנט עיראקית ויזידית.

עם התאמות שונות, דבריה של הגברת דאחיל יכלו לעלות גם במהלך השואה, במהלך טבח הקמבודים של החאמר רוז', במהלך השחיטה ההמונית של בני מזרח טימור באינדונזיה, במהלך הריגת הבוסנים בסרבניצה. דבריה צריכים להדהד במחשבת כל אדם חופשי, ליברלי , תושב העולם המערבי והציבליזציה האירופית. דברי הגברת דאחיל הם תזכורת כואבת לשני יסודות בקווי האופי של המין האנושי: אלימות ואנוכיות. אלימות הורגת, האנוכיות מובילה להתכנסות ושמירה.

אדגיש: אינני מבקר את המתכנס מאחורי חומות עירו, על גבי חוקיו, ושם חניתותיו מגנות על ביתו. אני מבקר, אך לא מופתע, עם או עדה שפותחת במסע אלימות בקנה מידה נרחב. מדובר בשני יסודות אימננטים ופרמננטים באדם – לא ניתן לעקור את קין מהבל או את הבל מקין,  שניהם בני רחם אחד – רחם חווה – רחם כולנו ובכולנו משניהם.לא ניתן לעצום עיניים למול המציאות בשם אידיאליזם המקל על המצפון המערבי הנהנתני, האידיאליזם הבונה אדם אוניברסלי, האידיאליזם המנפיק לאדם האוניברסלי המומצא זכויות משל היו מציאות ומתייחס למציאות אך ורק דרך פריזמת הזכויות, האידיאליזם הזה כושל שוב ושוב במהלך כל המאות בהן הוא התקיים בניסיון להנדס אדם שכולו 'הבל' ללא 'קין'.

תפיסת המוסר האידיאליסטית, של העולם המערבי במאה ה-21,  לא מסוגל למנוע רצח עם. האידיאליזם המשוייך להתפתחויות האחרונות של תורת קאנט והגל לא יכול לתת מענה לגברת דאחיל! בכאב על אובדן זכויות אדם  לא ניתן לעצור את טבח היזידים או טבח היהודים בעבר, מסיבות דומות לכך שתפילה לפסלון 'בעל' או 'דגון' לא יכולה לשבור בצורת. האידיאליזם, רוח האדם המדומיינת שממלאת את האדם המדומיין של ההומניזם המעריב, לא יכולה להחליף את האדם שבמציאות –  לא רק שהאדם שבמציאות לא שש לעזור לכל שבט העומד בפני מוות. האדם שבמציאות שש, לצערנו, לעתים, להעמיד אחרים בפני מותם. אלו הן עובדות – אלו הם יסודות – אלו הם יסודות בטבע האדם וטבע האדם הוא אבן השתייה של כל הקיום האנושי, הקיום האנושי מתחיל בשאלה הריאלית: איך מתמודדים עם דרישות, אתגרי וסכנות המציאות?

המאה העשרים הוכיחה שלצד זעקת "לא עוד", זעקה נדרשת, צריכה לעמוד מכונת ירייה, צריך לנוח רימון-רסס, צריך לחנות טנק מוכן לפעולה. לא די במסמכים, מגילות של זכויות נמתחות משולחן חתימה אחד לשולחן חתימה אחר, רק התמים יניח על יריעת המגילה לבדה את יהבו או את כוסו;  כל מסה שתונח על המגילה המתוחה תוביל לקרע  שכן אין תחת המגילה שולחן, בסיס אמיתי, המגילה לא נשענת על חומר-משענת אלא נמתחת מעל אוויר ריק – כך הזכויות שכתובות על המגילה, בהעדר שולחן יציב, משענת-חומר בדמות כלי הנשק, לא מועילות כלל וכלל ואף מזיקות. אנו, כיום, עטופים במגילות של זכויות משל היו תכריכי קבורה, חנוטים בין זכויות ועיוורים לראות את העולם שבחוץ – האתוס של ימינו הנו 'מאבק על הזכות', האתוס שלי: "מאבק על החיים!", האתוס של ימינו מגדיר חטא ועוול על פי שלילת זכות,  האתוס שלי מגדיר חטא ועוול, ראשית, על פי שלילת החיים החומריים שלי ואז של אחר.

הלקח הראשון לשואת העם היהודי הוא הלקח שלומדים היזידים. הלקח הקלאסי, האינסטנקטיבי, הברור לבור בתורות ההגות הפוסט מודרנית. הלקח הוא כורח הנשק לפני הזכות, או שמא אסכם: ראשית כל זכות ב ח י י ם!

הפער בין טענתי לטענת האידיאליסטים נמצא בפער בין חזון ישיעהו ומגילת איכה, ישיעהו ראה בנבואת נחמה וחזיון של פיוס: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה; (ישיעהו פרק ב', פס' ד')
חזון המתאר מצב מופשט והיפותטי שמהותו נחמת הרוח. ביטול היסוד האלים מהקיום האנושי לא תואם את הטבע האנושי וזוהי הנקודה הארכימדית שמובילה את חזון ישיעהו להיות לחזון-הנבחר: הוא מציע את הבלתי ניתן להגשמה ריאלית. ייתכן וחזון ישיעהו הנו חזון נבואי משיחי אותנטי שיתגשם בקץ כל הימים, ייתכן והוא לא יתגשם לעולם – התוכן שלו הנו תוכן נשגב, הוא נמצא מ ע ל  העולם כמות-שהוא, חזון ישיעהו מחייב נס. לעומת החזון הנ"ל ניצב הסיום של מגילת איכה, מגילת הקינה על חורבן הבית, לשונה לשון ריאליסטית קרה המשתלחת בעם הצמא לתקווה, הרמוניה, קינת מגילת איכה סונטת בחברי תנועת 'חזון ישיעהו עכשיו', הזעם לא מוצא שובע בהבטחה עד לרגע האחרון.

כותב מגילת איכה לא מרחם על הנביא: מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲו‍ֹנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים(איכה, ד, י"ג) אולם הוא מותיר אותנו עם תקווה ריאלית, תקווה השייכת לעולם הזה, תביעה לקיום הברית, תביעת דין מוצדקת(כפי שעזרא ונחמיה הוכיחו)לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים(פרק ה, פס' כ') ,הֲשִׁיבֵנוּ יְהוָה אֵלֶיךָ ונשוב חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם. העם מבקש שהאל ימלא את בריתו, ברית שמהותה ריבונות בארץ-ישראל, חיי קודש בירושלים ותביעות נוספות השייכות ל'אדמה' ולא ל'שמיים', העם שואל את האלוהים כיצד זה שכח את הברית? האם לא רוצה את העתיד המושלם כי אם את העבר הריאלי: " חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם". איכה היא קינת העולם הזה ומכאן 'נבואתה', ישיעהו מקונן על העולם-שמעל, ומכאן נבואותו.

אפרופו 'אדמה', אשב על כתפיו של נפיל רם :יוסף חיים ברנר. בשנת תרע"ט, 1919, הקים ברנר ירחון וקרא שמו בפלשטינה (דאז) "האדמה". שמו של הירחון היה גם תכליתו הפרוגרמטית, כך הציג את ברנר את מטרת הירחון בקונטרס שפירסם לכבוד ההוצאה לאור:

"תכניתה של בימתנו – כשמה: האדמה.
"האדמה" – זאת אומרת, לא רק קרקע (חקלאות) ולא רק ארץ (מדיניות), כי אם עוד דבר-מה.  "האדמה" – היינו, השאיפה לבסיסיות בכל צדדי-החיים, חזון דברים כהווייתם, הכרת יסודי-המציאות; "האדמה" – היינוּ, המשיכה למקור החיים והגידול, למקור ההתחדשות, למקור האמת האנושית."

אם אזכה לזכות לנצור לנצח בתודעת עמי, ביטוי אחד של הציונות, אבחר לנצור את הרעיון הנ"ל, רעיון 'האדמה' כפי שתאר ברנר, וסביבו אציב את המשוואה הבלתי נמנעת: אם ראשית כל זכות בחיים, אם שימור כל חיים  בכוח…אזי זכות נרכשת בכוח, זכות נשמרת בכוח.

 ארציות אמיתית, 'האדמה', מכילה ג ם  כ ו ח!

כה אמרתי לעמי, פן תשכח אמת אנושית, פתלתלה וחמקנית. אמת שנרכשת בדם מתים, ביזע עמלים, בדמעות האבלים

ובאפר

'האדמה', מכילה ג ם  כ ו ח!