אליש: ברוכים הבאים לניו יורק

לסבתא שלי יש חוש לקניות. יש לה עיניים לקניות, ידיים לקניות. היא יודעת למצוא את המציאות האמיתיות בתוך הרים של זבל, את החנויות עם המבצעים הכי טובים, את הבגד הכי יפה בחנות במחיר שאפילו אני אוכל לעמוד בו. אבל יותר מהכול, היא יודעת לעמוד על הטיב האמיתי של מה שמצאנו. היא יודעת מה האיכות שלו, כמה זמן הוא יחזיק, אם הוא אמיתי או מזויף. כשהוא מזויף, זו לא תמיד סיבה לא לקנות אותו. אבל תדעי לך, היא אומרת, שזה תיק מזויף. אלו עגילים מזוייפים. זו האיכות שלהם, והם לעולם לא יהיו אמיתיים.   

1. נמל התעופה שארל דה גול, פריס

תמיד חלמתי לכתוב סיפור על שדה תעופה. זה מין מרחב שהכול יכול לקרות בו, והכול באמת קורה. כל הסיפורים המשפחתיים, כל שברונות הלב, כל הסודות, כל נסיעות העסקים הבנאליות וכל הבריחות המופרעות לצידו השני של הגלובוס. אנשים מכל העולם נמזגים זה לתוך זה, מטיילים ודיילים ומנהלים וטייסים ועשירים ועניים ואנשים כמוני. כל סוגי הנעליים, כל השפות, כל המסלולים. ובתוך כל הגיוון הזה, אם מדוממים אותנו ומנטרלים את המבטא, כולנו די דומים. כולנו לובשים בגדים נוחים של טיסות וכולנו רוצים להגיע למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום.

אבל האישה האסייתית שישבה לידי כשחיכינו לעלות לטיסה AF006, לא דמתה לי בכלל. היא לא דמתה לאף אחד מאיתנו, הממתינים. היא הייתה קירחת, ולבשה שמלה ארוכה בצבע חום. לידה היה מונח שק מבד חום. הארי קרישנה, להערכתי, אבל אני לא בטוחה בזה במאה אחוז. היא הציעה לי טים-טם, ושאלה אותי מתי לדעתי ננחת בניו-יורק, בעקבות העיכוב בטיסה. אחר-כך ראיתי אותה קוראת מכתב כתוב בכתב יד על נייר כחול, צפוף צפוף, וקורעת אותו לגזרים קטנטנים.

2. טיים סקוור, מנהטן, ניו יורק

כל-כך הרבה נאמר ונכתב על אמריקה. ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ארץ הפערים הבלתי נתפסים, ארץ נטולת זהות, ארץ החלום האמריקני. אדמתם של החופשיים וביתם של האמיצים. אומרים עליה שהיא קרה ומנוכרת, אבל גם שהשירות בה הרבה יותר אדיב. גוד איבנינג מאם, קן איי הלפ יו סר? האב א נייס דיי, אוקיי? הם אורזים כאן את המוצרים שלך יפה ומניחים את השקיות בעגלה, וכשהם כותבים בטעות מחיר שנמוך ב75% מהמחיר האמיתי של הגרביון שמצאת, הם נותנים לך אותו בשלושה דולר בלי להניד עפעף. בחנות הבגדים שהייתי בה, כתבו את השם שלי מחוץ לדלת של תא ההלבשה וזה היה התא שלי לאורך הביקור כולו.

כל-כך הרבה נכתב כבר על אמריקה, האחות הגדולה והיפה שלנו, האוהבת והבוגדנית, אבל בטיים סקוור חשבתי בעיקר על ישראל. עברנו על פני אלדו, זארה, פוראבר טוונטי וואן, אייצ'אנאם, עוד ועוד חנויות ומותגים שיש לנו גם בארץ. ולמרות שישראל היא הבית, משהו בניו יורק איפשר לי לנשום יותר בקלות את אוויר הקניונים הזה. משהו באורות הזוהרים ובמעברים הבלתי נגמרים ובשפע הלא אנושי הזה, הרגיש לי הגיוני. זה לא היה הגיוני. אבל זה הרגיש.

3. בית הכנסת הגדול של קווינס, גלות אמריקה

הרב בבית הכנסת הגדול של קווינס דיבר באמת יפה.

הוא דיבר על עמלק, על העובדה שבכל דור ודור, ועל הידיעה שהקדוש ברוך הוא מצלינו מידם. באהבה, במסירות, בקיינדנס. שגם כשאנחנו יושבים כאן בניו יורק, ומרגישים מוגנים, גאד איז סטיל לוקינג אאוט פור אס. אול דה טיים. כאלו הם דברי תורה בבית הכנסת בניו יורק, מלאי פאתוס. אחר-כך הוא עבר לדבר על הנאום שיתקיים בקונגרס ביום שלישי, אחד הנאומים החשובים בהיסטורי אוב דה ג'ואיש פיפל. ארץ ישרואל איז אין וורי ריל דיינג'ר, יו סי. מי שיכול לנסוע לוושינגטון ביום שלישי, שייסע לקיים מצווה ולחזק את ידיו של ראש ממשלת ישראל. עמלק, גאד, ג'ואיש פיפל, המן, אסתר, נתניהו, מצווה. הוא דיבר במשך עשרים דקות לפחות, כולל פאוזות להעצמת הדרמה. דיבר יפה.

רק לפני שנתיים גיליתי שאין בגלות ברכת כהנים בשבת. על הקירות של בית הכנסת מופיעים שמות אמריקאיים של תורמים יהודיים שהלכו לעולמם – הארי וביל ורות' וג'רמי. נולדו באמריקה, חיו באמריקה, הקימו משפחות יהודיות למופת באמריקה, שמעו בשבת דברי תורה באנגלית והתפללו לשלום מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתם.

כשסבתא שלי הציגה אותי בפני החברות שלה אחרי התפילה, לכולם היה לפחות בן אחד או בת אחת שעלו לארץ והקימו שם משפחה. כמו זו שלנו. עוד ועוד משפחות ישראליות עם זהות מעורבבת, סבא וסבתא בחו"ל, מזוודות עם שוקולדים ומשהו לא פתור.

4. יין הונגרי

הקניונים של ניו יורק יורדים חלק יותר בגרון כי הם אמיתיים. כי כאן זו ארץ מסכי הענק והקפיטליזם והסופר-סייז והכסף יענה את הכול. הם קונים אהבה וקונים שייכות וקונים אושר, אבל לפחות זה שלהם. יש אחידות מסוימת. מי שהמציא את תרבות המערב יכול לחיות איתה די בשלום, בסך הכול. הוא אפילו חי איתה בגאווה. העובדים והעובדות דוברים את אותה שפה של המילה שכתובה בענק מחוץ לחנות, הם לא ייבאו אותה משום מקום. קניונים זה שלהם.

ואצלנו? בארץ? אצלנו זה חיקוי. זה מיובא מהאחות הגדולה והזוהרת. זה לא באמת שלנו. אם זה היה שלנו, האותיות הגדולות היו בעברית, לכל הפחות. גם אני אחות קטנה, אני יודעת שלגבש זהות אמיתית משלנו זה קשה. אבל התחלתי לפרוח באמת רק כשהפסקתי לנסות להידמות לאחיות הגדולות שלי.

בתמונת מראה מושלמת, יהדות ארצות הברית לעולם תהיה רק חיקוי של הדבר האמיתי. אתה לא יכול להיות חלק מעם שחלם על ירושלים במשך שנים, כסף לה ושר לה ובכה אותה לאורך דורות, ולהתיישב בקווינס. כלומר, אתה יכול, ואת יכולה לקנות את העגילים האלו, אבל תדעי שזו האיכות שלהם. הם לעולם יהיו חיקוי, על כל המשתמע מכך. בתי הכנסת של גלות אמריקה מלאים יהודים טובים, טובים יותר ממני במובנים רבים, אבל הם נעים במסלול מקביל למסלול שאפשר לנצח בו. זה לא זה. בית הכנסת הגדול של קווינס נבנה לפני שמדינת ישראל קמה בכלל, אבל זה לא. לעם היהודי יש בית אחד, והוא לא כאן.

ורק אישה אחת, בשמלה חומה ארוכה, נוסעת מפריז לניו יורק ולא נדבקת באף אחת מהן. לא מאמצת שום דבר. לא נסוגה במילימטר אחד. היא יושבת בשארל דה גול, מקבלת בהבנה את המבטים הננעצים בה, ואפילו מציעה שוקולד לשכנתה לספסל. היא יודעת שלא משנה מה יקרה, יש לה ביד משהו אמיתי. והיא חיה את האמת הזו תמיד.

New York City - Snow - Hercules - Times Square --XL

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s