הוא היה איש חזון מסוג אחר. הוא לא פיתח את האגו האישי שלו, אך ידע לשמור על מקומו. הוא ידע לזהות את המקום בו הוא נכנס לתהליך ההיסטורי שהאמין שמתרחש, והיה כן מספיק כדי לשים את עצמו בצד ולהזמין את בנט לעמוד בראשות הרשימה. חשבו על הגדולה של המהלך, להבין את החשיבות שלו ולהבין שאתה בסה"כ דמות משנה, שצריכה להניע את הדמות הראשית כדי לעשות את שלה.
וגם: הצגה של שהרה בלאו, ספר חדש שנקרא בין לילה, וסיום הקטע הראשון של 'מעגלים של אור'.
קצת על אורי | קצת על החנות | קצת על קצת | קצת על שהרה | קצת על פרויקט רוזי | קצת על הכלב | קצת על מעגלים של אור
קצת על אורי
ראשון
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם
אורי היה הרבה דברים. הוא היה סופר, עיתונאי, ובמסע האחרון שלו היה מחוקק ושר. אבל יותר מכל, אורבך היה איש חזון. הוא לא היה מחוזי המדינה, אבל הוא ידע לאן החברה הישראלית הולכת. יותר מכך, הוא ידע היכן למקם את עצמו, כדי לקדם את התהליך הזה בדיוק. זה התחיל ב'מילה האחרונה', בה הוא הגיע באוזניים ובידיים פתוחות להשתתף עם עירית לינור, אברי גלעד וקובי אריאלי באחד מהניסויים החברתיים המרתקים ביותר שקרו פה בעשורים האחרונים. מתוך גישתו המיוחדת הוא הגיע להשפיע וגם הושפע. בלי לפחד, בלי להתנצל.
מתוך הראייה המיוחדת שלו, הוא הבין שלא די לרוץ על ההר, לכבוש את הגבעות ולקבוע עובדות בשטח. צריך לפעול גם בחזית התודעה. הוא טבע את המונח "הטובים לתקשורת", ושלח את טובי בניה של הציונות הדתית לכבוש את המיקרופונים, את האולפנים ואת עמדות השידור. לא רבים הגיעו, אך בימי 'צוק איתן' התגלו לא פעם על מסך ערוץ 2 מחזות של רוב דתי מובהק, עם עמית סגל, יאיר שרקי וסיון רהב-מאיר החולקים את האולפן המרכזי של החדשות.
ואז הזמינו אותו לקחת חלק בפוליטיקה הישראלית, כחלק ממהלך האיחוד הגדול של הציונות הדתית בימי פוסט קדימה, ושובו של שלטון הימין. הוא התמקם במקום השלישי ברשימת 'הבית היהודי'. ויקיפדיה מספר כי אורבך יזם את פרויקט "תרגישו בבית", המנסה לפתוח את בתי הכנסת לכלל האוכלוסייה, מתוך רצון לקדם הבנה בין דתיים לחילונים. אבל הרגע שמגדיר את אורבך יותר מכל החל, בעיניי, לפני למעלה משנתיים. במירוץ עתיר תהילה, היה צפוי שאורבך ינסה להתמודד על ראשות המפלגה שהובלה עד אז על ידי דני הרשקוביץ וזבולון אורלב. במקום זאת, הוא העדיף להזמין את מזכ"ל מועצת יש"ע בעבר, ויו"ר תנועת 'ישראלים' להתמודד על ראשות הרשימה. באותה העת החל האות לסלוגן שליווה את הבית היהודי במשך השנתיים הבאות: משהו חדש מתחיל.
הוא היה איש חזון מסוג אחר. הוא לא פיתח את האגו האישי שלו, אך ידע לשמור על מקומו. הוא ידע לזהות את המקום בו הוא נכנס לתהליך ההיסטורי שהאמין שמתרחש, והיה כן מספיק כדי לשים את עצמו בצד ולהזמין את בנט לעמוד בראשות הרשימה. חשבו על הגדולה של המהלך, להבין את החשיבות שלו ולהבין שאתה בסה"כ דמות משנה, שצריכה להניע את הדמות הראשית כדי לעשות את שלה.
זה אורי, אורי אור בך.
קצת על החנות
שני
וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים
עצוב לראות איך הבחירות האלו הולכות ומידרדרות מרגע לרגע. כצפוי, הפסילה של מרזל וזועבי בוטלה בבית המשפט העליון. מבקר המדינה מתערב (אין דרך אחרת להגדיר את זה) בבחירות, עם מידע שרלוונטי ולא רלוונטי לקהל הבוחרים. העיתוי מריח רע יותר מכל החשבונות ששילם או לא שילם מני נפתלי (שגם אז, לא ברור למה הוא השעיר לעזאזל של משפחת נתניהו). חברי הליכוד נשלחים להגן על ראש הממשלה, ומותקפים באופן חסר פרופורציות ותקדים על ידי מגישי המהדורות(יונית לוי, שלום). כולם אומרים ש'לא יפה להיכנס באשת ראש הממשלה', ואז משתלחים בנתניהו בלי רסן. העיתונאים מסרבים לעשות את התפקיד שלהם ומאלצים את הליכוד להתמודד עם היצור הזה שנקרא V15, בתקווה שיצליחו לשכנע את התקשורת שיש סיפור. הבעיה היא שהם התנהלו משפטית בצורה איומה, וכעת נראה כי כל הסיפור יאלץ לרדת מסדר היום.
בינתיים, ב'ישראל היום' קורה משהו מעניין. הפרשן הבכיר יוצא נגד נתניהו במספר מאמרים ובביקורת חריפה ובוטה. על התנהלותו מול אובמה ועל התנהלותו בנוגע לפרס ישראל. זה מתחיל להזכיר את התקיפות של מרגלית את אולמרט, אלא שהפעם נראה שהשינוי – אם יבוא, יהיה אף חמור יותר. כי כעת מרגלית משמש כעלה תאנה משמעתי באשר ליושרה העיתונאית של ישראל היום, ואם הוא יעזוב, אז העלה הזה יאבד, וחבל.
אגב, באשר להשוואה שמנסים ליצור בליכוד בין מעון רה"מ ומשכן הנשיא, יאיר שרקי לשעבר כתב גל"צ, ניסה לשווק את הסיפור הזה בתקופת פרס. לא תפס.
ועוד דבר, לגבי הקמפיין ההזוי של הבית היהודי ושל 'המחנה הציוני', על רצח רבין. "יגאל עמיר מצביע בנט", מספר הקמפיין הגנוז של מפלגת השמאל. כמו כל קמפיין גנוז, האפקט שלו נמשך רק בזכות פרסום הגניזה שלו. בבית היהודי מיהרו לנצל את הקמפיין ורתמו אותו לקמפיין הלא-מתנצל שלהם. וכך, גם רצח רבין, שאמור היה להיות חלק מהמורשת הציונית הפך שוב לניסיון ניגוח – הפעם משני הכיוונים.
קצת על קצת
שלישי
וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּיעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ:
ואם נאמר שכבר היה
ואם נתנצל ונאמר סליחה
ואם נגיד הרבה, אך לא נתכוון למילה.
ולו, רק לשם הדיון,
אספר לך איזה טיעון.
כזה שאני לא מאמין בו,
כזה שאפשר לומר עליו שאני כופר.
מתי אוכל להפסיק,
מתי אחזור להספיק.
את מה שבאמת רציתי,
את מה שבאמת רצית.
ואולי, בסוף היום,
תוכל לחלום.
לתקן, להישען, לספר.
קצת על שהרה
רביעי
וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר
את "ותכתוב", החלה שהרה שכובה על הרצפה. היא באמצע לעשות תרגילי גב, בגלל העקמת שלה. גבה מצויר בסימן ה-S, לטענת הרופאים. גופה, שאינו חטוב, חשוף לעיני הקהל בלי בעיה. ואם חשבתי שלהיחשף בכתיבה זה הרבה, אז החשיפה של בלאו גבוהה הרבה יותר. במהלך ההצגה, שהיא הצגת יחיד, היא חושפת את תהליך הכתיבה שלה. "שברון לב לא מוביל לכתיבה טובה. כשאת בתוך קטסטרופה, את יכולה לכתוב רק את הקטסטרופה. את יכולה לכתוב, למשל: כואב כואב כואב. כל הדברים היפים באים אחר-כך", היא מנפצת את הקלישאה הראשונה של הכתיבה. ", היא מסבירה ומספרת עליו, הבחור שנפרד ממנה.
"בפעם הראשונה לא ראיתי את זה בא. גם הוא לא התכוון לזה כשהתחלנו. דיברנו, והייתה שיחה כזאת ואז היה רגע שבה השיחה לקחה את הפנייה הזאת. מכירים את זה?", היא שואלת אותנו, הקולות בתוך ראשה אולי. "אם הייתי חושבת עליכם, לא הייתי יכולה לכתוב שורה. כשאני כותבת, זה כמו לזרוק רימון ולברוח. אני לא שם כשהוא מתפוצץ.", היא אמרה לנו.
"אבל פספסתי את הפנייה, לא הספקתי לעצור והשיחה הגיעה לשם. בפעם השנייה זה היה חד וחלק. הוא בא, נפרד והלך". הוא רק אחד משלושת הסיפורים שמלווים אותנו. הראשון, הוא כאמור תהליך ריפוי הגב העקום שלה, והשלישי?
השלישי הוא דווקא יעל וסיסרא המקראיים. עליהם היא מחברת את הספר, מספרת לנו איך הגיעה אליהם דווקא ומה מושך אותה בדמויות נשיות בתנ"ך. "הן תמיד משניות, ותמיד מיוחסות לגבר. יש אפילו פרשנות שאומרת שהפירוש האמיתי ל'עקרה' בתנ"ך, הוא שהיא לא הולידה זכר", היא מספרת בעצב ובכאב. אלא שליעל וסיסרא, היא טוענת יש יותר מסתם סיפור. יעל אשת הקיני, היא חלק משבט שאיתו חולק סיסרא ברית, אך בקשר שלו עם יעל יש יותר מברית שבטית. כשהוא מבקש מים, היא נותנת לו חלב. כשהוא מבקש מחסה, הוא יודע שהיא אשת אמון. בסופו של דבר, כידוע, היא זו שהלמה ודקרה אותו ברקתו, עד למותו.
אך הסיפור האמיתי של ההצגה, הוא החשיפה. היא מתארת בפנינו, באופן מודע את תהליך הכתיבה. בכל פעם שאני כותב, ויש עוד זוג עיניים מלבד שלי שקוראות, אני נתקל במחסום כתיבה. כי לזוג הזה מתווספות עוד זוגות ועוד זוגות עד שלבסוף, אני מדמיין קהל גדול העומד מולי וקורא את הטור. בעצם, גם לדבר עם הקהל שקורא את הכתיבה שלי מבהילה אותי. קשה לי עם הקהל.
הרגע השובר ביותר, הגיע דווקא עם תום ההצגה בתיאטרון 'תמונע'. "אני רוצה להקדיש את ההצגה לאורי אורבך, שנפטר יום", היא אמרה בקול שבור. "הגעתי לכאן מההלוויה שלו. הרבה ממה שהגעתי, בזכותו הגעתי".
קצת על פרויקט רוזי
חמישי
וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים:
לכולנו יש רשימת מכולת שנקראת 'מה אני מחפש בבן הזוג שלי'. היא כוללת מערך אמונות, שורה של תחביבים, מאגר משפחתי, וכולם באים בסדר עדיפויות המשתנה מאדם לאדם. חלק אחד יכול להיות הכרחי, אחר יכול להיות ייפרד ובל-יעבור. אחד יכול להיות חשוב, אחר יכול להיות תחת עדיפות שלילית. אך תחת כל אלו ניצב ערך משתנה: כימיה. רגשות. תחושות. הדבר החמקמק הזה שאומר לנו זה כן וזה לא.
אך מה קורה כשאין לנו רגשות? מה קורה כשיוצר רשימת המכולת, הוא חולה אספרגר, מדען לגנטיקה שאינו מסוגל להרגיש? כלומר, הוא ניחן ביכולות קוגניטיביות גבוהות מאוד, אך הכישורים החברתיים שלו לוקים בחסר, בלשון המעטה. אצל דון טילמן, 39, הכול מסודר. הכול. לוח הזמנים שלו בנוי בקפידה, הוא אוכל את אותו אוכל מדי שבוע, הולך לאותם מקומות וחי בצורה אחידה למדי, בקיבעון כמעט מוחלט. יום אחד הוא פותח במה שהוא קורא לו 'פרויקט הרעיה'. הוא יוצר שאלון אשר בודק באופן מדויק את הרצונות שלו ואת מידת ההתאמה אליו. כמובן, גם כדי לעשות זאת, הוא נוקט בגישה מדעית יעילה. אלא שאז הוא פוגש במישהי שאינה עונה על אף לא אחת מהדרישות המחמירות של השאלון שלו. היא מאחרת כרונית, עוקצני, וצמחונית למדי, אך יתרון אחד יש לה. בעיניו של טילמן, היא "האישה היפה ביותר עלי אדמות". זו קומדיה רומנטית כתובה, ובשל כך, מצליחה להשתמש בקלישאות צפויות, אך גם יוצרת הזדהות אצל הקורא עם הדמויות. גם עם דון וגם עם רוזי, על שמה נקרא הפרויקט.
ובכל זאת, הרי הרבה מהנכתב כאן יכול היה להופיע ב'קצת על הטוב' ע"ה, הספר מותיר את הקורא עם שאלה פתוחה: אם כל השאלון של טילמן מושלך הצידה בשל רגשות, האם גם עלינו לעשות כן?
קצת על הכלב
שישי
וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִכְבָּר מַעֲשֵׂה רֶשֶׁת נְחשֶׁת וְעָשִׂיתָ עַל הָרֶשֶׁת אַרְבַּע טַבְּעֹת נְחשֶׁת עַל אַרְבַּע קְצוֹתָיו:
חלום משונה תקף אותי השבוע. דייזי, כלבתי משכבר הימים הופיעה בו. לא ידעתי מה היא עושה שם, אך התעוררתי עם געגוע צורב. התאריך לא היה קשור, היא נולדה במוצאי יום הכיפורים והלכה לעולמה במוצאי שמחת תורה.
ביום חמישי יצאתי מהבית לסידורים. קצת מיחזור, קצת קניות לקראת הסערה, ובמרחק אני שומע יללות צורבות. כלבלב שחור קטן מפלח את האוויר. התלבטתי מה לעשות איתו, והמשכתי בסידורים. אם כשאשוב מהקניות, הוא עדיין יהיה כאן, אקח אותו. הייתה ילדה קטנה שהסתובבה עם קופסה גדולה, ונראה היה שהיא רוצה אותו אליה. "הוא שלך?", שאלתי. "לא", היא אמרה. כנראה שהרצון שלה לא היה משותף להוריה.
הוא נס על נפשו ובכל פעם שיכל, התכנס אל נקודה מתחת לאחד הבניינים. היה קר בחוץ, והשלג כבר הורגש בדרך. לא ידעתי מה לעשות, אך הבנתי שאם יישאר בחוץ, הוא בוודאי לא ישרוד בקור. הוא היה מפוחד מאוד, ומתוך בהלה הוא רץ אל נקודה בה הוא היה לכוד, בין מזגן ובין בניין. הנפתי אותו מהצוואר, כאם הכלב האוספת את גוריה וחיבקתי אותו. הוא התנגד מעט, אך נכנע לאחר כמה דקות.
אני חושב שמצאתי לו בית חדש, עכשיו רק צריך להעביר אותו לשם.
קצת על אור
שביעי
לְכֹל כְּלֵי הַמִּשְׁכָּן בְּכֹל עֲבֹדָתוֹ וְכָל יְתֵדֹתָיו וְכָל יִתְדֹת הֶחָצֵר נְחשֶׁת:
עילאי ניצל את היד שנמשכה מהרדיו אל עבר הפלאפון שלו, לבדוק אם אורן התקשר. כשהם יצאו לדרך, הוא שלח לו מסרון: "אני לא יודע איפה אתה, או איזו דרך אתה עברת עד עכשיו, אבל הגענו לצומת הדרכים. הצירים כבר התחילו. אנחנו בדרך לבית החולים". היא החליטה מזמן שהיא תלד דווקא ברמב"ם, למרות שה"עמק" קרוב יותר. הרמזור התחלף לכתום, ומימין הגיח טנדר כחול, ממהר. היא עוד הספיקה לראות את הנהג, עם החולצה המשובצת בכחול-אפור- לבן שהיא כל כך אהבה פעם. היא ידעה שזה הוא. "אורן", היא אמרה.
חייה רצו לנגד עיניה כמו בסרט, מהבכי הראשון שלה עד הבכי של האחרון שלו. הטנדר כאילו שמעה את חוסר רצונה לחיות. הוא הגיח מימין, למזלה של אור. "זה לא קרה. זה לא יכול היה לקרות." המחשבות שלה נעו סביב פניו של אורן, שבכלל בא משום מקום בניסיון לשכנע אותה לשנות את דעתה, ובין הבכי של התינוק שנשאה ברחמה במשך שלושים ותשע השבועות האחרונים.
הדבר הבא שראתה היו אורות לבנים ובוהקים. מיד ידעה שהרכב כשל בהריגתה, כי לעולם לא הייתה מגיעה למקום טוב שם למעלה, זך וצחור. ממושבה האחורי ראתה את פני הנהג המבוהל. עיניו היו מלאות בהלם ופחד. הוא היה המום מכך שבעוד שניות אחדות ייטול את חייה של האישה שלו. אמנם הייתה חסרת חיות אך אין זה נותן לו הרשות לשים קץ לחייה. זמן רב יש לו חלומות, או יותר נכון סיוטים על תינוק שבוכה ובוכה והבכי שלו נעצר רק בצפירת מכוניות. הוא חשש שחייה של אור הם אינם היחידים שהוא יביא לסיומם. חולצתו המשובצת לא השתחררה ממנו, קלועה בחגורת הבטיחות. הוא ניסה להסיר את החגורה מעליו כאילו מנסה להתנער מאחריות על חייהם. חיים של אחת בת עשרים ומשהו ועוד יילוד שעוד לא החל את חייו.
קצת על הרבה 