קצת על הרבה – מוצ"ש מִּשְׁפָּטִים

ישבנו קרוב לבמה. טוב, זו לא הייתה במה. ישבנו על הרצפה, וכל מה שהפריד בינינו ובינם הוא המיקרופונים שעמדו על דוכנם. בעיניהם יכולת לראות קצת חשש והרבה מתח. ליבותיהם פיעמו ועיניהם נצנצו, כאילו אומרות: הגיע הזמן. וכשהזמן הגיע, הם פתחו את פיהם, אט אט נכנסים אל הקצב, מרגישים את המוזיקה חודרת את עורם ומפעמת בעורקיהם. 

קצת על גבולות השיח | קצת על אבא |  קצת על המשא | קצת על החזון | קצת על שלוש קומות | קצת על אנטי-פרגמטיזם | קצת על אור


קצת על גבולות השיח

ראשון

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם

זה ריטואל שחוזר על עצמו מדי מערכת בחירות. מי יפסול את חנין זועבי, מי יגרוף את הקרדיט. הח"כים בימין ממהרים לרוץ לוועדת הבחירות שמוטה מראש על ידי שיקולים פופוליסטיים כאלו ואחרים, והח"כים משמאל נבוכים אל מול מעשיה של זועבי והנה, רק היום (ה') החליטה וועדת הבחירות שוב לפסול את זועבי. כהרגלו של המשחק, זועבי תעתור לבג"ץ ותקבל את מבוקשה, החלטת וועדת הבחירות תיפסל.

ובכן, מי שדורש להעיף את חנין זועבי מהכנסת, מי שיתרעם על בית המשפט שיהפוך, כפי שהפך בעבר, את החלטת וועדת הבחירות, שוכח דבר אחד: יש מי ששלח אותה לכנסת, בדיוק בשביל זה. יש מי שרוצה שהיא תאמר את הדברים שהיא אומרת, שתתנהג כפי שהיא מתנהגת ושתחתור תחת רגלינו פעם אחר פעם. מי שדורש להעיף את חנין זועבי מהכנסת, בעצם דורש לבטל את דעתם של כמאה אלף איש.

כמאה אלף מצביעי בל"ד נמצאים ברחבי הארץ, שלושה מנדטים סה"כ. מדובר באנשים שיודעים מה זועבי עשתה בכנסת הקודמת, הם ראו את הניסיון הקודם לפסול את התמודדותה לכנסת, ובכל זאת בחרו בה. זו זכותם הדמוקרטית המלאה, מי יכול להתנגד לרצון המצביע?

חשוב להדגיש, את חנין זועבי היה נכון לפסול ברגע שהתגלה שהיא השתתפה במשט המרמרה ונטלה חלק פעיל בפעולת טרור. היא הייתה צריכה לעמוד לדין אחרי שחסינותה מוסרת ממנה ולקבל את העונש שמגיע למי שמשתתף בפעילות שכזו. מרגע שזה לא קרה, בלית ברירה, כהונתה הוכשרה. אני מאמין שאין דבר שהיא תעשה שיימתח את הגבולות יותר מהמרמרה. מי שהצביע לה בבחירות האחרונות, ובבחירות שקדמו להן, יודע היטב את פעילותה, ותומך בה.

זועבי. זה לא היא, אלא הציבור שעומד מאחוריה.
זועבי. זה לא היא, אלא הציבור שעומד מאחוריה.

בניגוד למה שאפשר לחשוב, הבעיה שלנו היא לא באמת עם זועבי. זועבי היא בסה"כ מסיכה. הבעיה האמיתית שלנו היא עם הציבור שהיא מייצגת. זה ששולח אותה פעם אחר פעם לכנסת, על אף ההשתתפות שלה במרמרה, על אף שהיא אמרה שחטיפת הנערים ורציחתם לא הייתה פעולת טרור. יש הרבה אנשים שתומכים בכך. אך לנו קשה עם התמיכה הזאת, ולכן הריטואל הזה, שדורש לבטל את האפשרות להצביע לה. כשמישהו תומך בפסילתה של זועבי, הוא תומך דה פקטו בביטול קולותיהם של אותם מאה אלף מצביעי בל"ד, הוא תומך בביטול קולותיהם של מאה אלף מאזרחי ישראל.

בית היוצר של חנין זועבי הוא אותו בית שיצר את עזמי בשארה. הרי לכולם ברור שאם זועבי תיפסל, כבשארה קודמה, יבוא מישהו גרוע בדיוק כמוה. גם אם נסתיר אותה מאחורי הדמוקרטיה המתגוננת שלנו, התפיסה שבל"ד וחבריה מייצגים, לא תיעלם לשום מקום. השתקת המיקרופון של זועבי לא יכריע את הקרב הציוני-פלסטיני שמתחולל על ליבם של ערביי ישראל, אלא יעצים אותו.


 

קצת על אבא

שני

וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ:

"אני ואמא החלטנו", הוא אמר. "כדי שתהיה ממשלת ימין, אנחנו מצביעים לליכוד". הדובר הוא אבא שלי. כשההורים שלי עוד גרו בניו יורק, וארגון הליגה להגנה יהודית (JDL) עוד היה קיים, אבי היה פעיל בו. מדי פעם הוא מספר לי על חוויותיו עם הרב כהנא, מהאנשים הקיצוניים שנגעו בפוליטיקה הישראלית. אביהם הרוחני של ברוך מרזל ושל מיכאל בן ארי, הוגה התכנית הפרקטית של 'ערבים החוצה'. אבי, בדעותיו, נמצא אי שם במחוזות כ"ך. אך הפעם, הפעם יש משהו שונה באוויר. קמפיין האנטי-ביבי עושה את שלו, ואולי זו הקדנציה של ביבי. אולי הקדנציות. הרצון הטבעי הזה לראות משהו שונה, לשם שינוי. הוא הבין, שמבחינתו, שיבת שלטון השמאל, בייחוד כשזה יכול מתמטית להקים ממשלה אך ורק בעזרת הרשימה הערבית הופך את האפשרות הזו לבלתי מתקבלת על הדעת – אך למרבה הצער, אפשרית במידה מסוימת הביאה את אבא שלי, איש כ"ך, להתכוון לשים מחל בקלפי. אמרתי לו שזה מצחיק קצת, כי אני, איש ליכוד כבר שש שנים, לא בטוח שאצביע לליכוד.

כשראיתי מהצד את היחס של אנשי הבית היהודי לסאגת אלי אוחנה צחקתי לעצמי. אלי אוחנה? זהו? זה העז שהם צריכים לבלוע? בואו נעשה תרגיל פיזיולוגי קצר. בכל פסיק במשפט הבא, תבלעו רוק. זה מה שאני עשיתי. הליכוד (בין אם נאהב זאת ובין אם לא הוביל את ההתנתקות), הליכוד חתום על מבצע עמוד ענן, הליכוד חתום על ההקפאה ההצהרתית, הוא חתום גם על ההקפאה השקטה, נתניהו הכריז קבל עם ועולם כי הוא מקבל את פתרון שתי המדינות – כשל אסטרטגי חמור, נתניהו לא מצליח למשול מול בג"ץ, הוא שחרר אלפי מחבלים, הוא לא מצליח להביא להורדת מחירי הדיור, הוא לא קידם תחרות בתקשורת, וכמובן – מבצע 'צוק איתן'. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני צריך לשתות כוס מים.

אלי אוחנה זה טיפה בים לעומת מה שהייתי צריך לבלוע כדי להמשיך להיות איש ליכוד, מה שהגיע לשיאו באירוע הצגת הרשימה לפני מספר שבועות. רק איש אחד, כך הרגשתי, מייצג אותי על הבמה הזאת. האיש המרכזי, בנימין נתניהו. והוא, כאמור, הביא את כל מה שהצגתי בפסקה לעיל.

כשצוק איתן נגמר, הרבה חברים שלי – גם מהליכוד – אמרו שנמאס. שלא ייתכן ששוב אין הכרעה, שכשיגיעו הבחירות הם יבואו חשבון עם ההנהגה. "אתם תצביעו לליכוד כמו גדולים", אמרתי להם. "הייתי כבר בסרט הזה ב'עמוד ענן'. מתעצבנים, מתרגזים, אבל אם לא עוזבים – נראה שנשארים", הסברתי. והנה, עוד 33 יום, ואני לא יודע למי להצביע. לא, בניגוד לבחירות הקודמות, הבית היהודי לא אפשרות. בנט אולי מדבר כמו קפיטליסט אבל מתנהג כמו אטטיסט. בדיוק כמו שהוא מדבר כמו ימני, אבל מביא את פתרון אוסלו כדרך לכתחילה. הבעיה שלי היא רק עם הליכוד. כשדני דנון או ציפי חוטובלי מדברים על הצורך בעוצמה מול הטרור, אני נבוך בשבילם. כשהוא מדבר על השיפורים שהוא הכניס בכלכלה ב-96' וב-2003, אני חושב על מה לעזאזל קורה עכשיו. כשהוא מדבר על התקשורת שתוקפת אותו, אני תוהה מה הוא עשה כדי לשבור את הקרטל בשוק הזה.

בבחירות הקודמות, הייתי פעיל במפלגה. עמדתי בדוכן, חילקתי חומר תעמולה, והתביישתי. חילקנו רישיונות נהיגה לראשי המפלגות האחרות בהם הוסבר למה אין לשלי/ציפי/יאיר את היכולת להוביל את ישראל. נתניהו? אף מילה. הישגי ממשלת הליכוד, שכיהנה כמעט ארבע שנים, לא הגיעו אלינו. היה איזה משהו על הסלולר, אבל כבר אז הבינו שזה הטיקט של כחלון. לאן רוצים להוביל את המדינה הזאת, מה האידיאל שלכם? שתי מדינות לשני עמים כמו שאמר נתניהו, או ארץ ישראל השלמה כדבר בני בגין; ניהול הסכסוך בגרסת בוגי  או סיפוח אזרוח כמאמרה של חוטובלי? הסופר מרקט הזה נמשך גם אל תחום הכלכלה, בו נתניהו מוביל דרך של הפרטה, וחיים כץ הוא השותף האידיאולוגי של שלי יחימוביץ'. אין בעיה עם מגוון דעות, אין בעיה עם מגוון של נציגים של ציבורים שונים. כך היא מפלגה שמתיימרת לייצג את העם. אך היא גם אמורה להנהיג אותו.

והנה, הגענו לעוד קמפיין בחירות. אין מצע, אין חזון, אין עימות. הליכוד מפחד לעמוד על רעיונותיו. אני מסרב להיות פעיל של מפלגה שאינה מסוגלת לעמוד על הרעיונות שלה, התחושה שנוצרה לי מהקמפיין הקודם היא טראומה של ממש. אז נתניהו לא מוכן להיענות להזמנה של בוז'י להגיע לעימות(נכון, הוא לא אמר לא, אבל הוא גם לא אמר כן), ומסרב לחשוף מצע. זה לא או הם או אנחנו. זה למה לבחור. כרגע, האמת, אני לא רואה סיבה לעשות זאת.

ואולי, במחשבה שנייה, לוואקום הפוליטי שלי קוראים משה פייגלין. 


 

קצת על המשא

שלישי

אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ:

חשבתם פעם על כמה אתם מוכנים לסבול כדי להשיג משהו, או מישהו שאתם באמת רוצים? זה פשוט המון.


 

קצת על החזון

רביעי

אֱלֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר:

"הם רוצים להסית את תשומת הלב שלכם", אמר ראש הממשלה בסרטון החדש של הליכוד. "מהדברים החשובים באמת ולעסוק בשטויות, אבל אנחנו עוסקים בדברים החשובים. מי ישמור על בטחון ילדנו, מי יצמיח את הכלכלה שלנו". לרגע אחד, נדמה היה שקמפיין הליכוד נגע במהות של הבחירות. לאו דווקא הבחירות הללו, אלא כל מערכת בחירות דמוקרטית באשר היא.

במערכת בחירות דמוקרטית, אנחנו לא אמורים לבחור במנהיג, אלא במנהיגות. אנחנו מאמינים במי שאנחנו מאמינים, אם אנחנו אכן מאמינים בו, לא כי יש לו קול בריטון, רטוריקה סוחפת או כי החיוך שלו שובה נפש. אנחנו מאמינים בו בגלל החזון שהוא יצר והדרך שהוא מוביל. כשאנחנו מניחים את הפתק בקלפי, אנחנו לא בוחרים בפוליטיקאי, אלא במדיניות שלו. אתם יודעים, הדברים החשובים: מי ישמור על בטחון ילדנו, מי יצמיח את הכלכלה שלה.

אבל השאלה 'מי', היא שאלה מוטעית. כשאנחנו ניגשים להצביע, אנחנו לא אמורים להצביע רק לאיש אחד, או לזוג אנשים. הבחירות הן לא רק על מנהיגי המפלגות, אלא גם על הרשימה שהם מביאים איתם. הבחירות האלו אינם רק על הקמפיין של המפלגות, אלא גם על הדרך שהם מציגים בדרך. הבחירות הללו, בניגוד לסיפא של דברי נתניהו, לא הכול סובב סביב 'אנחנו או הם', או 'אנחנו או הוא'.  השאלה הנכונה היא למה.

אם ראש הממשלה, רוצה להמשיך להגן על ילדנו, מוטב שיהיה מוכן להגן על הביצועים שלך במשך שש השנים האחרונות. למה בחר נתניהו לשחרר את גלעד שליט, ואיך הוא מסביר את הפיגועים שהגיעו בעקבות השחרור. למה הוא עצר את 'עמוד ענן' ואת 'צוק איתן', בטרם הגיעה ההכרעה? אם ראש הממשלה, רוצה להמשיך ולהצמיח את הכלכלה שלנו, מוטב שתהיה מוכן להגן על הביצועים שלך במשך שש השנים האחרונות. למה עלו מחירי הדיור לרמות בלתי אפשרית? ובעיקר – למה גם אחרי שש שנים, הם עוד לא יורדים? לציבור שאתה מתחרה על קולו, מגיעות תשובות לכל השאלות. הרי העם הוא הריבון. זה הבסיס של כל דמוקרטיה.

"מה, אתה מפחד ממני? מה התכניות שלך? מה התכנית הכלכלית שלך, מה התכנית הביטחוני שלך?", שואל הרצוג את נתניהו בקולו השבור. ההזמנה של הרצוג, פומבית ככל שהייתה נגעה בליבת העניין, כי מערכת בחירות היא בראש ובראשונה תחרות רעיונות והשאלה היא מי, נוגעת בעיקר בשאלה מי יזכה להגשים את חזונו. אלא שהליכוד ירוץ כנראה, שוב, בלי מצע. הוא ירוץ בלי לעמת בצורה רצינית את הפעילות שלו בשנים האחרונות מול רעיונות מתחרים.

ממנו הוא מפחד?
ממנו הוא מפחד?

הרצוג הניח בפני נתניהו הזדמנות להצדיק את הדמוקרטיה התוססת שהוא מתהדר בה כשאורחים מגיעים ארצה. כן, ברור שלנתניהו יש יותר מה להפסיד מעימות כזה, או מפרסום מצע, אבל הוא מפסיד יותר מאי הצגת מצע ומאי התייצבות לעימות. הוא מפסיד הזדמנות להתחבר מחדש אל העם ששולח אותו פעם אחר פעם אל הבית ברחוב בלפור, מתוך אמונה שדווקא הוא יוכל לשמור על בטחון ילדנו ויצמיח את הכלכלה שלנו. אני מאמין שבאמצעות חיבור כזה, הוא יכול להגיע לכמות מנדטים דומה לזו שהייתה לו בפעם הראשונה שהיה ראש ממשלה.


קצת על שלוש קומות

חמישי

שָׁלשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה

[אזהרת ספויילרים למי שעוד לא קרא את 'שלוש קומות' של אשכול נבו]

זיגמונד פרויד טען כי נפש האדם בנויה משלוש קומות. האני, האיד והסופר אגו. האני, הוא היצרים שלנו, הרגשות שמולידות אותנו לפעול, האינסטינקטים. האיד, הוא הפער בין הרצוי והמצוי, אם תרצו – ההיסוסים שבין לבין והסופר אגו, הוא השופט. הוא קובע מה נכון ומה לא, ברמה המוסרית, הוא זה שמשגיח ממעל ופוסק. הוא מספר לנו גם איך החברה תתפוס אותנו בעקבות המעשים שלנו. במהלך הספר יש לקורא הזדמנות לשפוט את הדמויות לא מעט, אך יותר מכך נבו יוצר סיטואציה בה עיקר העניין הוא להקשיב להן, לקשיים שהן חוות ולתוצאות שהנסיבות מובילות אליהן.

בתוך זמן קצר כבר הייתי עמוק בתוך ספרו החדש של אשכול נבו, כשבקטע הראשון ארנון, הדמות, מספרת למחבר את קורות חייה ואיך הגיעה לנקודת זמן בה הגיע. ארנון מונע בעקבות ה'אני', האמוציות מנחות אותו לעשות את המעשים ומשתלטות עליו בקלות, או כמו שהוא אומר: "אני אוהב יותר מדי, זו הבעיה שלי". הוא יצרי למדי, והרגשות מוליכות אותו יותר משהוא מוליך אותן.62512010852b

בקומה הבאה גרה חני, היא מייצגת את ה'איד'. שלא כמו ארנון המספר, חני כותבת את הווידוי שלה. היא כותבת וכותבת, כמעט ללא הפסקה. איך הכול התחיל, איך הדברים השתנו ומה מתוך המציאות היא הייתה רוצה לשנות ומה לא. זה תחום הסודות שלה – מחשבות אסורות שמוטב אולי היה לולא היו עולות לראשה. גם החטא שחטאה במהלך הסיפור, כהגדרתה "בעצם לא קרה שום דבר".

בקומה העליונה גרה דבורה, שופטת לשעבר. כמו ארנון, היא מספרת את הסיפור שלה. אך לא למחבר עצמו (או שמא לקורא?), היא מספר את וידוייה לבעלה המנוח. היא חייה את חייה אחריו, מעריכה את שיפוטו כמצפן מדויק. אלא שבשיפוט יש פעמים של מוסר מוחלט וגם היא מרככת את המציאות ומוצאת את התחום האפור בין השחור והלבן.

כולנו מובלים על ידי נסיבות חיינו, וכולנו לפעמים טועים בשיפוט. לפעמים זה חטא במעשה, לפעמים זה חטא במחשבה, לפעמים החטא הוא דווקא בתוכחה. נבו מצליח לשים את הקורא בשלושת הנקודות, ולהתמודד עם כל הקשיים כשכל הדמויות גרות באותו הבניין ונתקלות זו בזו ומאיצות תהליכים או מציגות תפיסה חיצונית למה שקורה בתוך הדמות, אך זו מסרבת להודות בכך.


 

קצת על אנטי-פרמטיזם

שישי

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי

ישבנו קרוב לבמה. טוב, זו לא הייתה במה. ישבנו על הרצפה, וכל מה שהפריד בינינו ובינם הוא המיקרופונים שעמדו על דוכנם. בעיניהם יכולת לראות קצת חשש והרבה מתח. ליבותיהם פיעמו ועיניהם נצנצו, כאילו אומרות: הגיע הזמן. וכשהזמן הגיע, הם פתחו את פיהם, אט אט נכנסים אל הקצב, מרגישים את המוזיקה חודרת את עורם ומפעמת בעורקיהם.

הגעתי לשם כדי לראות חבר מגשים חלום. הוא שר הרבה באירועים חברתיים, הוא מלך בקריוקי, אבל הוא תמיד הולך לאפיקים אחרים. הוא מצלם, הוא מאלתר, הוא רוצה לנהל תוכן. הוא טוב בכל הדברים האלו, אבל כשהוא שר משהו אחר יוצא ממנו. משהו שמח, משהו עמוק. ופתאום הוא סיפר שהוא מופיע עם כמה חבר'ה מהכפר בלוד. ידעתי שאבוא, ידעתי שאני חייב.

רגע השיא של הערב מבחינתי היה כשהוא עלה לשיר לבד את 'דרך השלום'. השיר המטופש הזה, עם המילים הנוראיות, היה לשיר מופת. והיה רגע קטן, אחרי שהוא סיים את הפזמון הראשון ובו הוא בולע חיוך ומשחרר אנחה, ואחרי שזה קרה העיניים שלו נעצמו, כאילו אומרות: הגיע הזמן לשחרר, הכול בסדר.

_

"היי, מה קורה?", היא שאלה. "שלחתי כתבה לעיתון והם לא אהבו את זה. תוכל לעבור על זה?". הקשר בינינו לא היה מעולם חזק, לא דיברנו יותר מדי במהלך הלימודים המשותפים שלנו, אבל היא ביקשה עזרה, אז זרמתי עם זה. נתתי לה את העצות שאני קיבלתי, ושמחתי לעשות זאת. מפה לשם, ביום שישי האחרון היא פרסמה כתבת שער במקומון.

_

אני חושב שעברו חודשיים או שלושה מאז שפרסמתי טור כלשהו מחוץ לבמה כאן, בקצת על הרבה. זה התחיל כששבוע אחד חלף בלחץ הבחירות לאגודה, ועוד שבוע ועוד שבוע. שלחתי כמה דברים ל'מידה', אבל הם לא קיבלו אותם. הראש שלי לא באמת היה בזה, ונהניתי מהחופש המוחלט שנהיה לי פה. אני העורך של עצמי. במהלך הכתיבה של הנייר הרבעוני האחרון למכללה, התכתבתי עם מוטי, אחד ממדריכי התכנית, שכתב לי על החשש הזה מלנסות להתפרסם במקומות שיערכו אותי את השורות הבאות:

"אתייחס לנקודה אחת חשובה ומשותפת לכותבים רבים (או כאלה שמנסים לשלוח ידם בעניין אך נמנעים מסיבה זו בדיוק), ונראה לי שעניין המסר, הפאנצ' או כל ניסוח חד אחר דוקא עשוי לשרת אותך בכתיבה – בדיוק כמו שכתבת.

לא בטוח שהייתי מתייחס לבמה כמשוחררת אם היא מסירה ממך את הצורך לחדד את האמירה שלך. נראה לי שהיא יכולה להיות משוחררת אם את הביקורת המדויקת והמחודדת שלך תוכל לכתוב בה. ואם ככותב אתה מרגיש שזה השלב שאתה עומד בפתחו כעת, אולי כדאי להתאמן בדיוק על זה …בפרסום בבמות נוספות שייאלצו אותך לכך". ואז הבנתי, שהגיע הזמן.

מפה לשם, טור ב"וואלה" וטור ב"ישראל היום", לא רע לשבוע אחד.

 


 

קצת על אור

שביעי

וַיִּכְתֹּב משֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהֹוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

 

היא לא אמרה מילה, אלא רק התחילה לבכות. שוב, כמו פעם. בכי שלא נגמר, בכי שיצא להפסקה של כמה חודשים, כאילו עכשיו סוגר את הסוגריים, שהיו מרווח נשימה עבורה. גילי חיבקה אותה, הביאה לה נייר להתנגב. "זה בסדר", היא אמרה. "קחי לעצמך כמה ימים, תחשבי על זה עד הסוף. אם את צריכה לדבר, ולא עם עילאי, אני כאן בשבילך. בסדר?" אמרה גילי, תוך כדי שהיא מלווה אותה אל מחוץ למשרד.

החלומות חזרו. "תחתמי כאן, כאן וכאן", אומרת לה גילי בהם. "את חייבת לעשות את זה", אומר לה עילאי. שניהם לוחצים עליה, והמילים חוזרות על עצמן. "לא יכולה", היא אומרת. לא יכולה לוותר על התינוק, אבל לא יכולה לגדל אותו. מה אפשר לעשות? וזה נמשך והולך. והחלומות מהלילה, הופכים למחשבות בהקיץ ביום. כן, לא. כן. לא. לוותר, לגדל. גילי של היום נחמדה יותר מגילי של הלילה, ובהחלט נחמדה יותר מעילאי – גם של היום וגם של הלילה, הוא כבר בטוח מה הפתרון הנכון: לתת לה להחליט, אבל היא לא יודעת.  הוא לא יודע, והיא כבר לא יכולה לדבר איתו, כי גם כשהיא משתכנעת לצד אחד ומתחילה לדבר איתו על זה, היא מתהפכת בדעתה. גילי גם לא לוחצת, נותנת לה להחליט, מקשיבה לה, לא ממהרת לומר אם היא יודעת או לא, היא פשוט מקשיבה.

בין החלומות והמחשבות, הלבטים רק הולכים וגדלים, יחד עם התינוק, יחד עם הבטן. הולכות וטופחות, בועטות בה מדי פעם, לא נותנות לה לשכוח לרגע שהוא שם, מפעם. לפעמים, כשהיא שוכחת שהיא לא יודעת אם תגדל אותו, היא מדברת אליו. מספרת לו על אבא. כמובן, לא על אבא שעזב, אלא על אבא שהיה הגבר שלה. אורן שהיה כל מה שהיא אי פעם רצתה. "והוא היה מספר לך כל לילה את 'הנסיך הקטן', כמו שהוא אהב כשהוא היה קטן. והוא היה מנגן, ואני הייתי שרה. ואתה היית שמח". ואז היא הייתה נתקפת כעס על עצמה. היא קראה איפשהו שככל שהעובר שומע את קולה של אמו הוא לומד לזהות אותו, והוא נקשר אליה. "סליחה, חמודי, זה לא הוגן מצידי".

מדי פעם היא תוהה לעצמה אם אולי באמת כדאי שהיא תשאיר אותו אצלה. כן, לא יהיה לה קל. לא, אין לה עבודה כרגע, אבל היא תסתדר, כמו תמיד. רק איתו. וממילא עכשיו הם אחד, מה זה משנה אם הוא גדל בתוכה, או אם היא מגדלת אותו? יש משהו קסום וקצת מפחיד בזה. הם הרי אחד היום. הוא חלק ממנה, הוא תלוי בה, היא חיה בשבילו.

הוא לא צד בסיפור הזה. הוא לא אומר שום דבר, רק בועט מדי פעם. "אני פה", הוא מזכיר לה, בדרכו שלו. יום אחד היא אוהבת אותו יותר מכל, והיא שונאת את עצמה על מה שהיא עושה לו. זה לא אורן. הוא לא אורן. הוא רק בן שלו. היא לא תחליט עכשיו. היא לא באמת חייבת. היא תחכה, עד שתראה אותו כמו שהוא.

927

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s