על קצה הלשון: על דם ופולנסקי

"את זוכרת שיוצאים היום לבכורה של פולנסקי?"

חזרתי מוקדם הביתה מהעבודה וראיתי אותה מוטלת על הרצפה בסלון. וכשאני אומר מוטלת, אני מתכוון לחלק הגוף העליון שלה שהיה מוטל על הרצפה, מונח בזוית לא טבעית על השטיח. הרגליים עוד נחו על קצה המושב של הספה, כאילו התהפכה במקום מושבה והחליקה מטה עד שרק רגליה נותרו על הבד, השמאלית נוטה על צידה החיצוני והשניה מונחת עליה כמו בהתאמה. באותו רגע חשבתי שזה לא טבעי כי ידה השמאלית הייתה שמוטה על השטיח לצידי ראשה, אצבעותיה מפותלות סביב שיערה, והשנייה נחה תחובה מתחת לגבה, בתנוחה שהייתה מעבירה צמרמורת כאב גם לרקדנית הבלט הגמישה בעולם. כאילו הייתה בדרך לשכב על הצד כשמשהו עצר בעדה והותיר אותה נוטה מעט ימינה מהראש עד האגן אך השאיר את חלקה התחתון נוטה לצדו השמאלי. היא הייתה עדיין לבושה בבגדי הלילה החורפיים שלה, גופיית כותנה ארוכה עם הדפסים קטנים של לבבות ומכנסי פלנל ורודים, תחובים בתוך גרבי צמר עבים.

איך לעזאזל היא מצליחה לשכב בתנוחה הזאת, תמהתי בלבי כשאני מרים את מבטי לבחון את שאר החדר. הבית שלנו לא היה גדול. מלבד חדר השינה שלנו, שנבנה במקור לשמש כחדר אכסון, היה את המטבח הקטן שהיווה במקביל גם פינת אוכל. רק הסלון היה גדול. זאת הסיבה שגם שכרתי את הדירה הזאת מלכתחילה. הסלון, בצדו האחד, היה המבואה של הבית, כשדלת הכניסה הרחבה ממוקמת בצד הפנימי של הקיר. הצד החיצוני היה חלון פנורמי בוהק שהקנה לחוויה גוון מנצח, ומולו, מעבר לכביש המקיף את היישוב הקטן, נגלה חורש טבעי שבני אדם טרם המירו לאכלוס אנושי. אולי בגלל שהוא היה ריק אז, הסלון, אבל בפעם הראשונה שעברנו בדלת הכניסה, כשבאנו לראות את הדירה, הרגשתי בתוך אולם עצום ולבן ושליו, אצילי כזה, שמזכיר את האולמות בטירות של האצילים האירופים מימי הביניים. ידעתי באותו רגע שזו הדירה שלנו. לא היינו צריכים יותר משתי דקות חפוזות בשאר חלקי הדירה כדי לסגור חוזה ותוך חמישה ימים כבר עברנו אליה עם מטלטלינו.

החדר היה נראה שונה משעזבתי אותו בבוקר. הציורים שהיו תלויים על הקיר היו מונחים כעת כערימה אחד על השני, המסגרות שלהם שבורות וחלקים מהן מוטלים באקראי על הרצפה. פתאום שמתי לב שהטלוויזיה, שהייתה הבוקר במקומה על השידה הלבנה, כבר איננה ומה שהיה בעבר שילוב קסום של טכנולוגיה והנאה שוכב כעת מנופץ על הרצפה. רסיסי זכוכית היו פזורים בכל החדר. חבל שקניתי פלזמה כל כך יקרה, חשבתי, והסתכלתי מבעד לחלון, רואה את העולם ממשיך כמנהגו לשווק נצחיות.  מה קרה פה, שאלתי את עצמי והתחלתי להפנים שזאת כנראה השאלה הנכונה למחזה הזה. בשברירי השניה הבאים המשכתי לעבד את המידע בראשי ולאט לאט החלה להתבהר אצלי התמונה.

״רותם?״ התעשתי, ״רותם?!״

פחדתי לגעת בה, משהו בצורה שבה היא הייתה מונחת, בצורה המלאכותית הזאת, מנע ממני לגשת אליה. התחלתי להזיע בגבי. אם יש לאדם זיעה מצמררת זו זיעה קרה – והגרועה בהן, זו שבגב. זעה קרה היא גם בדרך כלל הסמן המקדים אצלי להתרסקות מערכות. הלב החל פועם מהר יותר, ועם כל פעימה גבר הרעש אצלי בראש. נהיה לי חם בבטן וקר בגב ומר בפה, כל פעימה משיבה שיא חדש של כאב מנסר רקות.

היא לא ענתה ואני התחלתי לנסות לפענח את הסיפור מאחורי המחזה הזה. מישהו היה פה, שאלתי ועניתי לעצמי, מישהו היה פה והפך לי את החיים על פניהם. חשבתי על הלקוחות שלי ונזכרתי שגם הם בטח הופכים את החיים לאנשים אחרים. בחודש שעבר היה לי לקוח שהיה יוצא לחו״ל מדי שבוע להפוך למישהו את החיים. הוא היה קורא לזה נדל״ן אבל אני ידעתי שהנכסים היחידים שהוא מוכר הם האנשים שנגזר עליהם לשמש כמרכולתם של פסיכופתים בעת ייחומם. הכרתי את תחביביו מהשיחות הארוכות שניהלתי איתו וידעתי להבחין זה מכבר בדקויות של שפת הגוף שלו שהיו מעידות רוב הזמן על הלך רוחו. הוא היה בחור טוב בסך הכל. הוא לא היה אדם רע במובן ההוליוודי של המילה. היו בו רוך ושלווה שלא ראית אצל הרבה אנשים וקול דקיק ושקט שגרם לי למצמץ בבלבול בפעם הראשונה ששמעתי אותו. הוא היה אדם ענק ורחב וכשנזכרתי בזה נזכרתי גם במיתוס על אלה שחתכו להם את הביצים ונהיה להם קול צפצפה, והתחרטתי שלא בדקתי את זה לפני שקברתי אותו. איזה קטע זה אם זה נכון, עבר לי בראש ושוב הורדתי את המבט לרצפה. העזתי לגעת בה פתאום והדבר הראשון שעשיתי הוא לסדר אותה על הרצפה, שתשכב רגיל.

מישהו היה פה וחולל סערה. אזרתי אומץ והתחלתי לפסוע לצידו השני של הסלון לעבר המטבח, וכשנכנסתי בפתח, קפאתי על עומדי. לרגע חשבתי שהזיתי ואני רואה אנשים מתים וברגע הבא היה זה הלב הפועם שהחזיר אותי להאמין בממשות הכואבת של ההוויה. היא הייתה של גבר בן חמישים בערך, הגופה, ולידה עוד גופה, קטנה יותר, של גבר נוסף. שניהם היו מוטלים בתוך שלולית של דם כאילו לקוחים מיצירת אומנות סוריאליסטית.

נאלמתי. לא ידעתי מה לחשוב. היא לא בגדה בי, אני יודע, והיא גם לא הייתה מעזה להתערבב עם הלקוחות שלי. היא ידעה שהלקוחות שלי זה הדבר שהכי חשוב לי בחיים. שמתי לב שאני מתחיל לחשוב עליה בלשון עבר ושאלתי את עצמי אם זה דבר טבעי. הרי רק הבוקר אכלנו ביחד ארוחת בוקר והיא סיפרה לי על התכניות שלה לטיול בעוד חודשיים. היא רצתה לנסוע לתאילנד עם החברות שלה ואני לא הייתי מוכן לשמוע. לא סבלתי את החברות שלה וגם לא רציתי לתת לה לנסוע לבד, בלעדיי. היא הייתה פעם רקדנית ולך תדע מה קורה לרקדניות במקומות כמו תאילנד. אני יודע שבתקופה לפני שפגשתי אותה היא הייתה יכולה להיות לקוחה שלי, היא התאימה לפרופיל. אבל בשנה האחרונה היא עברה שינוי וכבר לא רצתה ללכת למקומות המסתוריים האלה שהיא תמיד הייתה צריכה ללכת אליהם.

ראיתי אקדח על הרצפה בקצה המטבח. וקונדומים.

״רותם״, דיברתי בשקט, ״עם מי התעסקת?״
בהיתי בה מספר דקות והרמתי את הטלפון כדי לחייג.

״מוטי, עשה טובה תבוא לנקות פה. רותם עשתה טעויות ועכשיו הדירה מלוכלכת.״ מוטי בא לנקות ואחרי שראה את הגברים המתים סיפר שאת המבוגר ראה בחתונה לפני שנתיים. הוא היה בארגון פשע, הוא סיפר. אני לא יודע מה איתו היום.

״זה מה איתו היום״, עניתי. ״מה קרה פה?״

״הסתבכה עם האנשים הלא נכונים כנראה.״ הוא סיפר שהמבוגר היה אחראי על זונות והיו עליו סיפורים שהוא היה אונס כל בחורה שהייתה מוצאת חן בעיניו. ״בטח ראה אותה במכולת ועלה אחריה הביתה. הצעיר זה כנראה הפרטנר שלו.״

מוטי חשב שהחיים זה מכלול של נתונים מהודקים ומסודרים לפי אלף בית. אם היית שואל אותו, הוא היה טוען שדברים רעים קורים לאנשים שחושבים שדברים רעים זה דבר רע. הוא אהב רוע. וגם אני. אבל אני אהבתי אותו מעודן. רותם הייתה רעה מעודנת ואני הייתי סרסור. מחר, אחרי שהכל יהיה נקי ומסודר, נמצא רוע מעודן נוסף.

״טוב״, אמרתי, ״גם ככה עמדנו להיפרד״

image

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s