כה אמר קופל: אין אקטיביזם ציוני בישראל!

על השבוע שהיה

שבוע עמוס היה לנו, שבוע נוסף של ירידה מתחת לרף הנמוך ביותר שניתן היה לדמיין – שבוע שממשיך מגמה של שבועות קודמים, מגמה המוכיחה כי פוליטיקה היא ממלכת המציאות הקרה. המאבק-הפוליטי איננו על דרך פוליטית אלא על חירות קולקטיבית, חירות העם – לצערי יכול העם לבחור בעבדות…

המאבק הנו על עמדות הקצאת המשאבים וקביעת המדיניות ומאבק זה הנו מאבק מוחלט, קר. למולי אותם מדמים בנפשם, בוראי אידיאלים של "פוליטיקה נקייה", המאבק הנוכחי הוא על כל קופת הריבונות היהודית בארץ-ישראל.

המאבק, בעקבות 15V, ארגון מכבסת המחנה הציוני, הפך להיות למאבק על התשובה לשאלה: "האם אנחנו עצמאיים או שמא אנו עבדים לחתרנות של ישויות מדיניות זרות?"

על הכנסיה החדשה | על אילן גילאון וארץ-ישראל | על הפתק הנכון | 

על הכנסיה החדשה – לכל איש יש שם:לכל איש יש דת(גם לאתאיסט)

"כיוון שהממשלה באה וירשה מקומה של ההשגחה העליונה, טבעי היה שכל איש ואיש יבקש להסתייע בה בשביל צרכיו הפרטיים. ואמנם מוצאים אנו בקשות רבות שנימוקיהן כאילו מוכוונים לטובת הכלל, אולם למעשה אינן נוגעות אלא בעסקי הפרט הקטנים. והתיקים בהם מכונסות בקשות הללו, אפשר והם המקומות היחידים בהם התערבבו יחד כל המעמדות שהיוו את חברתו של המשטר-הישן[צרפת שלפני המהפכה – ט.ק]: איכרים מבקשים פיצוי לבהמתם שאבדה ולביתם שנהרס; בעלי נכסים מבקשים תמיכה בשביל טיוב קרקעותיהם; בעלי תעשייה משדלים את האינטנדאנט[המפקח מטעם הממשל-ט.ק], שיעניק להם זכויות יתר"

אלכסיס דה-טוקוויל, המשטר שהיה- והמהפכה.

תמליל תוכנית בוקר ידועה מרשת נ' סופית.

***פתיח***

קריינית: שלום רב כאן קרן אורבך, והיום נדון כהרגלנו בבעיות במערכת הבריאות, בגזל כספי קצבאות הרווחה, באבטלה בנגב. דן מעיתון 'גלובוס' עולה על הקו לסייע לנו להבין מה קורה כאן.

דן מעיתון גלובוס: שלום קרן(קרן משיבה ברכת שלום) ברצוני לדבר על הפערים המתרחבים הפוגעים במשק ועל החזירות של בעלי ההון התובעים מהמדינה להוריד מיסים…

***פריצה לשידור***

קריין פיראטי: שלום רב, אנחנו קול-האמת ואנחנו מיישמים כאן מכשיר חדש המתרגם את המלל השגור בפי מגישי תוכניות הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט לידי אמת. אנו מפשיטים את התבליט: המסר האותנטי – מהתכסית: המלל שהקריין הנ"ל דובר.

***צליל צרימה חד וחזק***

קריינית: אני מתנצלת, הצוות הטכני אומר שהיה ניתוק אבל אנחנו שוב איתכם. 

וכאמור היום נתפלל כהרגלנו לאליל החדש-ישן, המדינה, שתספק לנו בריאות על חשבון חירותנו, נתפלל לאלילי הבירוקרטיה הכל-יכולים שיספקו לנו אמצעי חלוקה מחדש של ההון על מנת לתגמל מי שלא רוצה ליצור הון(העדפה מתקנת לצרצרים על חשבון נמלים) ונדון באבטלה שנוצרה בנגב בעקבות אי-ציות המציאות לרצון האל הכל-יכול, בורא התעשייה וההתיישבות, מדינת ישראל שניסה לברוא שוק יש מאין.

מרואיין:קרן אני רוצה לחזור על דבריי, ברצוני לדבר על כך שאי-השוויון מפריע לי אישית כי אני רואה מוצלחים ממני משיגים הון. למרות שהרווחה היסודית של כולנו עולה באופן אובייקטיבי אני מוחה מתוך קנאה וצרות עין, ובכלל עצם רצונם של אנשים להרוויח עוד הון, ולזכות לעוד תגמול על עמלם, יוזמתם, היצירתיות שלהם- רצון מביש. חוצפה בטענתם שיש להוריד מיסים שגוזלים את פירות עמלם ובכך גם מצמצמים את יכולתם להעסיק עוד אנשים, לפתח עוד יוזמות עסקיות של המעמד הבינוני וכו.

***קול טכנאי פורץ לשידור – תיקנו את התקלה***

קריינית: אכן נתונים קשים, ממשלת נתניהו אשמה וכמו שאומרים ביבי אשם.

מרואיין: אני מסכים איתך שהמסקנה הרציונאלית היא 'ביבי אשם'.

***צרימה נוספת – קול הקריין הפיראטי: לא נוותר ***

קריינית: אכן נתונים שאין לי מושג מה הם אומרים אבל יש לי תשובה אידיאולוגית סוציאליסטית מוכנה מראש, ביבי החזיר המרושע שגנב לנו, המיעוט הנבחר, את המדינה אשם.

מרואיין: אני מסכים איתך שלמרות שזה לא נובע משום נתון, 'ביבי אשם'.

***כיבוי***

כשנסעתי בשעת בוקר, והרדיו ניגן את קולה של קריינית תוכנית הבוקר של רשת ב', לא יכולתי שלא לשמוע את דה-טוקוויל בתוך מילותיה. עלו, בזה אחר זה, מרואיינים, והציבו תביעות למען 'טובת הכלל' בתחום הבריאות, בתחום הרווחה, בתחום החינוך, וטענתם אחת: המדינה אשמה! המדינה לא מספקת מספיק הון/משאבים למלאכה.

בלבי קוננה מחשבה-שאלה: מתי לאחרונה עלתה דרישה מהארכיבישופים שמשדרים על גלי האתר, לצמצם תקציב? לצמצם מעורבות ממסדית? לעולם לא.

ניעורתי, ברוח דה-טוקוויל: המקרים הבעייתיים העולים לדיון, משל היינו בקרקס מטיפיו של ישו הצלוב, בדרום ארה"ב, הם חוסר ההתאמה בין המציאות והאידיאל המוסרי הרצוי של הסוציאליזם. העיתונאים רואים בעצמם ככנסיית המדינה, הם משרתי הקודש המתפללים לתיקון העוול, הם על תקן נביאי בית-שלישי; תגובות הבירוקרטים הן תגובות הכהונה המנמקות את אי-הענות הא-ל, והסכמה אחת על פי כולם:

אם ירצה השם /אם תקצה המדינה.

בעזרת השם/ בעזרת הקצאה תקציבית של המדינה.

אלוהים ישמור/המדינה תקצה ותבטח.

עם תום ניקוז המרה השחורה שפשטה בנפשי בעקבות המסקנה הדואבת נזכרתי בדברים שאמר הפילוסוף הגרמני ניטשה:"אין עלי אדמות עניין גדול ממני: אצבע אלוהים המושלת אנוכי" – כה שואגת המפלצת[כך כינה ניטשה את המדינה – ט.ק] ולא רק ארוכי-האוזניים וצרי-העיניים ברך לה יכרעו! […]אכן היא מגלה גם אתכם, את מנצחי האל הישן! עייפתם בקרב זה, והנה גם עייפותכם עובדת לאליל החדש![…]את הכול הוא רוצה  לתת לכם, האליל החדש, ובלבד שתסגדו לו: כך הוא קונה לעצמו את זוהרן של מידותיכם הטובות ואת מבטן של עיניכם הגאות.[…] צאו וראו במיותרים ההם! תמיד הם חולים, מקיאים את מרתם ומכנים זאת עיתון.[הדגשה שלי – ט.ק]"

פ. ניטשה, כה אמר זרתוסטרא, על האליל החדש.

על אילן גילאון וארץ-ישראל

ח"כ אילן גילאון:אני אוהב את ארץ-ישראל יותר ממך, אתה יודע למה?
חנוך דאום: למה?
ח"כ אילן גילאון:על בטוח, כי אני מוכן להסתפק בחלק ממנה ואתה לא.

קטע מתוך הסדרה 'המתנחל' מערוץ 10

תשובתי ותשובת דאום לגילאון היא קטע מתוך ספרו של ז'בוטינסקי 'שמשון':

• מהו דבר הריב?
• על דבר חלוקת היבול – השיב הלה.
• ספר נא!
• את השדה חרשנו וזרענו יחדיו. אולם בעת הקציר התגלע בינינו ריב וגמרנו לחלוק. חצי השדה לי וחציו לו – לזה שנינו נאותים. אבל מה לעשות ביבול.
• ולמה לא תחלקו את היבול חלק כחלק?

• הבכור התחיל צווח: כי על כן הוא לא עשה מאומה. רק אני לבדי חרשתי וזרעתי וקצרתי. לי היבול!שמשון שאל את השני: האמת הדבר?לא – השיב הצעיר – שנינו עבדנו בד בבד. לי חצי היבול.

  שמשון החריש…ופתאום שאל את הבכור:

• אמרת: כל היבול לך הוא?
• כולו, כי אחי משחר טל ילדותו…

אז שאל את הצעיר: ואתה מה אמרת?

• אני דורש צדק: החצי לו החצי לו.
• על המחצית האחת אין אפוא כל ריב – אמר שמשון – שניהם אומרים כי לבכור היא. נשפטים הם רק על המחצית השנייה ואותה נחלק חלק כחלק. שלושת רבעי היבול לבכור והרבע לצעיר. לכו לכם.

[…]התחילו הזקנים מלינים. אחד מהם תפס בידי שמשון ולחש לו:

• ידענום היטב: הבכור משקר; נודע הוא לאיש בליעל.
• עיני רואות – השיב שמשון, בקול והשיב לצעיר:
• אחיך רשע הוא, אבל אתה כסיל והכסיל רע הוא גם מן הרשע. לו אמרת גם אתה:לי כל היבול– ונתתי לך גם את המחצה. כאשר מכים אותך בבול עץ קח גם אתה בול עץ ולא קנה לך גומא[עץ קטן – ט.ק]

על הפתק הנכון

מח"ל

זאת הבחירה הקרה, הרציונאלית, הפרגמטית – זוהי עת למחשבה כמעשה יעקב מול עשיו, לא מעשי אליהו מול אחאב.

על הימין או למה אין יותר ימין (גם שמאל-'ימני': לאומי, התיישבותי, טריטוריאלי)

'הבית היהודי' מפיח רוח חדשה הנושבת במפרשי הימין כולו. נדמה כי הדינמיות המרשימה של בנט מרעננת ומרנינה כדי כך שהליכוד זוכה לעדנה. ראש הממשלה נתניהו, נדמה כי חזר במכונת זמן ממחסני ארגון ביון זה או אחר כמה שנים טובות אחורנית – טופריו שלופים ועמידתו איתנה – גם מעשיות "שרה בארץ הממחזרים" לא מורידה, ולו מידה דקה שבדקות, מהרוח העזה הנושבת במפרשי הימין שלראשונה, מזה זמן רב, עלה להתקפה. אף על פי כן, לבי כבד, משהו מעקר שמחתי ומעגן רוחי מלנשוב יחדיו עם חברי-למחנה. חרדה פשטה ידיה בי כשהבטתי על הדה-ציוניזציה שעברה מפלגת העבודה בפריימריז האחרון וייאוש אחז בעקב-החרדה ומילא אותי כשראיתי את מפלגות הימין בישראל – אין בנו עוד קורטוב של אקטיביזם ציוני.

א.מסתרי לבי – הילד מצביע על המציאות העירומה מימין ומשמאל

דמיוני נושב וכל גופי צמרמורת בדידות – חזיון כובש מבטי ולפתע: דממת-שאול, חדר אפלולי, ובו אמנית, פילוסופית ונביאת-אמת. 

האמנית מביטה בצדודית מדוייקת, דמותי שלי, על גבי קנבס אותו קיעקעה בצבעים,  "הצופה העירני היחידי שעל הטיטניק. כך אקרא למעשה ידיי" התפארה; מפינה חשוכה צייצה ציפור-השכל, עולה מחאה בקול מעוגל, הפילוסופית ניעורה משנתה-הרגעית ותובעת את ליטרת ההגיון: "מניין לך כי חושייך הפנימיים אמת, מניין לך כי תמונתך מתארת אמת ולא בידיון פסיכולוגי, יצר לב צמא לתשומת לב? שמא מדובר סך הכל ברצונך להאללת עצמך". השתיים החלו להתווכח על שם-תואר הצדודית שלי.  לפתע, פאנטום-נסתר, נביאת-האמת, יש מאין הופיעה וזעקתה זעקה מקפיאת דם וחונקת-לב:"הס!".  הן הפילוסופית והן האמנית נשתתקו כדומם, והמתינו לגילוי הנבואה.

"כולנו אחד ואחד הוא כולנו – ושמו ממעל – 'טל'…". האמנית זעה באי-נחת בעוד הפילוסופית החלה לחשב את טענות הנגד. "ובו כמיהה ליוהרה, לבינה ואבחנה" – הפילוסופית פלטה רחש קל המעיד על תחילת טיעון וחזרה הנביאה על זעקתה מקפיאת הדם: "הס!". האמנית והפילוסופית נפלו על ישבנן מפאת עוצמת ההד החוזר ומהדהד בחדר טחוב ואפלולי. " אולם אני רואה לתוככי 'הוא', אני תוכו ואתן  כְּבָרוֹ, ו'טל' – צבאות! –  לוחם בעצמו ובכך יוצר אותנו, את…", עצרה הנביאה והצביעה בזעם על הפילוסופית הכעוסה, "את משולה לבינתו! את…", הביטה במבט-להב, חודר שריון הדמיון, על האמנית האומללה שנסתעפה אל פינת החדר, "את, אמנית מוכת יגון, את הדמיון שבו, הפואטיקה שבדם עולמו".

"ומה את-בו?" שאלו שתיהן בעת ובעונה אחת את נביאת-האמת. "אני רגע אחד קטן של חיות מעבר לשתיכן, ומילותיי הן ההגדרה לאמת", כשנאמר הדבר נתמזגו שלושתן לדמות אחת. ופקחתי עיני אל שמש הבוקר.
תוככי נפשי ושכלי מאבק אולם לבי, נביא-אמת, אומר לי את שעלי להסיק:

א י ן  י מ י ן  א י ד י א ו ל ו ג י – א ק ט י ב י ס ט י   ב י ש ר א ל
א י ן  ש מ א ל  צ י ו נ י – א ק ט י ב י ס ט י  ב י ש ר אל
אין ציונות אקטיביסטית בישראל

ב.שברון האקטיביזם

"בזכות האקטיביזם הציוני, כפי שהותווה בהגותם של אבות תנועת העבודה מנחמן סירקין ועד ברל כצנלסון, דוד בן גוריון ויצחק טבנקין, עשתה תנועת העבודה את מפעלה היסטורי בבנין הארץ, בשיבת העם אל אדמתו, במאבקה על תקומת מדינת ישראל…"

צבי שילוח, אשמת ירושלים, ע' 308

"גם דוד בן-גוריון וגם יצחק רבין היו מנהיגים נועזים וגדולים למפלגה אבל במשך הזמן הם הפכו לסמלים של דברים שונים בתכלית: דוד בן-גוריון מזוהה עם כל מה שנעשה תחת מנהיגותו. יצחק רבין, שנרצח, הפך שלא בטובתו, לסמל של כל מה שהיה יכול להיעשות ונקטע/לא נעשה/לא קרה…בין שני קצוות אלה, מפלגת העבודה שקעה אל תוך אבל על מה שהיה יכול להיות, כואבת את היעלמותו של עתיד ורוד שנקטע באיבו. הותרנו מאחור את התעוזה של העשייה והחזון שאפיינו את רוחה המעשית והפעלתנית של מדינת ישראל ומפלגת העבודה."

ח"כ לשעבר עינת ווילף, כנימוק להצעתה להחזיר את תמונתו של דוד בן גוריון למקום המרכזי בבית מפלגת העבודה, מאחורי כיסא היו"ר

מהו האקטיביזם הציוני של ברל וסירקין, של בן גוריון וטבנקין?

תנופת מיצוי מסקנות מתוך תיאוריות. העליה השניה הייתה נקודת המשען ממנה יצא האקטיביזם ותבע מהיהודי הציוני מיצוי מ ע ש י  של הציונות ולא תמיכה שבתרומה הכספית – האקטיביזם תבע את השקל הארץ ישראלי בקופת קק"ל ולא שקל של תרומה. הציונות החילונית-אקטיביסטית מילאה שני תפקידים מרכזיים בתודעתו של היהודי הספציפי:
א.תלכיד זהותי-קולקטיבי – מענה לשאלה 'למי אני שייך?'
ב.כלי להגדרה עצמית מעשית דרך חיבור הפרט לסמליו הגדולים ביותר: ארץ-ישראל, ירושלים, התנ"ך(בהתעלמה מכל הטקטסים היהודיים שבאו לאחר מכן).

הבחירות האחרונות במפלגת העבודה היו המסמר האחרון בארון הקבורה של השמאל הציוני הישן, לא נותר קשר ריאלי בין מפלגת העבודה הנוכחית ומפא"י, לא רעיוני, לא ערכי ובביטויו הסמלי נמצא בתגובות הזועמות להצעתה של ח"כ לשעבר, דאז במפלגת העבודה, ד"ר עינת וילף, להחליף את תמונתו של יצחק רבין בתמונתו של דוד בן גוריון. ההבדל בין הצבת רבין כמרכז הפנתאון ובין הצבת בן גוריון כמרכז הפנתאון הוא ההבדל, הבולט מכל, בתהליך שהגיע לידי הכרעה בפריימריז האחרון– מעבר מפלגת העבודה מהשמאל הציוני לשמאל-החדש, היורש של השמאל המרקסיסטי הישן.

המיצוי של רעיון גאולת העם לידי אחיזה במולדתו ההיסטורית החל להתרופף ב-1967, אולם בד בבד לא נוכל לשכוח כי דווקא ממשלת מפא"י והגוף האקטיביסטי שבמפלגה אחראים לבניית אדניו של מפעל ההתנחלות. לצבי שילוח, ולי הקטן בעקבותיו, יש מסקנה כפולה, מדילול האקטיביזם כדי העלמותו: א.מפא"י צדקה – עליית הרביזיוניזם לשלטון ב-1977 והליכתו המיידית של מנחם בגין להסכם השלום עם מצרים, ראשית הסדקים באקטיביזם מעידה כי הרביזיוניסטים לא היו מוכנים במובן הריאלי של המושג לשלטון. ב.בתוך מפא"י היו גורמים קונטרוברסליים שלא נטשו את מדיניות ה'דו-נס' המיזגה יתר סוציאליזם על הציונות, כדי ביטולה של השנייה. צבי שילוח תאר זאת במדיוק:

"מחרידה המחשבה, שהתנערותה של מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית הארוכה של תנועת העבודה ואף ממעשיה בימי גולדה, ובלחצו של הקיבוץ המאוחד, כאשר נתנה ידה להקמת הישובים ברמת-הגולן, בבקעת הירדן, בפיתחת רפיח, בחוף המזרחי של חצי האי סיני בואך אופירה, בת זוגה של ימית על חופו המערבי, בואך אל-עריש – היא תוצאה של ליקוי המאורות שבא עלינו בעקבות שלטונו של מנחם בגין וויתוריו המפליגים על שטחים שכבש צה"ל במלחמת המגן, מלחמת ששת הימים, תמורת שלום התלוי כביכול בטאבה…במקום לומר שהמסקנה מפשיטת רגל זו זו של התנועה הרוויזיוניסטית, בהגיעה לשלטון לאחר חמישים שנות אופוזיציה…היא שתנועת העבודה צדקה בהתנגדותה הנמרצת ורבת השנים לה, ובמקום לומר כי הציונות הצהרתית אינה מסוגלת לעמוד במבחן השמירה על הישגים טריטוריאלים ועל מפעלי התיישבות נוקטים אנשי רוח ממפלגת העבודה קו אפולוגטי ומתהדרים בהומניזם שלה"

שני תהליכים אותם תיארנו מתגלים בדבריו של שילוח – חוסר הניסיון ומכאן חוסר היכולת של הרוויזיוניזם לקדם אקטיביזם ציוני[ותודה לגוש אמונים שהושיענו מהקפאון הרביזיוניסטי] אולם חמור עוד יותר הוא עליית "הנס" השני, זה ההומניסטי-סוציאליסטי על חשבון "הנס" הראשון – הציונות.

ג.מבחן הדו-נס – השמאל החדש כובש את מפלגת העבודה

"השמאל החדש נבדל מן השמאל המסורתי בין השאר בשתי תכונות שעניינן לדיוננו. קודם כל הוא פלוראליסטי לעומת המוניזם שהיה סימנו של הקומוניזם. יש כאן פלורליזם כפול. ראשית אין השמאל החדש מחנה מגובש…הריהו בעיקר מסגרת רופפת, המקיפה קבוצות ויחידים בעלי אוריינטאציות שונות, שהצד השווה בהן שהן שוללות את החברה הבורגנית ונוטות להרסה עד היסוד ביאושם מתיקון פגמיה. צד אחר של הפלוראליזם המבדיל בין השמאל החדש ובין השמאל המסורתי, שהוא פתוח לתורות ולתפיסות רדיקליות מכל מקורות שהם…המוניזם האורתודקסי[הסגירות האידיאולוגית פילוסופית – ט.ק] של המארכסיזם-לניניזם נדחה על ידי השמאל החדש, ודחייתו פתחה את התודעה המהפכנית לפני מקורות של השראה והפרייה, שהיוו חסומים בפניה קודם לכן."

פרופסור צבי לם, השמאל החדש והזהות היהודית, מתוך 'עימות – דעות על הציונות', 1970

"ממשלת ישראל וצוות אש"ף … מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם."

מבוא להסכם אוסלו א'

"כי ציונות אמיתית חברים זה לחלק את התקציב באופן שווה בין כל אזרחי המדינה, ציונות אמיתית זה לדאוג לחלשים, זה סולידריות לא רק בקרב אלא ביום יום…לשמור אחד על השני, זו ישראליות זו ציונות…אתם לוקחים ומקריבים אותה….אתם שכחתחם מהנגב והגליל כדי להעביר 1.2 מיליאר שקלים להתנחלויות בבונסים, אתם שכחתים את ישראל, אתם איבדתם את הציונות כבר מזמן. חברים כשאנחנו שרים את התקווה, אנו שרים אותה ומצייתים באמת להוראה של ההמנון, פוליטיקה של תקווה… פוליטיקה שיש בה עתיד… שרוצה לעשות שלום…שמאמינה בשוויון זכויות, בשוויון תקציבי…זו הציונות האמיתית, זו התקווה…"

נאום של ח"כ סתיו שפיר בכנסת.

"תקווה זה חינוך חינם מגיל אפס, תקווה זה שהכיתות שלנו לא יהיו צפופות…אתה מאמין בהמנון? אז תאמין בתקווה"

תשובה של ח"כ סתיו שפיר למתקפה של מועמד 'הבית היהודי' שרון גל

ההמנון הלאומי –  התקווה:

עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ / הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם
לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם.

אינני נטפל לסתיו שפיר בלא סיבה. אין גובה קומתה הסיבה, צבע שערה או טון קולה. סתיו שפיר היא הייצוג הטהור של

תהליך הרדיקליזציה שעברה מפלגת העבודה. היא הביטוי הגולמי והבולט ביותר ל'שמאל החדש' בתוך מפלגת העבודה. הביוגרפיה שלה עונה אחד לאחד על כניסת השפעה רדיקלית לתוככי מפלגת העבודה: החל מהקומונה האנרכו-קומוניסטית ועד לסלידה מהמאפיין הלאומי בהמנון כ'גזעני' כפי שנחשף בספר שנכתב על המחאה-החברתית. הביא אותה אחד ממקימי 'שלום עכשיו', עמיר פרץ, וכיום היא משוייכת למחנה של מצביעת חד"ש בעבר, שלי יחימוביץ'. סתיו שפיר היא גילום המטאמורפוזה שמפלגת העבודה עברה.

סתיו שפיר מייצגת בנאומיה, במדיניות שהיא רוצה ליישם, בתפיסת העולם הנורמטיבית שלה מדיניות אנטי-קפיטליסטית, היא סולדת מרעיון השוק החופשי בהצעותיה, ע"כ אין צורך בהודאה ישירה, היא לקחה חלק בצורת חיים כזאת, דבריה מעידים על רצון למבנה מונוליטי של המשק – מדינה אחת גדולה. אולם תפיסתה את ההמנון דורשת עיון נוסף.

היא עורכת, הן בנאומה, הן בעימות שלה עם שרון גל והן בנאומה הראשון בכנסת, מטאמורפוזה למושג 'הציונות' וכיוצא בזאת להמנון שבחרה התנועה הציונית לייצוג. הציונות מאבדת את האקטיביזם החלוצי שהיה בה, היא מאבדת כל הקשר להתיישבות, לכיבוש הארץ והקרקע, ליצירת מארג של נכסים אסטרגטיים, היסטוריים, דתיים ותרבותיים. הסניגורים יטענו כי זוהי טקטיקה על מנת לברוח מהפלונטר התקשורתי בדמות הערת ההמנון שלה, אולם המקטרגים יגיבו כי עצם היכולת של פלונית לאמץ שינוי כה רדיקלי בכוונת ההמנון – הפיכת התקווה הלאומית לחירות קולקטיבית בארץ-ישראל – על כולה, לטענה סוציאליסטית שמהותה שוחד מהותי של הפרט בכל מיני 'זכויות' מעשה ידי המדינה, היא התשובה.

עצם היכולת הנ"ל מאירה כאן נגע אידיאולוגי ממאיר, מפלגת העבודה מיוצגת כיום בסתיו שפיר וסתיו שפיר, אט-אט, תהפוך להיות מפלגת העבודה. לצערי נבואת הזעם של צבי שילוח מיוצגת כיום בסתיו שפיר.

ד.מבחן הרוויזיוניזם – הליכוד – מקץ 38 שנות מאבק על ההגמוניה

" ישראל תוציא את כל כוחותיהם המזוינים ואזרחיה מסיני אל מעבר לגבול הבינלאומי בין מצרים ובין ארץ ישראל המנדטורית, כנקבע בפרוטוקול הנספח, ומצרים תחיל מחדש ריבונותה המלאה על סיני."

מתוך הסכם השלום עם מצרים

" בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלסטינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו. בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו."

מתוך נאום בר אילן של בנימין נתניהו, 2009

מפלגת הליכוד דהיום היא הבחירה המסתמנת שלי בבחירות הקרובות, אולם אני לא בוחר בה עקבות הסכמה אידיאולוגית רחבה, אני לא מזדהה עם קו אידיאולוגי מובחן ובכלל קשה למצוא קו אידיאולוגי מובחן בישראל מלבד בריחה מבוהלת מכל טריטוריה הדורשת מאמץ לשם שימורה. אני בוחר בליכוד  מכיוון שזאת הבחירה הקרה, הרציונאלית, הפרגמטית – זוהי עת למחשבה כמעשה יעקב מול עשיו, לא מעשי אליהו מול אחאב.

אולם מודה אנוכי, שלבי לב אליהו, ואחאב מצטייר, מיום ליום, כארכיטיפ למדינת ישראל, ממשלה חזקה וגדולה, נטולת

כל ברית-ייעוד ציונית הכוללת אקטיביזם ציוני כגון התיישבות וחיזוק התרבות העברית. אינני ריאקציונר ואני לא מהלל מהלך רגרסיה לימי מפא"י, אולם אני אקטיביסט ציוני בתפיסתי ומפלגת הליכוד לא מייצגת אקטיביזם ציוני בתחומי ההתיישבות. בכך אין היא שונה ממפלגת העבודה ז"ל. ההבדל נמצא בכך שהליכוד לא שש לוותר על טריטוריה, וויתור שהפך לאבן היסוד של הזהות החדשה במפלגת העבודה. זהות-וויתור מיוצגת על ידי מקום הקבע של תמונת יצחק רבין במקום תמונת בן גוריון, החלפה שלא תשונה בעתיד הנראה לעין כפי שלמדה על בשרה, ח"כ לשעבר, עינת ווילף.

יתרונות הליכוד מובילים שוב ושוב למסקנה כי בחירה בליכוד היא הבחירה הקרה, הרציונאלית, הפרגמטית – זוהי עת למחשבה כמעשה יעקב מול עשיו, לא מעשי אליהו מול אחאב. אולם לבי לב התיישבות, לבי לב טבנקין, לב בן גוריון, לב סירקין – פעימות לבי הן ההתנחלות באדמה הקדושה לנו במובן הדתי והלא-דתי. אדמת מולדת. תמהני כיצד הליכוד מקדם את האקטיביזם הציוני הנ"ל, מנגב ועד גליל, משומרון ועד שיפולי הר חברון, תמהני כיצד ההתיישבות, ההתנחלות היהודית בטריטוריה המחייה והנושמת, כיצד ההתיישבות מיושמת. אני שואל ולא מוצא תשובות מספקות.

לסיכום:

נדמה כי נכון להיום הוויה הציונית הנה הוויה של המתנה לפינוי או הוויה של פינוי-עכשיו, ואני, שלבי פועם פעימות גאולת הקרקע, תוהה היכן הווית החלוץ האמיתי הנאבק אל מול אדמת הטרשים, הוויית הכובש-הגואל המגיע לקרקע שאדמתה קודש.

'פשיזם' יענו הפחותים שמבינכם וקריאתי קריאת א.ד גורדון:

"הנה הטבע-הוא הרי כל כך חי, כמדומה לך, בתוך נפשי, וציורו אינו עולה בידי. ואולי הא בהא תליא. הנה אני יושב לי עתה, בשעה שאני רושם דברי אלה, על ראש הר גבוה, על שן סלע. עיני מקיפות מרחק גדול, ונפשי מקפת הרבה הרבה יותר. מסביב לי הרים וגבעות, עמקים ופרצים, כפים וסלעים, מכל המינים, מכל המידות, מכל הגוונים…המראה גדול ונהדר. שרטוטי פניו העמוקים, הכבירים של הגליל – שרטוטי פניו של ענק, ענק בכוח וענק ברוח. והשמים האלה ממעל, והדממה הדקה הזאת, הכל, הכל – האם לא בקרב נשמתי הם כל אלה? אבל בייחוד האם לא גילויים של נפש אומתנו הם? הנה הואל נא, אחי, וקח לך את האלבום היותר נאמן של מראות הטבע – את התנ"ך החביב שלנו."

מתוך מכתב שלא נשלח בזמנו, א.ד גורדון, 1912

תשובתי וקריאתי הנן תשובת וקריאת אליעזר בן יהודה:

"כמעט עבר עלי השבוע הראשון לשבתי בירושלים, וכבר הסכנתי קצת לשינוי העצום בחיי, לזה המעשה הרב, שאני באמת, בפועל ממש, בארץ-אבותי, שרגלי דורכות על אותה האדמה, שדרכו עליה רגלי אבותי, שעיני רואות אותם השמים, אותם ההרים והגבעות, העמקים והבקעות שהיו רואות עינ י אבותיי, שאני נושם אותו האוויר שהיו נושמים בו מאות וגם אלפי יהודים צעירים לימים באים לארץ-ישראל…"

מובאה של בן יהודה מתוך ספרו של פרופ' אליעזר שביד, מולדת וארץ ייעודה.

גבעות והרים, עמקים ובקעות, נהרות ונחלים, טרשים ורגבים, מדבריות ויערות – פעמי ארץ חיה מולנו קוראת לנו לכבוש בה בית, שדה, פרנסה וחיות-תרבותית. ואנו מתחבטים בשאלה: איזה איבר מאיבריה לכרות? איזה קסם מקסמיה לשכוח? 

ליכוד כעבודה, ימין כשמאל – לא נותרה בנו בינה ונהיינו במידה מה כמו כתחושות בן יהודה:

"בשנים שלוה ימים הראשונים חשתי זה הפלא בחיי בכל עת ובכל שעה, אך מעט-מעט התחיל הרגש הזה הולך ומטשטש, ובסוף השבוע כבר היו שעות ששכחתי שאני בארץ-ישראל."

אין בנו פריבילגיה – אם נטשטש מאהבתנו לארץ, נפסיד לאלו שאהבתם עודנה חדה ובהירה. או שנראה בארץ כהמשך טבעי של העם היהודי, שהוא המשך טבעי של עצמנו כיחידים, או שנוותר מלכתחילה על יומרה ריבונית; בלא חיבור אורגני יומרה ליוהרה תהפוך ואנו לזכרון כאחד מזכרונות דברי ימי הארץ על צלבן פלוני או לוחם סרציני-מוסלמי אלמוני…