המשרד של גילי היה מכוער. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. הקירות היו צהובים, אור לא הייתה בטוחה למה הצהוב היה כה דהוי. היא התלבטה אם היו פעם לבנים, או כי מישהו בחר לצבוע את הקירות בצבע הזה. על הקיר היו שלוש ציורים של דמויות המזכירות צורת אדם. דמות אחת הייתה זכר, דמות שנייה הייתה נקבה. בציור הרחוק ממנה הנקבה הייתה שעונה על הזכר, כאילו ידה על העליונה. בתמונה המרכזית ניצבות שתי הדמויות זו מול זו, בסימביוזה, בהרמוניה. בתמונה השלישית, הקרובה אליה, ציפתה אור שתהיה שם עליונות של גבר, אך במקום היא מצאה שם כאוס. היא חשבה על עצמה ועל אורן. כשידו על העליונה, כמו עכשיו, יש כאוס. כשידה על העליונה, היא נכנעת לזרועותיו.
עוד קטע מתוך מעגלים של אור, וגם: סופית, הליכוד ירוץ בלי מצע. מה למדתי בבר אילן ומה הפרדוקס שנוצר ב'צוק איתן' וכמה שחקני בית יש במכבי?
קצת על בר אילן | קצת על המוצר | קצת על הלקוח | קצת על הריצה | קצת על המכללה | קצת על מכבי | קצת על אור
קצת על בר אילן
ראשון
וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָֹה לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם יְהוָֹה
בשעה הזאת, בשבוע שעבר, הגשתי את הסמינריון האחרון שלי. מישהו יודע מה עושים עם תואר ראשון בתקשורת ובמדעי המדינה?
אבל ברצינות, במהלך שלושת השנים האחרונות למדתי הרבה מאוד דברים. למדתי שכדי לדעת יותר, צריך להיות מוכן להשקיע. למדתי בדרך הקשה כי לא תמיד יש מתאם בין השקעה והצלחה. למדתי שהצלחה לא מתבטאת רק בציונים. למדתי באקדמיה שציונים זה לא הכול, ומה שחשוב באמת היא הידיעה. למדתי לחיות עם הידיעה שיש דברים שלעולם לא אבין. למדתי להבין מתי המרצה מדבר על משהו חשוב ומתי הוא מבלבלת את המוח. למדתי לבלבל את המוח, אבל לא בצורה אקדמית. למדתי שדברים שמוגשים בצורה אקדמית יכולים להיות משעממים נורא. למדתי שדברים שנראים משעממים נורא יכולים להיות מרתקים, אם המרצה מאמין בהם בכל ליבו. למדתי שאמונות יכולות להיות מאוד יפות על הנייר, אבל אם הן לא עובדות במציאות, הן נשארות בגדר תיאוריות. למדתי הרבה תיאוריות, אבל למדתי גם שההבדל המהותי ביני וחבריי לספסל הלימודים ובין אלו שקראנו ולמדנו את מחשבותיהן הוא הוא בסך הכול כמה שנות חיים.
למדתי במשך כמה שנות חיים שלא הכול זו השכלה. למדתי שההשכלה היא מנוע הצמיחה של הכלכלה היא מפלטו של המל"ג. למדתי שאקדמיה היא הרבה יותר מסך כל שיעוריה ומאמריה. למדתי מאמרים שהציתו את הדמיון. למדתי לדמיין עולם טוב יותר, אבל לא פחות חשוב מזה: למדתי לבנות אותו. למדתי לבנות תיאוריות לא מבוססות בעצמי. למדתי הרבה על עצמי. למדתי שאני אוהב פוליטיקה במידה ובמרחק. למדתי שממרחק הזמן דברים נראים אחרת. למדתי לומר בשכנוע עמוק, מה את אומרת.
קצת על המוצר
שני
נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ
הכול כבר היה ערוך ומוכן. המצע של הליכוד יצא לדרך. פרק מדיני ביטחוני, פרק כלכלי חברתי, פרק אזרחי, פרק משפטי. לניסוח המצע היו שותפים פעילי ליכוד, פורום קהלת ומטה ההסברה של הליכוד, עד שיום אחד החליטו לשים לזה סוף.
לפני מספר שבועות פרסמתי כאן על כך שאין בכוונתו של נתניהו לקדם מצע. בסיום אותו ערב, פנה פעיל פורום מנוף בליכוד אל מי שהיה אז ראש מטה ההסברה של הליכוד, יואב צור. פורום מנוף עמל מזה מספר חודשים על קידום מצע לליכוד, זאת מתוך אמונה כי הליכוד כמפלגת שלטון חייב להגדיר חזון ויעדים ברורים. בקמפיין גדוש סרטונים ויראליים עם עקיצות אישיות, מתן מוצא, דרך ופתרונות יכולה הייתה להיות משמעותית. במנוף ידעו שניסוח מצע על ידי פעילים לא יספיק כדי לקדם את ביצוע הרעיון ופנו אל גלעד ארדן ואל יולי אדלשטיין, שקידמו את היוזמה אף הם.
באחרונה, פורום מנוף החל לשתף פעולה עם מכון המחקר 'פורום קהלת'. שיתוף הפעולה נועד ליצור מסמכים רעיוניים ולקדם אותם בזירה הפוליטית, אלא שהממשלה נפלה, ושיתוף הפעולה נעצר באיבו. בעת ניסוח המצע, פנו פעילי 'מנוף' ל'קהלת' בבקשה לסייע בכתיבת המצע ונענו בחיוב. השניים כתבו מצע הכולל את כל הפרקים, ופנו, כאמור, אל מטה ההסברה של הליכוד. כשפנו פעילי 'מנוף' אל צור הוא הביע עמדה חיובית והמצע קודם גם בתוך מטה ההסברה כשהפרק המדיני-ביטחוני נוסח על ידי אנשי מטה ההסברה של הליכוד.
אלא שאז המצע הגיע אל שולחנו של נתניהו. כשזה קרה, המצע הושלך הצידה. הליכוד, כך נראה, ירוץ גם בבחירות הקרובות בלי מצע. זאת על פי העיקרון שנתניהו אמר במפגש בבית ראש הממשלה, לאחר שנשאל על ידי אחת הפעילות על המצע: "אנחנו יכולים לפזר הבטחות, אבל עשינו כל כך הרבה בשש השנים האחרונות. את זה אנחנו צריכים להסביר לאנשים".
האתגר של מטה ההסברה נראה לא ברור. פעילות השטח של הליכוד צוברת תאוצה וחברי כנסת נמצאים באירועים בתיכונים ובבתי ספר, בפאנלים שונים במקומות רבים ברחבי הארץ, אך כששואלים את הח"כים מה הליכוד רוצה לעשות, תשובותיהם מביכות ומפותלות. אפשר לראות את הפער כשהם מדברים על הצורך בביטחון, אך לא יכולים להסביר כיצד שחרור שליט, עמוד ענן וצוק איתן סייעו לשמירה על הביטחון. רשימת הליכוד לכנסת הקרובה היא בדמותו ובצלמו של הראש שלה, אך זה מסרב לחשוף את חזונו ואת מטרותיו ומתעקש שנביט במעשיו.
ואם כך, מעשיו הם כדלקמן: הוא תומך בסטטוס קוו מדיני מול הפלסטינים, וזה כולל את שלטון חמאס בעזה. לצד זאת, הוא אינו מאמין בשהות הישראלית ביהודה ושומרון בטווח הארוך, אין דרך אחרת להצדיק את הקפאת הבנייה המתמשכת שם. הוא תומך בשוק חופשי, אך מוכן לשמוע את צורכי הציבור. הוא מאמין כי האירופאים הם אנטישמיים ולכן פונה למזרח. הוא מבועת מהאליטות הקיימות באקדמיה ובבתי המשפט. הוא נאבק באמצעות השוק בכלי התקשורת, אך אינו עושה די כדי לפתוח את השוק לתחרות של ממש. הוא מאמין גדול בביטול הפריפריה ובחיבורה באמצעות כבישים למרכז הארץ.
נקודה קטנה לסיכום נושא החזון של נתניהו. יו"ר מפלגת העבודה אתגר אותו בקיום עימות. כמובן, לנתניהו אין צורך אלקטורלי בכך. הקמפיין המשותף עם הבית היהודי נגד מפלגת העבודה עשה את שלו, וגוש השמאל מתפורר לעבר יש עתיד. מרצ נוגסת בהרצוג-לבני מהצד השני של המפה. מנגד, פארסת אוחנה חיסלה את בנט ברמה הפוליטית (על אף שמן הסתם בסקרים הבאים התמונה תתאזן בחזרה, ברגע שיראה כי ניצחון הליכוד מובטח), מה שמעביר את מאוכזבי הבית היהודי אל הליכוד. עימות שכזה רק יכול לאיים על נתניהו ולאפשר לבוז'י להיתלות באילן גבוה שלא בצדק, או גרוע מכך: הדבר עלול להוביל לסחף קולות שיעבור אל מי שלא יתמודד בעימות, כפי שקרה ב-99', אז התעמת נתניהו עם מרדכי, וסחף עבר בכיוונו של המתמודד השלישי שלא נכח – אהוד ברק. אז אלקטורלית, יכול להיות שהוא צודק, אך דחיית ההזמנה כלאחר יד או הותרתה בלא מענה, תביע זלזול בבוחר הישראלי. יתר על כן, ניצחונה המסתמן של הליכוד בבחירות אומרת הרבה על רצון הבוחר הישראלי: אם זה מסוגל לבחור בראש ממשלה שמסרב לעמוד על עקרונותיו ולהתחרות על קולותיו, אם זה מסוגל להצביע למפלגה שרצה ללא מצע, כנראה שטוב לו במצב הקיים.
קצת על הלקוח
שלישי
וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת
הליכוד והתקשורת ממשיכים לחדד חרבות. הפעם, חברי הליכוד חשפו את הסיפור של V15, תנועה שמטרתה היחידה היא להדיח את נתניהו בתמורה לממשלת שמאל. התקשורת, מנגד, החליטה להתעסק בבקבוקים של שרה. הפועל היוצא מכך הוא שמצביעי המרכז שומעים שאלו ואלו מושחתים, אז למה לטרוח. כמובן, התוצאה הזאת אבסורדית, משום שהחזרה של פרשת העמותות על המעשה מסוף שנות ה-90' מספרת לנו סיפור אחר לחלוטין מזה שידענו. ארה"ב לא רק שאינה ידידה של ישראל, היא גם אינה בעלת ברית. מחלקת המדינה מממנת את הקמפיין להחלפת נתניהו. זו התערבות בוטה במערכת הבחירות בישראל וזלזול בדמוקרטיה שלה. אין שום סיבה לקבל את זה.
אגב, באשר לרדיפה התקשורתית אחרי שרה, נדמה שגם בליכוד מעדיפים שהתקשורת תתעסק בזה. אחרת לא ברור מדוע בחרו צעירי הליכוד להפגין מול ידיעות ולהבליט את הנושא שוב. תגידו שהם רוצים תקשורת הוגנת, ואני אומר שעדיפה תקשורת חופשית. הליכוד יכול לחוקק חוקים בעד חופש העיתונות שיפגעו בעקיפין בידיעות, הזוג נתניהו יכול לתבוע את העיתון על הוצאת דיבה, אך תחת זאת מעדיף לשלוח את פעיליו להפגין נגד עיתון.
הבית היהודי והמחנה הציוני נאבקות אמנם על אופי הממשלה הבאה, אך נדמה שהמאבק על המקום השלישי בין הבית היהודי ובין המחנה הדמוקרטי הוא קרב פואטי בפני עצמו, בייחוד שהדמוקרטים מורכבים מאיחוד הרשימות הערביות.
קצת על הריצה
רביעי
וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ
כולם היו דרוכים, מביטים לעברי. הקהל שרק וצעק בקולי קולות. חלק עודד, חלק השתהה, חלק בז. את אלו ואת אלו ואת אלו הכרתי, וידעתי למה כל אחד עושה את מה שהוא עושה. מסביבי כולם היו מתוחים, מוכנים להתחיל בריצה. הסיום רחוק. זה לא בדיוק מרתון, אבל זה די דומה. זה לא בדיוק ריצת ספרינט, אבל יש קטעים שאם לא עושים מהר לא ברור מתי הם יקרו. וזה נראה כמו מרוץ, אבל בעצם – זה גם לא מרוץ. לכל אחד יש נקודת זינוק שונה. כל אחד מתחיל בזמן שלו.
השופט אותת לי שהגיע הזמן. הוא כבר עשה את זה לא מזמן, אבל נתן זמן שהות. הנה, זה מתחיל תכף. הנה, לך, תמצא לך שותפה לדרך. הנה, לך, תמצא אפיק להתבטא בו, אמצעי ליצור. הנה, לך, תמצא דרך להתקרב למקורות. הנה, לך. לך לך, ממולדתך, מארצך, מבית אביך, אל הארץ אשר אראך. ולא משנה מה יגיד מי שיגיד, אותו קהל שמביט ומחכה ומצפה. זה שמביט בך בדרך שהוא רואה שסלולה לך, זה שמחכה שתיכשל וזה שמצפה שתצליח.
ואסור לך להפסיק לרוץ, לכל מקום שתלך.
קצת על מכבי
חמישי
לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר
רשימת סגל השחקנים (בסוגריים: המועדון בו גדלו)
חואן פאבלו (ספרד), ברק לוי, יובל שפונגין, יואב זיו (חיפה?), איתן טיבי (בית"ר), עומרי בן-הרוש (נתניה), שרן ייני, קרלוס (ספרד), דור פרץ, גל אלברמן (מכבי פ"ת), ערן זהבי (הפועל), מהארן ראדי, דורה מיכה, דן איינבינדר (בית"ר), ניקולה מיטרוביץ' (סרביה), גילי ורמוט (הפועל חיפה), נוסא אייגיבור (ניגריה), ברק יצחקי (אשקלון), טל בן חיים (מכבי פ"ת), ראדה פריצה (שוודיה), ברק בדש (מכבי חדרה), גאל מרגוליס, עדן בן בסט (הפועל חיפה).
קצת על המכללה (נייר רבעוני)
שישי
וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל יְהוָֹה יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָֹה
"בצד הישראלי נהרגו 67 חיילים ו-5 אזרחים,[2] ונפצעו 1,620 חיילים ו-837 אזרחים.."
(מתוך וויקיפדיה, על צוק איתן).
זו הייתה מלחמה אחרת מקודמותיה. מלחמה שבאה אחרי שנים של איפוק. מלחמה שבה אסור לך להישאר אדיש, אסור לך להישאר בבית ולא לעשות שום דבר. אם יש צדק במלחמות, אז זו בהחלט הייתה שם ברשימה השחורה הזאת. לא רק כיפת ברזל עמדה לצידנו, לא רק הכוח וגבורת החיילים סייעו לנו, גם האמת גיבתה אותנו. עקרנו אחים, הרסנו חיים, ובתמורה קיבלנו טילים. על כל הרוג פלסטיני, לקחנו אקמול והמשכנו הלאה. מה לא עשינו כדי שזה לא יקרה? הקשנו בגג, דפקנו בדלת, שלחנו מסרים, הצענו מרחק מבטחים. ובתוכנו התכנסנו סביב מדורת השבט של שלושת הנערים שליוו אותנו לאורך הקיץ.
מבט האזרחים נישא אל על, מצפה לקול המנהיגות שיוביל את הדרך לביטחון. דיווחי המודיעין סיפרו על רצון החמאס להרגיע את הגזרה ואת השטח ולא להאריך בפעילות מול ישראל, אך החמאס המשיך לירות בכל יום, כמעט כפי שירה ביום הראשון. טווח ירי הרקטות הגיע עד לצפון הארץ. המבצע החל במתקפה ארטילרית נרחבת, בירי מן האוויר ובירי תותחנים, זאת על מנת לנסות ולהכריע את האויב בעוצמת אש ובמזעור הנפגעים. ב-20 ביולי נכנסה חטיבת גולני לשכונת שג'אעיה ושם התפתח אחד הקרבות הקשים במבצע, שבו נהרגו 13 חיילי גולני.
שלושה ימים קודם לכן, יצאנו, אני וכמה חברים, לפאב בפ"ת לאירוע פוליטי קליל. אחד החברים שבאו איתי הוא יוצא גולני. במקום אמנם היה חדר מוגן מרקטות, אך הקליטה בפלאפונים פעלה כרגיל. הדיווחים השוטפים סיפרו כי לראשונה צה"ל נכנס קרקעית לעזה, ואחרי שלושה ימים של תחושת חוסר הצלחה במיגור הירי, נדמה היה שהמנהיגים סוף סוף מסירים את הכפפות. אחד החברים שהיה איתנו, לעומת זאת, התמלא פחד אמיתי. אלו חברים שלי שנכנסים, הוא אמר. אנחנו הראשונים בקו.
בשעות לילה מאוחרות, בלילה שבין ה-19 וה-20 ביולי הוכתה יחידת גולני. הפעם נגמ"ש של היחידה נפגע מטיל נגד טנקים שפוגע בו והורג ששה חיילים, כשאחד מהם מוכרז כחלל שמקום קבורתו לא נודע. נגמ"ש מדגם M-113 שהוביל תשעה חיילים ממחלקת הסיור של גדוד 13, נתקע באחד הרחובות בשכונה כתוצאה מתקלה מכנית. זמן קצר לאחר מכן הגיע למקום נגמ"ש אחרי במטרה לגרור את הנגמ"ש התקוע. במהלך הניסיון לגרור את הנגמ"ש, הותקף הנגמ"ש התקוע בטילי נ"ט, הנגמ"ש התלקח ובער במשך כמה שעות, הכוחות ניסו לסייע לחבריהם שנפגעו, והמחבלים פתחו באש עליהם ואף התקרבו לנגמ"ש, ככל הנראה בניסיון לחטוף גופות לצורכי מיקוח.
הלוויה של שון כרמלי היוותה מודל ללוויות שבאו לאחר מכן. ברשתות החברתיות נפוצה בקשה להגיע ללווית החייל הבודד ועשרות אלפים הגיעו ללוות את כרמלי, שנהרג בתקרית הנגמ"ש. יום לאחר מכן התקיים מסע הלוויה של מקס שטיינברג. זו הייתה לוויה אחרת מקודמותיה. הרגשתי שאני מוכרח ללכת, אחרי כל הזמן הזה של מצג שווא של אדישות. לא יכולתי להישאר בבית ולא לעשות שום דבר. הגעתי להר הרצל בתחושה שאפגוש שם את כל עם ישראל, כהמשך ישיר לאחדות של הקיץ. החשש מטילים לא הרתיע איש משלושים האלף שהגיעו. והדברים, המילים, של ההורים, של האחים, של החברים, הם קרעו את כולם לרסיסים קטנים והשאירו מהם שאריות של אדם ובה בעת מילאו את כולנו בניצוצות של מקס.
מוקדם יותר השבוע זכה סרן איתן פונד לצל"ש על פעילותו במהלך מבצע צוק איתן. פונד רדף אחרי מחבלים שניסו לחטוף את סרן הדר גולדין לצורכי משא ומתן עם ישראל, ובניסיונו להשיב את גולדין בחיים, הביא די ראיות למותו. הרב הצבאי הראשי ושר הביטחון הכריזו בעקבות ראיות אלו על גולדין כחלל שמקום קבורתו לא נודע. פסיקה זו סייעה לישראל להימנע מכניסה למשא ומתן, דבר אשר היה פוגע אסטרטגית בהצלחת המבצע ובחוסנה הלאומי.
כשהגעתי להלוויה של הדר גולדין, מצאתי את האיש שהותיר את עדנה לבדה בעולם הזה. את האיש שהראה לה עצמה אדירה שהיא מעולם לא הצליחה להבין עד הסוף, שחייך וחי למען דברים גדולים ממנו. הלוחם שתפר על חגורת נשקו את הסיסמה 'בעוז ובענווה', כדי שיזכור כמה משמעותי הוא הכלי שנשא. זכיתי לשמוע את האב מספר על כמה הוא גאה בבן שלו, את האח התאום שאיבד חצי מעצמו ואת הרב שמבין שתלמידו מעט התעלה עליו. אך מצאתי גם את הדר החייל. "אם נמשיך את דרכו יהיה זה ניצחונו של הדר על הרוע המוחלט שיצא לנצח בשליחות אזרחי ישראל כולה", אמר אביו לקהל. עדנה, ארוסתו, אמרה כי חשוב לה "שכולם יידעו איזה נכס אתה לעם שלנו, כמה תמיד העם והצבא היו במרכז שלך".
"מבחינת הפלסטינים, מבצע צוק איתן היה האירוע הקטלני ביותר ברצועה מאז יום היווסדה. 2,203 פלסטינים נהרגו במהלך המבצע, מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור[3] ובין 805-1473 אזרחים הרוגים,[8] ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים,[3][9] מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל…"
(מתוך וויקיפדיה, על צוק איתן).
מבצע צוק איתן גבה מאיתנו קורבנות לא מעטים, 67 חיילים ו-5 אזרחים נהרגו. יש בגבורה הזו שלהם בכדי לקדש את חיינו שלנו, כמאמר הקלישאה: במותם, ציוו לנו את החיים. את החוויות שצברנו בקיץ הזה, במבצע הזה, ראוי שנזכור את הרוגי המלחמה, אך ראוי יותר שנזכור את הסיבות בגללן יצאנו למלחמה והסיבות בגללן אנחנו מוכנים להילחם שוב.
קצת על אור
שביעי
וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם
עכשיו, כשההחלטה נפלה, והיא חצתה את נקודת האל-חזור, נותרה השאלה ההולכת וגדלה, הממלאת את בטנה. מה עושים עם התינוק? היא לא יכולה לגדל את הבן של אורן, היא ידעה את זה. לא היה דבר ברור מזה. אם אין אורן, אז אין אורן. היא לא רצתה לזכור אותו בכל יום ויום, כשהיא תאכיל אותו, כשהיא תחליף לו חיתול, כשהיא תיקח אותו לפעוטון, או לגן, או לבית הספר, או כשהוא יביא לה ציור אוהב של המשפחה שלהם: היא, והוא, וזהו. או כשהוא יעלה על הבמה, ישיר במקהלת בית הספר, והיא תשמח ותהיה מאושרת, והיא תהיה שם לבד. או כשהוא ישלים בגרות, או ילך לצבא. ואורן לא יהיה שם. בשום נקודה, כי הוא עזב.
אז איך היא תגדל אותו? היא לא. היא פשוט לא. היא לא צריכה לחלום כדי להבין את זה, היא פשוט לא יכולה לשאת את הדמיון שיהיה, ויהיה, בין אורן ובין הילד שגדל בתוכה. אז מה עושים עם התינוק? הפלה כבר לא אפשרית. הפלה אף פעם לא באמת הייתה אפשרות. היא אמנם לא יכולה לעמוד בכל דבר שיזכיר לה את אורן, אבל היא גם לא יכולה למחוק אותו, להרוג אותו.
"יש אפשרות אחת", התחיל עילאי. "דיברתי על זה עם גילי כבר לפני כמה חודשים, כשאמרת לי שהחלטת לשמור על ההיריון". אשתו, עובדת סוציאלית, סיפרה לו על האפשרות של מסירה לאימוץ. "התהליך די פשוט", הוא אמר. "תבואי מחר למשרד של גילי, נסדר את הכל, תחתמי על כמה טפסים וזהו". אור הייתה בהלם. "פשוט? איך אתה יכול לומר שזה פשוט?" זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צעקה מאז… מאז שאורן שכח את היום הולדת שלה. כמובן, שהוא לא שכח, אלא רק הפתיע אותה. "זה לא פשוט. שום דבר לא פשוט", היא קמה והלכה, נסערת.
המשרד של גילי היה מכוער. לא הייתה דרך אחרת לתאר את זה. הקירות היו צהובים, אור לא הייתה בטוחה למה הצהוב היה כה דהוי. היא התלבטה אם היו פעם לבנים, או כי מישהו בחר לצבוע את הקירות בצבע הזה. על הקיר היו שלוש ציורים של דמויות המזכירות צורת אדם. דמות אחת הייתה זכר, דמות שנייה הייתה נקבה. בציור הרחוק ממנה הנקבה הייתה שעונה על הזכר, כאילו ידה על העליונה. בתמונה המרכזית ניצבות שתי הדמויות זו מול זו, בסימביוזה, בהרמוניה. בתמונה השלישית, הקרובה אליה, ציפתה אור שתהיה שם עליונות של גבר, אך במקום היא מצאה שם כאוס. היא חשבה על עצמה ועל אורן. כשידו על העליונה, כמו עכשיו, יש כאוס. כשידה על העליונה, היא נכנעת לזרועותיו.
היא הסיתה את עיניה מן הציורים, מקווה לתת להן להתייבש עד שגילי תכנס אל המשרד. ליד השולחן החום, הוצב לוח שעם ועליו מכתבי תודה רבים. 'לגיל בהערכה', 'לגילי המדהימה', 'גילי היקרה', 'תודה' היו רק חלק מהמכתבים שהיו תלויים על הקיר. אור תהתה לעצמה אם יום אחד גם היא תכתוב לגילי מכתב. אם היא תכתוב זה בטח יהיה כך: "גילי היקרה, אם לא היית אשתו של עילאי הייתי כנראה מוציאה אקדח כרגע ויורה בך. תודה על כל המאמץ שעשית כדי להפריד ביני ובין הבן שלי. בהערכה אין קץ, שלך תמיד, אור".
"זה הדבר הכי מספק שיש בעבודה כאן", אמרה גילי, קוטעת את רצף המחשבות של אור, בעודה מתבוננת באור מתבוננת בקיר. עיניה עוברות מכתב מכתב. "יש פה כמה סיפורים ממש קשים, ואני גאה בכל מכתב שיש פה על הקיר. מצד שני, אני… בעצם, בואי נעזוב את זה", אמרה לפתע. "תראי, אני יודעת שעילאי עומד מאחורייך, נותן לך את הספייס שלך, להחליט מה שאת רוצה. אבל..", גילי נעצרה, לקחה נשימה. "אני מכירה אותך, אני מכירה את אורן, אני יודעת את כל הסיפור". מכירה. היא מכירה את אורן. בלשון הווה, ולא עבר. "את… בקשר איתו?" קטעה אותה אור. "לא, לא", אמרה גילי, אבל אור הכירה את אופן השלילה הזה, כזה שנבנה מבפנים. איפה הוא? איך הוא נעלם לי? למה הוא השאיר אותי לבד? למה הוא עזב אותי? כל השאלות שהיא הצליחה להשתיק, להרגיע, צפו לפתע בלי התרעה. למזלה, היא לא שאלה את השאלה הזאת בקול, או שכן, וגילי פשוט התעלמה. "אני פשוט חייבת לשאול, וזה לא בשביל הפרוטוקול", המשיכה גילי, "את בטוחה שזה מה שאת רוצה?". לא. ברור שלא. איך היא יכולה לוותר על הדבר היחיד שקושר אותה אל אורן? איך היא יכולה להמשיך לגדל משהו שיזכיר לה את אורן מדי יום?
קצת על הרבה 