על קצה הלשון: ירוקים מבושלים למחצה

"טוב, אתה מספר לי את האמת רק כדי שאני אחשוב שאתה משקר לי כשבעצם האמת היא הנכונה. ככה שאתה בעצם משקר לי."

—————————————

ככה אני זוכר את הפעם הראשונה בה מצאתי את עצמי מתווכח איתה. למען האמת, לא באמת התווכחנו לדעתי, אבל אצלה כל שיחה הייתה הופכת לוויכוח. היא לא החמיצה הזדמנות להותיר חללים אחריה. היו לה טיעונים שאי אפשר היה להתמודד איתם, כאלה שהיו מביאים את האדם לפתוח את פיו בעל כורחו כמי שמבקש לשאת את קולו בדיבור ונמלך בדעתו, וגורמים לו להטות את הראש להנהון ולקפוא כשהוא שמוט מעט, כאילו מסתכל על איזושהי נקודה ברצפה. אלא שהעיניים לא היו הולכות לשום מקום בזמן הזה. העיניים היו נטועות בה, תרות אחר הניצוץ המיוחל שיסביר את המקור לכל השלמות הזאת. אני זוכר את זה כי זה דבר שהיה משווה לי בניגוד לרצוני, פעם אחר פעם במשך שמונה חודשים תמימים, מראה של צמית המקבל את מרות אדונו ומחכה למוצא פיו.

הפעם הראשונה שהתווכחנו הגיעה אחריה חודשיים של שתיקה משותפת על יד שולחן האוכל בבסיס. בהתחלה היא הייתה יושבת עם שתי חברות שהיא מצאה במגורים והן היו מסתודדות בשקט בצד, אולי בגלל שהתביישו ואולי כי לא רצו עסק עם הטבחים של המפקדה. אחרי הכל לא היה לנו שם כל כך יוקרתי, ואני יכול להבין את זה. הרי לא תמצא טבחים צבאיים שיושבים על הקדירה ומשוחחים דוסטוייבסקי לארוחת הערב. בדרך כלל תפגוש בהם כשהם כשאין עכשיו כי ככה. או כשאתה בתורנות מטבח ולמה אני צריך לעשות גם את מה שאתם צריכים ומה זה ככה. או כשאתה סוגר שבת ויש זמן ויושבים לאכול ביחד וצחי מתחיל להסתלבט על חזי שהוא קוקסינל כי חברה שלו יצאה עם ידידים למסיבה ולמה מה הבעיה עם זה ומה זה ככה מה זאת אומרת אישה צריכה להיות בבית.

ואני הייתי טבח ותיק כשהיא הגיעה ליחידה, ואהבתי את דוסטוייבסקי ואת סאראמאגו ואת אתגר קרת, אבל אף פעם לא היה לי עם מי לדבר על זה וגם צחקתי כשצחי הסתלבט על חזי שהוא קוקסינל. הצחיק אותי צחי הזה, הפרימיטיב, איך הוא חושב כאלה דברים על אישה ולא חושב שיום אחד הוא יפסיד מזה. בפעם הראשונה שהיא נכנסה לחדר האוכל צחי היה בהפסקת סיגריה, סובב במבטו את החיילים והחיילות שיושבים לאכול ממקום מושבו בשולחן הצדדי מימין לכניסה. האולם היה מלא ונשארו מקומות רק בשולחן הצדדי, שכולם ידעו ששייך לטבחים. סימנתי לצחי לתת להן לשבת בשולחן שלנו והוא כיבה את הסיגריה. "בואו, חתולות, אתן יכולות לשבת פה עם הגברים", הוא אמר בזחיחות האופיינית לו והן התיישבו בשקט. למחרת הן באו שוב באותה שעה וצחי לא היה אבל שוב לא היה מקום אז הן שוב התיישבו על יד השולחן שהיה שמור לטבחים בקצה האולם.

לא הייתה לבנים בעיה עם הפעולה הזאת. אדרבה, חזי, שנפרד מחברה שלו בעצת צחי, אמר לבנות שחתיכות כמוהן יכולות לשבת בשולחן שלהם מתי שהן רוצות, רק אל תהיו זונות הוא אמר. לא פעם ולא פעמיים היה צחי מנסה לעורר את תשומת לבן לכוונותיו לגביהן אם יתרצו, אולם בכל פעם הן היו מרימות את מבטן לרגע וחוזרות בחיוך מאולץ לשיחה החרישית שנוהלה בצדו השני של שולחן הטבחים. היינו יושבים איתן לשולחן מדי צהריים, אנחנו בשלנו והן בשלהן.

והיא אף פעם לא הייתה מחייכת. היא גם אף פעם לא יזמה שיחה עם מישהו מלבד החברות שלה מהמגורים. גם חזי וצחי העיקשים אמרו נואש והפנו את מרצם לכתובות אחרות. אף פעם לא ראיתי אותן מדברות עם אדם נוסף בחדר האוכל. בשלב מסוים נשארתי רק אני לשבת בשולחן, מותיר בפני חבריי למטבח את האפשרות לחפש את מזורם במחוזות אחרים. הייתי יושב ושותק ושותק ויושב ומתבונן בהן, מבקש לזהות את נושא השיחה שלהן לפי הבעות הפנים. שלושתן היו יפות אבל לה היה משהו נוסף שגרם לי להתבונן בה יותר מהשאר. משהו בדרך שלה להכריז על נוכחותה במבט שהיא שלחה לסובביה בטרם התיישבה לשולחן. משהו בצורה שבה חברותיה היו רכונות אליה בעת שדיברה בשקט את מילותיה.

חודשיים אחרי שהתיישבו לראשונה לאכול בשולחן שלנו, היא הגיעה לבדה לחדר האוכל ואני רציתי לדעת איך היא תצליח לאכול בלי ללחוש למישהו על האוזן. ישבנו ואכלנו ושתקנו חמש דקות שנדמו כנצח עד שהרמתי את מבטי וציינתי שזה בטח שונה לאכול בלי לדבר מילה אחרי כל כך הרבה זמן. היא לכסנה אלי את מבטה מתוך הצלחת ואז ניפקה את הדבר הקרוב ביותר לחיוך שראיתי ממנה מזה חודשיים. זה מעניין, היא אמרה, אבל לא חוכמה לדבר רק כי האלטרנטיבה השניה היא לשתוק. היה לי מה להגיד לה על זה אז התחלנו לדבר. חברות שלה עברו תפקיד ובגלל שהיא התחברה רק איתן, אין לה כבר עם מי ללכת לאכול בחדר האוכל. הבנתי ממנה שהיא מהצפון בעיקרון ושהמטרה שלה בכלל היא לצאת כמה שיותר מהר לקורס קצינים.

הייתי מקשיב לה בשקט בלי להוציא מילה, רק שתדבר ולא תשתוק. היא הייתה מדברת על עצמה, על החיים שלה ועל החלומות שלה ואני הבנתי שהיא דברנית לא קטנה אם יש מישהו שמוכן להקשיב באמת. מיום ליום התחלתי לחכות לישיבה שלנו בארוחת הצהריים, הייתי מתכונן מראש לסיים את כל המטלות שלי עד לשעה בה היא הייתה נכנסת לאכול מדי יום. אהבתי שהיא מדברת, לא היה לי אכפת הנושא. אהבתי את זה שהיא לא מצמצה כשהיא הביעה דעה, אהבתי את זה שלא יכולתי להביע דעה מבלי לדעת שבלי קשר לשאלה אם היא מסכימה איתי או לא, יהיה לה מה להגיד על זה. אהבתי את הצורה בה הגבות שלה התחברו כשהיא לא הבינה את השאלות שלי, את הזויות של הפה שלה כשהייתה משתאה ברגעים שפלטתי שטויות.

לא מתאים לך להיות טבח, היא אמרה לי כשהתחלנו לדבר. נכון, עניתי, הייתי אמור להיות בכלל בשייטת אבל בגלל שאבא שלי נפטר בטירונות נפלטתי ושלחו אותי להיות טבח. טוב, אתה מספר לי את האמת רק כדי שאני אחשוב שאתה משקר לי כשבעצם האמת היא הנכונה. ככה שאתה בעצם משקר לי, היא אמרה ואני בהיתי בה, שותק ומנסה לעכל את השלמות שנגלתה למול עיניי. התאהבתי. הייתי עדיין טבח וחשבתי שלא כדאי לנסות לבקש ממנה להיפגש איתי מחוץ לבסיס בחופשות אז היינו מדברים רק כשהיא הייתה מגיעה לאכול ואני הייתי סופר את הדקות מרגע שהייתה מסתיימת ארוחת הצהריים ועד לרגע שהיא הייתה נכנסת למחרת ואני הייתי נרגע.

אחרי שמונה חודשים ויום, חיכיתי לה בחדר האוכל בשעה קבועה והיא לא הגיעה. ואני, יושב במקומי לצידי הדלת, סוער ורוגש וקוצף ומקווה, לא הייתי מסוגל לדבר עם אף אחד מרוב שהשתגעתי. חששות געגוע, אני קורא לזה. אולי היא נספתה בפיגוע שטרם פורסם, חשבתי, או אולי עברה לבסיס אחר ולא הספיקה לספר. אולי היא בכלל בחופש היום או שלא הרגישה טוב. בצר לי כמהתי בלבי ליום המחרת, בתקווה לראות אותה שוב מעניקה את מנת האושר היומית שכה נזקקתי לה.

ולמחרת היא הגיעה. אחרי שמונה חודשים ויומיים של הקשבה ובהייה והתבטלות, העזתי סוף סוף וחשפתי בפניה את רגשותי. את מסעירה אותי, אמרתי וחיכיתי שתגיב. מה אתה רוצה להגיד בזה, היא שאלה, אני לא חושבת שאני כל כך מסעירה.

"אני אוהב אותך", נפלט לי והסמקתי כמו שבטח הקוקסינלים של צחי מסמיקים, "אני מצטער", אמרתי, והיא לא הזיזה עין.

"לא הייתי יום אחד ואתה כבר מתאהב?" רק הסתכלה בי כאילו רואה אותי בפעם הראשונה וחייכה, בפעם הראשונה מזה שמונה חודשים ויומיים.

התגעגעתי ולא היית אתמול ולא ידעתי מה לחשוב, ניסיתי להסביר בהתנצלות.

"אז אתה לא אוהב אותי?"

הסמקתי שוב.

"אני אוהב אותך רק שלא התכוונתי שזה יצא בצורה ה-"

"אז אתה שוב אומר את האמת ומשקר", היא קטעה אותי. פתאום היא חייכה כמו שלא האמנתי שאי פעם אזכה לראות, עם עיניים נוצצות ושיניים בוהקות.

הסמקתי שוב. היא ליטפה פני האדומות בגב ידה, נוגעת לא נוגעת בלחיי הבוערות, ואני רציתי שהזמן ייעצר.

"יש לך טעם טוב", היא אמרה וקמה, משאירה אותי לבהות בקירות האולם במשך שעתיים, סמוק ונסער וחושש ומקווה. ידעתי שהיא לא תחזור יותר.

אחרי חודשיים נוספים השתחררתי ועם הזמן הפסקתי להיזכר בה כשאני אומר את האמת ומשקר.

היא יכלה להיות אישתי, אני תמיד מספר לחברים מהעבודה, אם רק לא היה מתאהב בה טבח.