אליש: תקופת מבחנים 3.0

שלושה שבועות, שמונה מבחנים, עשר נקודות זכות: סטטיסטיקה, מילולית, רטוריקה, איכותניות, דיני תקשורת, החברה הישראלית, מבוא ליח"צ, מבוא למחשבה הפמיניסטית. 18 שעות אחרי פמיניזם, מטוס של אייר פראנס יחכה בנתב"ג כדי לקחת אותי לפריז, ומשם לניו-יורק,  ומשם לרחוב אוסטין שבקווינס. אל הבית של סבא וסבתא, אל האולמות העצומים של ברודוויי, אל הרכבת התחתית המשקשקת. אל חנויות הבגדים שבואו נהיה כנים, אני לא אמצא בהן כלום, אבל המיזוג שלהן יהיה משגע. האוויר הקר שידקור את הריאות כמו שאוויר ישראלי יכול רק לחלום, ההבטחות והאשליות שמשתלשלות מהעצים הגזומים. העיניים שייפקחו בבוקר ויתבלבלו לרגע, כי איפה אני בכלל, ובת הקול המאושרת שתזכיר לי בחיוך ענק שאנחנו בניו יורק! וכמה טוב לחיות עכשיו שם, בסוף פברואר, ולא לילה לפני סטטיסטיקה. לא במרחב הצר הזה שהכול בו מכווץ ואי אפשר לנשום בו אוויר נקי.

תואר בתקשורת הוא חיה קצת מוזרה. אתה בא ללמוד למשך שלוש שנים, לכאורה כמו תואר רגיל, רק שהמשוואה טיפה שונה. זה כבר לא קשור לציונים שלך כמו פעם, או כמו אצל החברים שלומדים פסיכולוגיה או מדעי המחשב או אחיות. כדי לעבוד בתקשורת אין אפילו צורך בתואר, אז ממוצע ציונים גבוה לא יעשה רושם על אף אחד. אתה צריך אומץ, אתה צריך אופי, אתה צריך כישרון, ואתה צריך לעבוד קשה. לכתוב, להתמקצע, לצבור ניסיון, לקשור קשרים, להשתפשף, להידחף. לעשות סמסטר או שניים באוניברסיטה של הנחישות, של היצירתיות, של ההתגברות על מכשולים, של הריצה למרחקים ארוכים ומייאשים. אתה צריך לצאת החוצה.

יש סטודנטים שעבורם מדובר בבשורות נהדרות. אלו הילדים שאהבו לרוץ לכביש, שהעדיפו לבדוק חרקים בגינה במקום לענות על שאלות בהיסטוריה, שהלכו קצת מכות בתיכון. עבור הילדה הממושמעת שהייתי, עבור הנערה החרשנית והסטודנטית הנרגשת, אלו היו חדשות משמחות קצת פחות. זה כמו להצטייד בבגדים ארוכים ומחממים ולהגיע לטיול רק כדי לגלות שהשמש קופחת. זה להגיע לאוניברסיטה בידיעה שאת מה שבאמת חשוב את תצטרכי ליצור בעצמך, ואף אחד לא יבחן אותך עליו. זה לדעת שההשכלה הזו, ההשכלה היקרה הזו, הקורסים הארוכים והמטלות והשעות הקטנות הם לא העיקר. ועד שאת כבר מצליחה לאמץ את התפיסה הזו, ולהשתפשף קצת, את מגלה שלכל דבר יש מחיר. תקופת המבחנים הגיעה, וצריך להתנהג בהתאם. ושוב ההגדרות של עיקר ותפל מתבלבלות. כי אם אנחנו כאן כדי להצליח, אז נצליח. ואם אנחנו כאן כדי לעוף, אז נעוף, אבל הנערה חובבת הציונים וההישגים שתמיד הייתי תופסת בקרסול של הציפור שאני אמורה להיות ומסבכת את הסיפור כולו. אף פעם לא אהבתי לעשות דברם בו זמנית, במיוחד כשהם כל-כך מנוגדים זה לזה.

שלושה שבועות, שמונה מבחנים, עשר נקודות זכות. עשרים ואחד יום של אמצע, של לא כאן ולא שם, כי עדיין לא החלטת מה באמת חשוב. בסמסטר האחרון החלטת לעוף, הרצת קמפיין או ריכזת תכנית או התחלת להתנדב או הכרת מישהו חדש, והבסיס עכשיו גם ככה רועד. בין כל הדפים והסיכומים והשחזורים אין אף אחד שיודע להגיד לך מה ההסתברות שתצליחי במבחנים האלו, ועד כמה כדאי לך להשקיע בהם. את לא יודעת אם ללכת למסיבת סיום התואר של חבר קרוב, אם לארגן מסיבת יום הולדת, אם לראות סרט, אם לכתוב את הטור הזה.

לא משנה איזה תואר את לומדת, ולא משנה כמה חשובים הציונים, תקופת מבחנים זה משהו אחר. אוכלים אחרת, ישנים אחרים, מתייאשים אחרת, רואים את הבית אחרת. כועסים אחרת, חברים אחרת, מדברים אחרת, חושבים אחרת.  מסתכלים אחד לשני בעיניים קצת אחרת. במקום מחזוריות של ימים ושבועות, יש מחזוריות של מבחנים והפסקות. בתחילת כל מחזור הגוף הולך ומתכווץ, לאט לאט לאט, כמו מנגנון שהולך ומסתובב לתוך נקודה אחת מרוכזת וקשה. זה נגמר כשאתה יוצא מהכיתה וטראח! הכול פורץ, הכול יוצא החוצה, הריאות חוזרות לגודלן הטבעי. האוויר החדש רוקד לך בגוף ואור גדול שוטף את הכול. עד הפעם הבאה.

שלושה שבועות, שמונה מבחנים, בלאגן אחד גדול. עד ניו יורק אני משתדלת לאכול טוב, גם אם זה עולה לי קצת יותר. ללמוד עד כמה שאפשר, גם אם זה פחות ממה שלמדתי פעם.  לזכור שהדברים הם לא שחורים ולבנים, ויש המון אפור באמצע. לאתגר את עצמי כדי לבדוק אם אפשר גם להריץ קמפיין וגם להצליח במבחנים, או לחילופין לגלות כמה אני מסוגלת להוציא במבחן שלא למדתי אליו אפילו דקה אחת. לזכור שלפעמים הדברים מתערבבים לך, ומשתנים לך, נופלים לך מהידיים כשאת מנסה לסחוב יותר מידי ונעלמים לך כשאתה נותנת לעצמך לשכוח מהם רק לכמה שניות. לפעמים את צריכה לטפל בדברים שממש, ממש לא רצית להתעסק בהם. לפעמים את מצליחה, ולפעמים את נכשלת.

בתקופת הבגרויות של כיתה י"א הייתה לנו אמירה קבועה: החיים כל-כך עמוק בזבל שצריך לסתום את האף כדי לשרוד. לכל כיוון שהפנינו אליו את מבטנו היו מבחני מתכונת, שאלות חזרה, מיקודיות ומגנים, עטי 0.4, רש"י ורמב"ן, נקודות השקה, ועידת ואנזה, הפועל המזרחי, הרקדניות של דגה, פרבולות בוכות ולחץ נפשי. לא ראינו את זה עובר.

אם אנחנו כאן, אני מניחה שזה עבר. בסוף נהיה בסדר. בסוף נגיע לניו יורק.

exams1

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s