קצת על הרבה – שבת בשלח | שירה

"היו ימים שהיא תהתה אם הוא עוד חי, והיו כאלו שהיא שאלה את עצמה אם הוא אי פעם אהב אותה. המקום שלה בעולם התערער. היא לא ידעה אל מי לפנות. היא ידעה שהוא לא מת, היא הבינה שהוא נעלם. לאן? למה? איך הוא עשה את זה? השאלות הללו נותרו עבורה פתוחות, משאירות בתוכה חלל שכל כולו סימן שאלה. כשאורן נעלם, היא איבדה את המקום היציב שלה, את הבסיס שלה. היא לא ידעה אם להתפטר מהעבודה, היא לא ידעה אם לעבור דירה, לעזוב את הארץ, או להתאבד. היא פשוט לא ידעה. ובתוכה, כמו סימן השאלה, אט אט גדלים להם חיים. כגודל השאלה, גודל הנקודה הנראית באולטרסאונד, שהולכת וגדלה, ומביאה איתה שאלה בפני עצמה."

המדור החדש ממשיך, וגם: מה היה צריך לעשות בנט עם אוחנה, האם יש עתיד היא בכלל מפלגת ימין, מה באמת חושבים אנשים לחוצים ותשובה מאוחרת לנאום ה'ציונות' של סתיו שפיר.

קצת על אלטלנה | קצת על הקשקש | קצת על הלקוח | קצת על ההכרה | קצת על האופיום | קצת על אלף שמשות זורחות | קצת על אור

 

קצת על אלטלנה

ראשון

וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהֹוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן

נדמה שלכל אליטה בצמיחה שתפקידה העתידי הוא להחליף את השמאל צריכה לחוות איזו אלטלנה. מחר, ה-1 בפברואר, לפני תשע שנים זה אחד מאותן אלטלנות. אולי תאמרו שגוש קטיף היה האלטלנה האמיתית של הציונות הדתית, אני לא יודע. בעמונה אמנם לא היה תותח קדוש, אבל היו הרבה אלות קדושות. אלות שהיכו בשם שלטון החוק, אלות שהיכו בשם הדמוקרטיה, אלות שהיכו בשם המדינה. המכים לבשו מדים, המכים ייצגו את המדינה.

למדינה, יש לומר, זכות מלאה לאכוף את החוק ולהגן על שלטונה. אלא ששלטונה לא היה בסכנה. לא באלטלנה, לא בגוש קטיף ואפילו לא בעמונה. השוטרים והחיילים הגיעו במטרה לחסל את המתנגדים להריסת הבתים – לא את ההתנגדות. ובמהלך הדרך, כמעט וחיסלו ילדים. הפעלת כוח היא לא בהכרח רוע, אבל היא צריכה להיות מופעלת במידה ובמקום הנכון. זה לא קרה. בעמונה ההתנגדות הייתה דומה להתנגדות בגוש קטיף: התיישבות על הרצפה והתנגדות פסיבית לפינוי. התגובה הייתה מכות, לא פינוי. המכות לא נועדו למנוע התנגדות, אלא לשבור. לא לשבור  את רוח המתנגדים (היא נשברה בכפר מימון ובגוש קטיף), אלא לשבור את עצמותיהם.

 


 

קצת על הקשקש

שני

וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם

הציונות הדתית לא גזענית, לא חשוכה ולא פרימיטיבית. היא פשוט הפסיקה להתנצל, כך חינך אותה המנהיג שלה – נפתלי בנט. הקרב השבוע על השיריון של אוחנה לא היה על עניין עדתי, הוא היה על העשייה הציבורית של אוחנה (מאמן נבחרת הנוער), ובתוך כך, הוא הפך להיות קרב על הכוח של בנט. מרכז המפלגה הלך לישון עם יו"ר עוצמתי וחזק לו העניק את מירב העוצמה לאזן את הרשימה וקמו בבוקר לגלות שלאזן את המפלגה משמעותו לפתוח אותה. לחלוטין.

אוחנה ובנט. צילום: דוברות הבית היהודי.
אוחנה ובנט. צילום: דוברות הבית היהודי.

צר לי על אוחנה, כי הוא רק פיון במהלך ההיסטורי האדיר שבנט מנסה להוביל, אך ככזה – הוא רק כלי במשחק. להערכתי, מה שבנט ניסה להשיג (בלי להתייחס למי באמת הניע את אוחנה לפרוש, אוחנה עצמו או בנט) הוא חינוך מחדש של הציונות הדתית, לא פחות. בנט ניסה להוביל מהלך של פתיחת השורות והוא אכן מתח אותן – מעל ומעבר לגבולות היכולת של הציונות הדתית. להערכתי, ואולי זו גם התפיסה של יועציו של בנט, הציונות הדתית הייתה מתקשה לעכל את הרעיון, אך בסופו של דבר כשהאלטרנטיבות הן הליכוד ו'יחד' (כולל 'עוצמה יהודית'), המצביעים היו נשארים בבית, בבית היהודי.

אלו שלא יבלעו את הפיתיון, היו רווח נקי של בנט. מעבר של עוד כמה חרד"לים מהבית היהודי לעבר 'יחד', הייתה כמו ניקוי אורוות עבורו ורווח נקי עבור כלל המחנה הלאומי. הבית היהודי היה הופך (על אף הפריימריז העגומים עבור בנט) למפלגה בדמותו ובצלמו, 'יחד' עוברים את אחוז החסימה והליכוד מרוויח את הרכבת הממשלה.

אלא שבנט שכח את קהל הבסיס שלו, והם לא החרד"לים, אלא הלב-סולודקינים, החילונים שהצטרפו למפלגה מתוך אמונה אמיתית במסר של בנט. בפנייה של סולודקין אל בנט בפייסבוק הוא כתב בין השאר: "נפתלי. זה לא הבית היהודי אליו ייחלתי ופיללתי. לא לשם כך שכנעתי אנשים להצביע לך. לא הצבעתי לבית היהודי כדי לקבל ליכוד ב' – ערב רב של אנשים שביניהם אין שום חוט אידיאולוגי שמקשר ביניהם. כשאתה בוחר להכניס לרשימה אדם שעשה את שמו מהיותו כדורגלן – אתה מרדד ומגחיך את המפלגה שלנו."

תדמיתו של בנט כמנהיג שקול ואחראי ניזוקה והוא, אין לי מילים אחרות לומר את זה, קפץ מעל הפופיק.


 

קצת על הלקוח

שלישי

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ

בדיחה אירונית מסתובבת לה ברחבי הרשת המתארת כיצד 'המחנה הציוני' ו'הבית היהודי' מתקוטטים זה על שמו של זה מתוך כוונה להוכיח כי השני אינו כפי שמתיימר להיות, הפאנץ' הוא שיו"ר וועדת הבחירות שמכריע את הסוגיה הוא ערבי. אלא שיש תסריט משונה שמסתובב לו בתקשורת, שגורס שיש אפשרות שבוז'י הרצוג יקים ממשלה. אניח לדעותיי האישיות על האיש ועל פועלו כח"כ, ואומר כך. האפשרות היחידה שבה המחנה הציוני יקים ממשלה הוא אם המפלגות הערביות יצטרפו לממשלה זו. אם זו לא מותה של הציונות, כנראה שזו האזכרה שלה.

ברכותיי לאלי ישי, יוני שטבון, ברוך מרזל ומיכאל בן ארי שהצליחו לשים את האגו ואת הרב טאו בצד ולחתום על הסכם לאיחוד הרשימות וירוצו יחד לכנסת. מצד שני, אלוקים אדירים, ברוך מרזל הולך להיכנס לכנסת. בכלל, נראה שזה היה שבוע טוב לימין. הליכוד צובר את שאריות המנדטים של פרשיית אוחנה וקריסת ישראל ביתנו, הבית היהודי חוזר לממדים הראויים לו.

הדבר המעניין ביותר שקרא השבוע הוא דווקא בניתוח עומק של דעתו של הלקוח לקראת הבחירות. בסקר של ערוץ 10, כך הביא ינאי כהן בעמוד הפייסבוק שלו ניתחו פרטים נוספים מעבר לחלוקת המנדטים. ניתוח התשובות לשאלת "לאיזה ממשלה היית מוכן שהמפלגה אליה אתה מצביע תצטרף?" ריתקה אותי. כמובן שהליכוד, יחד והבית היהודי מוכנים באופן גורף שרק נתניהו ינהיג את הממשלה הזו, וכמובן שהמחנה הציוני ומרצ יגידו כך לגבי בוז'י, אך התשובה של מצביעי 'יש עתיד' שינתה את התפיסה שלי לגבי המפלגה: 51% מהמצביעים ליש עתיד השיבו כי הם רוצים לראות את מפלגתם בממשלה בראשות בוז'י. גם ש"ס הפתיעה, דווקא לימין(41%).

סקרים, רבותיי, סקרים. צילום: ינאי כהן
סקרים, רבותיי, סקרים. צילום: ינאי כהן

אם ננסה להרכיב עם תוצאות הסקר הזה גושים המצב יהיה כזה:

שמאל: אמת – 25; ערבים 12; יש עתיד – 10; מרצ – 5.

ימין: מחל – 23; הבית היהודי – 16; ש"ס – 9; ישי – 4.

על הגדר: כחלון -8 (21%:17% לנתניהו); יהדות התורה – 6( 10%: 10% ); ליברמן – 4 (29%: 14% לנתניהו).

לשמאל סה"כ 52 מנדטים בטוחים, כשקשה להאמין שהשמאל יכניס את הערבים לקואליציה, כך שגוש שמאל מונה באמת 40 מנדטים, ולפיד כבר כיהן בממשלת ימין ויוכל לעשות זאת שוב. לימין גם כן סה"כ 52 מנדטים בטוחים, כשקשה להאמין שברוך מרזל ייכנס לממשלה כלשהי, ודרעי עושה קולות של עריקה לשמאל, כך שגוש הימין מונה 39 מנדטים. על הגדר יושבות שלוש מפלגות. אחת מסורתית, כך לפי אשר כהן, העדיפה תמיד את הימין כשהיא הייתה לשון המאזניים, אך מצביעה אמביוולנטים לגבי האפשרויות השונות. שתי מפלגות אחרות מובלות על ידי יוצאי הליכוד ומצביעיהן מעדיפות שכחלון ישב בממשלה שמובלת על ידי נתניהו, כך שעל פניו, נראה שלליכוד יש אפשרות טובה יותר להרכיב ממשלה.


 

קצת על ההכרה

רביעי

אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהֹוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַּיהֹוָה כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם:

"בבחירות אתה לומר להכיר את האנשים באמת", אמרתי. יש כאלו שיאמרו שהפוליטיקה מוציאה מאנשים את הצדדים המכוערים בהם, את אלו שהם מצליחים להסתיר ביום-יום. התחרות הקשה, האפשרות להפסיד הכול או להרוויח הכול מצליחה לזקק את תכונות האדם. תכונות אלו יכולות להיות כשירת האופרה, מרהיבות ומרתקות. הן יכולות ליצור מהלך מבריק של שח-מט בתחרות המטורפת עם כל האפשרויות השונות שנמצאות על הלוח. הן יכולות להיראות כמו ביוב שעולה על גדותיו. הן יכולות להיות הכול. כדאי להכיר בזה.

אך כיוון שמדובר בפוליטיקה, וכיוון שמדובר בבחירות, מדובר גם בחלוקה לצדדים. ובעולם הזה, העולם נחלק לשניים. הלנו או לצרינו. והתכונות, בין אם הן מבריקות כמו פרקט יד אליהו ובין אם הן מכוערות כמו שריפת הדגלים של הפועל, הופכות להיות אמצעי בלבד. במקום לנתח אותן בראייה מוסרית בלבד, אתה בוחן אותן ככמות כלי הנשק שיש בידיך. כמו במלחמה בה במהלך ההיערכות לקרב אתה בוחן את יכולות האויב. לנו יש איקס טנקים, להם יש וואי טנקים. יש לנו מטוסי קרב חדישים יותר, יש להם חיילים עם תעוזה רבה יותר. הקהילה הבינלאומית נותנת לנו אשראי של שבוע שבועיים לעשות מה שבא לנו. בבחירות הקהילה הבינלאומית היא דעת הקהל, החיילים שלך הם הפעילים, והטנקים והמטוסים הם הכוח שאתה מוכן להפעיל כדי להשיג את המטרה. כדאי להכיר בזה.

מלחמה. צויר על ידי ריצ'רד קאטון וודויל (1825-1855)
מלחמה. צויר על ידי ריצ'רד קאטון וודויל (1825-1855)

אך אחד הדברים הבלתי מדוברים הוא יחסי הפנים. איך אתה מפעיל את הצוות, ובייחוד – איך אתה מתייחס לאנשים שאתה לא אוהב. כלומר, העולם נחלק לשניים – הלנו או לצרינו, אז לעיתים גם בתוך ה'לנו' יש לנו או לצרינו. ואם אתה פעמיים ב'לנו', אתה רואה הרבה מאותן תכונות מזוקקות פועלות לטובתך. והנה, ראית איך הוא חרטט אותו, ראית איך היא מטשטשת אותה, ראית איך אתה משקר פתאום. וכולכם באותו מעגל, עושים את מה שאתם עושים כדי להצליח. כדאי להכיר את זה.

ובכן, התכונות האלו לא נעלמות לשום מקום. הן לא בורחות ולא נמוגות, הן חלק אינטגרלי מהאדם. אך כדאי לרשום אותן, כדאי לחקוק אותן על הלב. כי כשאתה רואה אותו מחרטט אחר, אותה מטשטשת מישהי, אותך משקר בלי להניד עפעף, אתה יודע שביום שאחרי אתה יכול להיות המחורטט או המטושטש. וזה פתאום ישבור לך את הלב, אבל בראש שלך אתה תדע לומר: הייתי צריך לראות את זה מגיע. כי ראית איך כולנו מסוגלים למתוח את הגבולות. רק כדאי להכיר בזה.

ונקודה אחרונה. הרבה פעמים אנחנו מנסים לדון אנשים לכף זכות. הוא לא היה נחמד כי הוא נתון להרבה לחץ, הוא עייף, הוא עצבני, הוא מתוח. אז מה קורה כשהלחץ נגמר, מה קורה אחרי מנוחה טובה, מה קורה כשהעצבים נרגעים והמתח מתפוגג? האם אז מגיעה המילה הטובה? לא ולא. חוסר הערכה במתח הוא חוסר הערכה ברגיעה. זו האמת, כדאי להכיר בזה.


 

קצת על אופיום להמונים

חמישי

וַיֹּאמֶר משֶׁה בְּתֵת יְהֹוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהֹוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהֹוָה

הבחירות האלו אמורות להיות על הכלכלה, טמבל. הן אמורות לדון בבעיית הדיור המתפרצת. הן אמורות להיות סביב המהפכה הסלולרית של כחלון, הן אמורות להיות סביב הפערים בחברה הישראלית, הן אמורות לדבר על התקציב החברתי שרצה להשאיר לפיד לשנת 2015. הן אמורות להיות עוד תוצר של התודעה הציבורית בעולם שאחרי המחאה החברתית של 2011. הן לא אמורות, בשום פנים ואופן, לגרום לסתיו שפיר לדבר על לאומיות, על ציונות ובטח ובטח שלא על ההמנון.

אבל הרצוג ולבני, מתנגדי החוק שיגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, בחרו לעשות לימין הפוך על הפוך ולרוץ עם הלאומיות בראש, הם קראו למפלגה שלהם 'המחנה הציוני' והפכו נושא שאמור היה להיות קונצנזוס לנושא שבמחלוקת, ואת הגדרת הציונות לשאלה מהותית בבחירות האלו. אני מתלבט אם עצם הדיון הציבורי בנוגע לציונות מצביע על חוזקה או על חולשה של תחושת הלאומיות בישראל, אך נדמה כי ברור שמדובר בעקב אכילס של המפלגה שמייצגת את התנועה 'שהקימה את המדינה'.

אז סתיו שפיר עלתה לבימת המליאה בכנסת ודיברה על ציונות. התוצאה נראית קולחת, שוטפת, סוחפת. "אל תתווכחו איתנו על הציונות", דורשת שפיר. "כי ציונות אמיתית, חברים, זה לחלק את התקציב באופן שווה בין כל אזרחי המדינה. ציונות אמיתית זה לדאוג לחלשים. ציונות אמיתית זה  סולידריות ". נדמה ששפיר דווקא הבינה היטב מה הצדדים החזקים שלה ושל המפלגה שלה, ולכן הסיטה את הדיון אל מחוזות הכלכלה והשוויון, אלא שהציונות, בבסיסה, היא משהו אחר לחלוטין:

"הציונות במהותה היא תנועה מהפכנית. לא תצוייר כמעט מהפכה יותר עמוקה ויותר יסודית מזו שהציונות רוצה לעשות בחיי העם העברי. זו היא לא מהפכה במשטר פוליטי או כלכלי – אלא מהפכה באושיות החיים האישיים של בני העם. עצם התפיסה הציונית על חיי העם היהודי ועל ההיסטוריה העברית היא מהפכנית ביסודה – זוהי מרידה במסורת של מאות בשנים, מסורת של חיי גלות למעשה וגעגועים עריריים נטולי רצון לגאולה…"

(מתוך: הרצאה בועידת מפא"י, תל-אביב, 5.11.1932; ממעמד לעם, 252)

"חברים, כשאנחנו שרים את 'התקווה', אנחנו שרים אותה ומצייתים באמת להוראה של ההמנון. תקווה. פוליטיקה של תקווה, פוליטיקה שיש בה עתיד, פוליטיקה שמסתכלת קדימה ורוצה לעשות את החיים פה טובים יותר", הצהירה שפיר, בעודה מתייחסת בדרך אגב לכך שהיא קראה ל'תקווה' שיר גזעני בזמן המחאה. אך לאורך שלושת דקות הציונות שלה, היא לא יכולה הייתה לדבר על בסיס הזהות הציונות: יהודים. היא הזכירה את 'החברה הישראלית', 'האזרח הישראלי', אך למעט תקיפות נגד מפלגתו של בנט, היא לא העלתה על בדל שפתיה את היסוד עליו מבוססת התנועה הציונית: יסוד בית לאומי – לעם היהודי.

"הבעיה הכי קשה על פי הממשלה הזו של מדינת ישראל, זו הבעיה שאנחנו לא מספיק יהודים! דווקא מדינת ישראל, אנחנו לא מספיק יהודים! וצריך לקבל על זה אישור וצריך לחזק את היהדות. זו הבעיה הכי גדולה! תתעלמו מיוקר המחיה, צדק חברתי, פערים, אי שוויון, הבעיה היא זהות יהודית!". את המילים הללו אמרה שפיר בדיונים במליאה בחוק הלאום. יהדות, כך נראה, אינה הבעיה של מדינת ישראל לפי שפיר, וגם לא צריכים להעסיק את המדינה, גם לא את הציונות.

פוליטיקת התקווה של שפיר מיום רביעי "רוצה לתקן את היחסים הרעועים בין החלקים השונים בחברה הישראלית", אך מספיק מבט קצר בקדנציה של שפיר לראות כי יש שני חלקים בחברה הישראלית שמוטב שלא לתקן את היחסים הרעועים איתם: המתנחלים והחרדים.

כהרגלה בשיסוי הפריפריה במתנחלים, היא תקפה באותו נאום ציוני רק דקה קודם את הבית היהודי על כך שהעביר כספים להתנחלויות: "איך המפלגה הזאת לקחה כספי הציבור ובמקום להעביר אותם למפעלים הקורסים בפריפריה, במקום להעביר אותם ל'פרי גליל' ולערד, במקום להעביר אותם לבתי החולים כדי להגדיל את כמות המיטות, במקום ללכת ולרווח את כיתות הלימוד, במקום לעשות פה תחבורה ציבורית מצוינת – לקחתם את הכסף שלנו וזרקתם אותו?". והחרדים? ובכן, מספיק להיזכר בסתיו שפיר לובשת טלית בכותל.

היא טענה שלכל אזרח ישראלי מגיע "חיים טובים באמת". אך רק לפני חמש שנים היא קידמה את המאבק לגירוש המסתננים ואף אירגנה הפגנה למען מטרה זו. האם תושבי דרום תל-אביב, אזרחי ישראל, שווים פחות ממסתנני העבודה מאפריקה? האם הפלישה הגדולה של עשרות אלפי נתינים אפריקאים לשכונת שפירא מתאימה להגדרת 'החיים הטובים באמת' על פי שפיר?

שפיר היא חלק ממגמה. כמו בימי מפא"י הקדומה, השמאל מתיימר להעמיד את עצמו במרכז השיח, כקובע באמצעות השיח מה ראוי ומה פסול. למרבה הצער, הם רק מובילים את השיח האידאולוגי הרחק אל עבר מחוזות הפוסט ציונות, כי הציונות של שפיר מזמן מיצתה את עצמה.

 


 

קצת על אלף שמשות זורחות

שישי

וַיֹּאמֶר משֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן | יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

מדי יום אנו שומעים על כמות ההרוגים הבלתי נתפסת במלחמות השונות שמנהל האסלאם נגד עצמו. זה קורה בכל יום בסוריה, בעיראק, באיראן, במצרים ובאפגניסטן. לא רבים מודעים לכך, אבל עבור האפגנים הם נמצאים במלחמה מתמשכת כבר משנות ה70'. הם ראו את הסובייטים,  את המוג'הדין, את הטליבן, ושוב את האמריקאים. אתה לא מבין מה זו מלחמה באמת. מה המשמעות של כמות הרוגים ביום. אלמנות ואלמנים, יתומות ויתומים, משפחות הרוסות וחיים גמורים. מעשי ביזה, מעשי אונס, אובדן צלם אנוש הולך ומתמשך וכל מה שיש לנו הוא להניד כתף ולהזיז אצבע על מסך הפלאפון, כאילו זה לא מזיז לנו וזה לא קשור אלינו. כי זה לא.

לתוך המציאות העגומה הזאת גדלה מריאם האומללה, שנאלצת בעל כורחה להינשא בגיל 16 לגבר אלים וחסר מעצורים. היא כנועה לו באופן מוחלט. ליילה, ילדה שגרה בשכנות אל מריאם, מאבדת את הוריה בעקבות המלחמה ונאלצת להינשא לאותו בעל, כשמריאם שוב נותרת כנועה ומושפלת. ההבדל בין השתיים הוא המקום בו גדלו. מריאם גדלה בכפר ואביה זנח אותה כיוון שהיא הראמי, ממזרה. היא גדלה בעוני, ובחברה מוסלמית הדוקה – כך שלימודים אינם אפשרות עבורה. מנגד, אביה של ליילה תמיד שאף שזו תדע יותר ותלמד ככל הניתן. לאורך הספר, אלף שמשות זורחות, חאלד חוסייני פורש בפני הקורא את המציאות העגומה שהיא החיים באפגניסטן, עבור גבר, עבור אישה, ועבור האזרחים. מלחמה אחר מלחמה, דת שמבכרת את הגבר בכל מצב, והמצב לא נראה כאילו הוא הולך להשתפר.


 

קצת על אור

שביעי

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם

היום הזה החל מזמן. היא ניסתה להיזכר מה היה הדבר הראשון שהיא ראתה הבוקר. "אולי היום", היא חשבה. אולי היום סוף סוף היריון הזה ייגמר. תשעת החודשים כבר כמעט באו לסיומם, התאריך היה קרוב. היא ידעה איכשהו שהיא בהיריון עוד לפני שהרופא אמר לה, עוד לפני שהיא ערכה את בדיקת ההיריון. היא ידעה את זה ברגע שאורן היה בתוכה. היא לא ידעה להסביר את זה בצורה הגיונית, באופן רציונלי, אבל היא פשוט ידעה. ומאז שהיא התעוררה בבוקר שאחרי אותו לילה קסום, חייה הפכו לסיוט. אורן נעלם. היא לא הפסיקה לשאול 'לאן', היא לא ניסתה להבין איך, אבל היא בעיקר לא הבינה למה. היא חיכתה לאיחוד הזה במשך כל כך הרבה זמן, שיוכלו להתאחד, להיות אחד עם השנייה ביחד באמת. בבוקר הוא פשוט נעלם. בלי פתק, בלי מכתב, בלי להותיר זכר.

היו ימים שהיא תהתה אם הוא עוד חי, והיו כאלו שהיא שאלה את עצמה אם הוא אי פעם אהב אותה. המקום שלה בעולם התערער. היא לא ידעה אל מי לפנות. היא ידעה שהוא לא מת, היא הבינה שהוא נעלם. לאן? למה? איך הוא עשה את זה? השאלות הללו נותרו עבורה פתוחות, משאירות בתוכה חלל שכל כולו סימן שאלה. כשאורן נעלם, היא איבדה את המקום היציב שלה, את הבסיס שלה. היא לא ידעה אם להתפטר מהעבודה, היא לא ידעה אם לעבור דירה, לעזוב את הארץ, או להתאבד. היא פשוט לא ידעה. ובתוכה, כמו סימן השאלה, אט אט גדלים להם חיים. כגודל השאלה, גודל הנקודה הנראית באולטרסאונד, שהולכת וגדלה, ומביאה איתה שאלה בפני עצמה.

"מה את הולכת לעשות?", היה שואל אותה עילאי מדי כמה ימים. "אני לא יודעת", הייתה אומרת לו, רועדת מבפנים. היא חשבה על זה הרבה, הרי אורן היה שם כל כך הרבה זמן. בשבילה, בשבילו, זה כבר לא שינה, הדבר היחיד שחשוב הוא שהוא היה. הוא כבר לא.

זה היה יום סגרירי בתחילת מרץ כשהיא החליטה. היא קמה משינה טרופה. אורן, כמדי לילה, היה שם, כאילו מפצה על כך שהוא לא נמצא שם במהלך היום, משלים פערים. והיא הייתה בוכה בפניו, וצוחקת איתו, ומחבקת אותו. והוא אותה. וכל חלום היה נגמר אותו דבר, כשהיא הייתה מעלה את השאלה שהלכה וגדלה בתוכה. "מה אעשה עם התינוק?", היא הייתה שואלת, מניעה את הלבטים שלה לפתחו. בנקודה הזאת, הסוף התפצל לשניים, או שאורן היה לפתע מתאדה, מיטשטש, נעלם לפתע, או שאורן היה מתחיל לבכות ומחבק אותה. כשהיא הייתה מתעוררת, בדיוק בנקודה בה אורן היה מתחיל להתנצל על שעזב, היא הייתה מגלה שהכר עליו הניחה את ראשה היה ספוג בדמעות.

הפעם זה היה קצת אחרת, הסוף היה שונה. לא אורן ולא היא בכו. לא היה בכי בכלל. כלומר, לא בסוף, בהתחלה תמיד יש. הפעם היה צחוק גדול בסוף החלום. צחוק שהמיס אותה, וגם את אורן, שאמר "רק בשביל החיוך הזה הכל היה שווה". והיא הסכימה. הצחוק היה צחוקו של ילד, משועשע משום דבר, כדרכם של ילדים. היא התעוררה, והכל היה ברור לפתע.

"החלטתי להמשיך בהיריון", אמרה לעילאי. הוא היה מעט מופתע. "את בטוחה?" שאל. הוא הכיר את מכלול השיקולים שלה. היא לא תוכל לגדל את התינוק, או התינוקת בכל מקרה. היא לא תעמוד בזה, אלא אם אורן יחזור. וגם בזה הוא לא ידע אם היא תעמוד. היא הנהנה, ואמרה "כן", כזה שאפשר היה לזהות שנבנה מבפנים כדי להשמע בטוח. "כן", היא חזרה ואמרה, הפעם נשמעת בטוחה יותר. עילאי חיבק אותה חזק. "יופי", הוא אמר.

וככה נמשכו להם החודשים, והחלומות העצובים הלכו ופחתו, יותר ויותר הצחוק השתלט עליהם. ולפעמים כבר לא חלמה בכלל. הקיץ נגמר, הנקודה טפחה וגדלה, לבשה צורת חיים, פיתחה גפיים, ידיים ורגליים. הבטן טפחה. היריון.

5-weeks_c

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s