על קצה הלשון: חובת הלבבות האבודים

לא הבנת. וגם אחרי שהבנת, עדיין לא הבנת.


זה נגמר כשלבי החל לכאוב מעט, לפעמים, במן כאב פועם כזה שבא והולך וחוזר ופועם ומבקר בלי לחכות שאתכונן. ההשכמה הייתה כשקמתי בבוקר וגיליתי בוקר חורפי נדיר. יום בלי ענן אחד אפילו. מסוג הבקרים שהומצאו רק כדי להבריז ממטלות היום ולברוח לאיזה טיול או שאכטה, עדיף במיקום כמה שיותר טבעי. נגיד, יער או חורשה. מסוג הימים האלה, שהשמש עגולה לגמרי, השמיים כחולים כמו הים, הטמפרטורה דקיקה ומלטפת. הקרניים של השמש החורפית המחייכת חדרו מבעד לתריסים ויצרו בחדר מין תחושה של חנות וינטג' קסומה ומסתורית שבניגוד לשאר החנויות, נפתחת בלילה ונסגרת בבוקר, אחרי שהקרניים חודרות מבעד לתריסים ומשלימים את התאורה המתבקשת.


 

היה זה בוקר אופטימי. בדיוק אתמול נפגשתי עם מישהו שהצליח לרומם לי את ההרגשה כי הוא היה מסוג האנשים האלו שמפיצים סביבם אור וגורמים לך להרגיש חיוני בתוך העולם שלהם, גם אם אתה חוזר הביתה אחר כך ומשגר את עצמך לשגרה. והאיש הזה, שהכרתי על הבר במקרה, הוא הכיר לי אותך. אמר שאת שותפה שלו לדירה ושיצאתם לבירה של ערב כדי לראות כמה זמן תצליחו לבזבז בלי להרגיש.

אני ממש אהבתי את הרעיון ששני אנשים שהכירו לפני חודשיים יוצאים ביחד לבר כדי למדוד בזבוז זמן. אני אהבתי, כי אני תמיד אוהב להכיר עוד אנשים שאוהבים לבזבז את הזמן כמוני. חוץ מזה, העיניים שלך היו שם. עגולות וגדולות וכחולות עם ריסים ענקיים ואף קטן שמתכווץ ונעלם כמעט בכל פעם שאת לוקחת נשימה. והנשימות שלך. גם בתוך ההמולה והרעש שפאב ישראלי טיפוסי יודע להנפיק הייתי יכול להבחין כשאת לוקחת נשימה. היית נושמת לאט, בהטעמה, כאילו כלום לא מזיז לך. והיו לך תלתלים קטנים כאלה בשיער, שבקלות יכלו להפוך לראסטות מהשורה הראשונה של הראסטות המפורסמות בעולם.

ברגעים הראשונים עוד לא ראיתי אותך לגמרי כי היית מוסתרת מאחורי השולחן של הבר ומשמאלך הבחור האופטימי. אבל אז התחיל להתנגן בבר שיר של החיפושיות שהיה קצבי עד כדי קרחנה ואת קמת לרקוד עם השותף, ככה בספונטניות, כמו שרק מישהי עם שותף אופטימי לדירה, עניים כחולות ענקיות, ריסים ארוכים ארוכים ושיער מתולתל למשעי יכולה לקום. אני לא כל כך הרגשתי בנוח לקום אז, בהתחלה. אולי כי לא הייתי שתוי כמוכם. אולי כי אני לא מהקמים. אולי כי אני פחדן. אבל זה לא שינה לי כי ראיתי אותך רוקדת והפסקתי לחשוב על הסיבות שהיו לי לי לקום ועל אלו שגרמו לי להשאר לשבת. ואת שמת לב, ידעת שאת יפה, שאת זורחת, שאני מסתכל ולא רק אני. אפילו השותף, הבחור הנפלא שהכרתי יחד איתך, שהיה בזוגיות מוצהרת, לא יכול היה להסתיר את הדחף לבהות בך כאילו אף אחד אחר לא קיים. או שזו רק הייתה התחושה שלי, התחושה של אדם שפתאום ראה את חייו חולפים בשיעמום עד לרגע שפתאום הכל נראה קצר מדי וקסום מדי.

ואת ידעת, וזרמת. ואין ספק ששניכם הייתם צמד מוצלח. אחרי שעה קלה קמו עוד כמה יושבים והחלו לפזז בין השולחנות לבר המעוגל, בין מלצרית מפלסת דרך ובנות שקמות לשירותים ביחד.

בשלב מסוים שתיתי כבר מספיק וגם השאכטה עזרה להלחם בחוסר הנוחות, וקמתי "לרקוד". טוב, לא באמת לרקוד, כל מה שעשיתי היה לעמוד מאחורי הכיסא שלי ולנוע לצדדים עם הידיים כמו מנצח בפילהרמונית שמנצח על הקטע הרגוע ביצירה.

ואת ראית אותי מזווית העין, ובין כל המחזרים והרוקדים, פרצת מתוך הבליל וניגשת אלי, התחלת לרקוד מולי, מסתכלת לי בתוך העיניים. ידעת שאני מתבייש ושלא נוח לי ושמעולם לא רקדתי עם מישהי שלא הכרתי טוב (וגם אז, לא היה מדובר במשהו שאפשר לספר עליו לנכדים). ידעת שאני עוקב אחרי הנשימות שלך, היית חייבת לדעת. אבל לא אמרת כלום, רק חייכת והחזקת בשתי ידיי ומשכת אותי איתך לתוך ההמולה – מציבה אותי במרכז הרחבה המאולתרת לנגד עיניהם המשתאות של הקבועים שכבר ראו הכל בחיים אבל עוד לא ראו בחור שמן ומקריח עם עיניים מבוהלות וחוש קצב של ממטרה שזז חסר אונים מול אפרודיטה רגעית בתוך ים של פרא נעורים נועז ומסעיר. לקח לי קצת זמן לחזור לעצמי, או לצאת מעצמי, אבל בסוף גם אני התחלתי לרקוד ולאט לאט עזבו את האזור גם העכבות האחרונות שנותרו בי. רקדנו ורקדנו ושרנו ונצמדנו והתחבקנו וליטפנו ונישקנו ואמרת לי שאת לא רוצה שזה ייגמר  אבל השותף היה צריך ללכת ואני לא ידעתי איך לבקש ממך להשאר. באת ולחשת לי על האוזן שהיה לך כיף, ואני רציתי לצעוק, אבל במקום זה שתקתי וחייכתי בנימוס של מפסידים.

 


 

למחרת היה בוקר קסום, כמו שרק בוקר חורפי נדיר ושמשי יכול להיות. היה לי בריאות אוויר עם הליום, ככה אני אוהב לקרוא לזה. אוויר עם הליוםזה אוויר שגורם לך להרגיש כאילו אתה מרחף. זינקתי ושטפתי, צחצחתי ולבשתי, אכלתי ועישנתי והכנתי את גופי לבוקר חורפי נדיר שלא יהיה עוד כמותו בזמן הקרוב. טענתי עוד אוויר פסגות בראות וחשבתי איך אוכל לגרום לערב הזה להתרחש שוב. נזכרתי בבחור השותף ושמחתי פתאום שצירפתי אותו לחברים בפייסבוק. חיפשתי אותך ופתאום מצאתי אותך, מחייכת כמו שאני מכיר ויפה עם קמטי צחוק קטנים סביב העיניים, תוצאה של מאות לילות לבנים ומעושנים. עצרתי לרגע את נשימתי וחזרתי לקרקע. היית שם עם מישהו בתמונה, ואני לא ידעתי מה לחשוב.

 

"היי.."

"היי, מה שלומך??"

 

אני בסדר, עניתי, היה ערב מדהים אתמול. כן, היא אמרה, היה אש. כן, אמרתי, חשבתי אולי נוכל לעשות את זה פעם נוספת. כן, היא אמרה, בהזדמנות, בכיף אבל אני בדיוק צריכה לזוז.

ואני, אני עוד לא הפנמתי את הסאה שנגדשה, רק הרגשתי את הלב מבשר בפעימותיו על הסיום.

לא אמרתי נואש. ומי זה איתך בתמונה, שאלתי, מקבל מושג חדש על רטוריקה. חבר שלי, היא אמרה, למה?

אה.. לא הבנתי, זרקתי לה, קליל וצבוע, חשבתי שאת לא במערכת יחסים. אחרי אתמול, את יודעת.

אה, היא אמרה, לא הבנת.

 

ואני,גם אחרי שהבנתי, לא הבנתי.

10947659_10204879916691383_278455044_n

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s