אליש: אלישבע והעיפרון הירוק

לפני שישים שנה בדיוק, כתבה סימון דה-בובואר: אישה לא נולדת אישה, אלא נעשית אישה. לפני שלוש או ארבע שנים, בחלק קטנטן מתוך גחליליות, כתבה גילית חומסקי: ילדה בחדר נעול לעולם לא תהפוך לאישה. בקיץ האחרון העברתי שעות על-גבי שעות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל-אביב, בוחנת ומפרקת ומסובבת את המושגים האלו של גבריות ושל נשיות והקורים שבנויים סביבם, עד שלפעמים לא ידעתי מה אנחנו עושים כאן. לפני שבוע וחצי, אחת החברות הכי טובות שלי החליפה את תמונת הקאבר שלה בפייסבוק לשאלה ״אם כל העולם היה מאבד את מאור עיניו, על כמה אנשים היית מצליח להשאיר חותם?". ורק עכשיו, רק היום, החלטתי שאני מפסיקה לעת עתה עם האיפור.   

זה התחיל כי היה לי שבוע לחוץ ורציתי לממש את זכותי הבסיסית לשפשף את העיניים שלי בעייפות כל אימת שרציתי. לא לשפשף אותן מהצד, לא בעדינות, לא מסביב. לשפשף אותן ממש, באופן שיעשה נזק לקרנית או לרשתית או למה שיש שם בפנים וישיג את המטרה שלשמה התכנסתי. על בסיס השבוע הלחוץ בתוספת מעט אידיאולוגיה, הכרזתי על שבוע ללא איפור. בעבר נהגתי להכריז על ימי חמישי מכוערים, על ימי ראשון ללא הוצאות כלכליות, על תשעה באב ללא פייסבוק – הפעם בחרתי בשבוע שלם. שבוע עם קורסים, עם אנשים, עם תמונות, עם שבת. שבוע ללא איפור. מאז עברו כבר שבועיים, ונראה שהעיפרון הירוק שלי הלך לאיבוד.

העניין הזה של איפור יושב לכל-כך הרבה אנשים ונשים בכל כך הרבה מקומות שונים. בשבועיים האחרונים שמעתי כמעט כל תגובה אפשרית למהלך הזה. אליש, שתדעי שבנים לא אוהבים איפור. אליש, לא אנחנו ולא ההורים שלנו המצאנו את זה- נשים התאפרו מאז ומתמיד. כן, שמתי לב ששינית משהו אבל לא הצלחתי לשים על זה את האצבע. טוב, זו לא חכמה כשיש לך עור בריא. אחותי, יש לך אומץ.

זה לא שבעבר התאפרתי המון. היה פס ירוק מתחת לעין והיו ריסים צבועים בשחור, לא יותר. זה היה ריטואל קבוע של כמה דקות מגוחכות מול המראה, לפעמים עם ספיר ולפעמים לבד, דקות שמכריזות שהגיע הבוקר. את מציירת בתוך העין שלך ועכשיו את נראית יותר כמו בנאדם ופחות כמו הכרית שלך והשעות הספורות שישנת עליה. חמש דקות מול המראה, והופ! פוטושופ אנושי. זה לא תמיד פתרון מושלם, השלמות תלויה במספר התכשירים שברשותך ובזמן שתבחרי להקדיש, אבל רואים שעשית מאמץ. רואים שאת יודעת שהקמפוס הוא לא חדר השינה שלך, וצריך להתנהג בהתאם. רואים שהתאפרת. רואים שאת אישה.

זה התחיל בגלל שבוע לחוץ וזה נמשך כי התאהבתי. להחליט שהקמפוס הוא שלי ולא אני של הקמפוס, זה חופש גדול. אנשים מתרגלים להכול, הזכרתי לעצמי, הם יתרגלו גם לזה. תסתובבי איך שבא לך. אמנם רוב האנשים כאן מעולם לא ראו אותך בפנים נקיות, אבל הם יתרגלו. קחי את חמש הדקות שלך בחזרה. קחי את העיניים שלך בחזרה, קחי את העייפות שלך בחזרה והיי ריבונית.

בשיחה גורלית אחת עם היועצת בתיכון, היא סיפרה לי על האסטרטגיה של צמצום התלות. אל תתני למחמאות לקחת אותך גבוה מידי, היא אמרה, ואל תתני להיעדרן לרסק אותך. לאורך השנים קראתי לאסטרטגיה הזו בשמות שונים- הכלבת, הג'נגה, הגנרטור, הסלקטור, האדישות של העצמי. בכל פעם המשל הוא קצת אחר, אבל הנמשל נותר זהה: איפשהו בתוך הגוף ממוקם מרכז ההערכה העצמית שלך. הוא חשוב. יקשה עלייך להסתדר בלי אחד כזה, ויקשה עלייך להסתדר עם מרכז הערכה עצמית חלש או פרוץ. מכיוון שכך, יש עניין לבנות ולתכנן את המרכז הזה בצורה יציבה, שתהיה עמידה לאורך זמן, ושתדרוש רק את המשאבים שברשותך לצורך תחזוקה שוטפת. הווה אומר- את צריכה גנרטור. מגדל של ג'נגה שבנוי רק מהאבנים שהוא באמת זקוק להן. מטייל מתכלב בדרום אמריקה, שלא צריך יותר מאדמה לישון עליה וקצת אוכל לאכול. מרכז ההערכה העצמית שלך צריך להיות כמה שיותר אדיש לתפאורה המתחלפת, לאנשים טיפשים, לטרנדים רעים ולאמיתות שקריות. הציבי לך סלקטור גברתן בכניסה, ותני לו דף ריק במקום רשימת מוזמנים. אף אחד לא נכנס למרכז ההערכה העצמית שלך מבחוץ.

כשקניתי את העיפרון הירוק הראשון שלי, לא חשבתי על כל זה. התחשק לי עיפרון ירוק, אז קניתי אחד, והיה לי נחמד. אבל כשהבנתי שבמקום לצייר לעצמי עולם אני מציירת לעצמי גבולות, הגיעה העת להתבוננות מחדש. כשהבנתי שעבורי זו אבן ג'נגה מיותרת, קורת תמך שאני יכולה גם בלעדיה, שאלו חמש דקות שמאפשרות לעולם לקחת עליי בעלות כל בוקר, שאין שום סיבה בעולם שלא אשפשף את העיניים שלי אם אני עייפה- סגרתי את המכסה של העיפרון והנחתי אותו בצד. פתחתי את ארון החשמל של מרכז ההערכה העצמית, ועקרתי את המתג הזה ממקומו.

וכשאתה חי ככה, או לפחות מנסה, הרבה דברים נעשים הרבה פחות חשובים. אם העיקר הוא להתהלך בעולם הזה בהרגשה חיובית, ויש סלקטור שמוודא שרק לבעל הבית בעצמו יש את המפתחות להרגשה הזאת, ולא לאף אחד אחר, אז התמונה מתבהרת. אתה פחות סופר לייקים, פחות מתעכב על סימונים כחולים קטנים בטלפון, פחות בודק אם התיישרת היום לפי הנורמות או לא. פחות בודק אם החמיאו לך היום, אם ספרו אותך. אתה מוודא שמרכז ההערכה העצמית שלך במצב תקין, בודק שאתה מאושר, פחות או יותר, ובודק שאתה במקום שאתה רוצה להיות בו. אתה מוודא שיש בתוכך תמהיל ראוי של סיבות לקום בבוקר, סיבות לחייך לאורך היום ושקט נפשי ללכת איתו לישון. היכן שנוצר חלל, אתה משתדל למלא אותו בצורה נכונה, בחומרים הנכונים. המשורר האמריקני ריצ'רד סייקין כתב: "כל אדם צריך שיהיה לו מקום. אסור שהמקום הזה יהיה בתוך אדם אחר."

o-CLOSED-EYES-facebook

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “אליש: אלישבע והעיפרון הירוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s