קצת על הרבה – מוצ"ש בא

שאון מכוניות נשמע בפקק תנועה שגרתי בכניסה לחיפה, אבל בשבילה היום הזה היה הכול חוץ משגרתי. בדרכה אל בית החולים רמב"ם, מתבוננת מן הצד השני של הכביש בתנועה הזורמת לאיטה, בדרך מביתה שבעפולה. דמעותיה לא פסקו מלזלוג. הכאב של הצירים רק הולך וגובר. הילד אשר מתגורר בתוכה במשך שלושים ותשעה השבועות האחרונים לא יכיר את אביו, ואולי גם לא את אימו. אולי יגדל אצל זוג הורים שרוצים ילדים, שירצו אותו, שיתנו לו את מה שהיא לא חשבה שתוכל לתת, אך "מה אם הוא יצטרך אותי?" אור תהתה מפעם לפעם אך מיד סלקה מחשבות אלו מראשה.

וגם: מתי הבינו ראשי המדינה כי צה"ל אינו מסוגל להכריע מערכות, איך קיבלו כלי התקשורת את צילומי המסך של המתמודדת החדשה ברשימת ישראל ביתנו, ומדור חדש ב'קצת על הרבה".

קצת על הפרה העיוורת | קצת על הלקוח | קצת על פולישוק | קצת על המכללה | קצת על הציונות | קצת על הנתיב | קצת על אור

קצת על הפרה העיוורת

ראשון

וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם

לא רבים יודעים זאת, אך האיש שהשפיע אולי יותר מכל על התפיסה הביטחונית של בן-גוריון הוא לא אחר מאשר יריבו האידיאולוגי הגדול, זאב ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי זיהה את יחסי הכוחות של היישוב עם הערבים המקומיים. הוא מיהר להבין כי הם לא יקבלו את העלייה היהודית וביסוס היישוב. הם יבינו שהדבר בא על חשבונם, טען מייסד תנועת הרוויזיוניסטים.  ב-1947 יצא מייסד המדינה לסמינר על הביטחון. בן גוריון הבין כי ניסיונו הצבאי הוא דל וכי עליו ללמוד מאנשי השטח והמטה על כל הנושאים המרכיבים תפיסה ביטחונית כלשהי.

בבסיס התפיסה הביטחונית שעוצבה על ידי בן גוריון עומדות מספר הנחות. ראשית, מבחינה כמותית תמיד תהיה א-סימטריה בין צבא ישראל ובין צבאות ערב הסובבים אותה. על פער זה ניתן לפצות באמצעות שמירה על איכות החיילים ועל פיתוח טכנולוגי שיצור פער לטובתנו. שנית, על הצבא לפתח תורת תמרונים. שלישית, יש חשש שקואליציה של צבאות קונבנציונליים שיגברו על צבא ישראל. על בעיה זו, ענה בן גוריון בפיתוח יכולת הגרעין הישראלית, שמהווה עד ימינו סיבה מרכזית ליתרון המובנה של ישראל על יריבותיה. רביעית, לישראל אין עומק אסטרטגי. חמישית, יכולתה לספוג היא מוגבלת. לכן היא חייבת לסיים מלחמות מהר. שישית, ואולי המרכזית שבתפיסת בן גוריון: אסור להפסיד מלחמה. אם נפסיד, זה עלול להיות סופה של מדינת היהודים.

בן גוריון במדי הגדודים העבריים. היה חסר ניסיון צבאי
בן גוריון במדי הגדודים העבריים. היה חסר ניסיון צבאי

שלושת ההנחות האחרונות של בן גוריון מסבירות למה צה"ל מעולם לא חתר להכרעת היריב, אלא לסיום מהיר של המלחמה. הדרג הצבאי מאז ומקדם שאף להשיג את מטרותיו הצבאיות במהרה ולא להיגרר ללחימה ארוכה. ההכרעה, לשיטת בן גוריון, היא בלתי אפשרית. ישראל אינה מסוגלת, צבאית, לכבוש שטחים גדולים כלל. ההנחה הזו טבועה עמוק בתפיסה הצה"לית.

כמי שחי בישראל בעשרים וחמש השנים האחרונות, נראה כי חוסר היכולת להכריע מערכות צבאיות היא אימפוטנטיות מנהיגותית מדרגה ראשונה. בעשרים השנים האחרונות ידענו מבצעים מ'ענבי זעם' ועד 'צוק איתן'. איכשהו נראה שעזה הפכה לקן צרעות ויהי מה. ערביי יהודה ושומרון מסוגלים להוציא פיגוע כל הזמן ובלתי אפשרי לעצור אותם, וכמובן לחדור מעבר לקו הירוק וליצור פיגוע כמו זה שהיה בתל אביב השבוע. מדוע ישראל לא מסוגלת להכריע את הטרור, האם זה בלתי אפשרי?

ואז, ביומיים, אתה מבין שהכרעה מעולם לא נכתבה בספרים. עד שהגיעה תפיסה ביטחונית חדשה (שתוצג ב'קצת על המכללה') שמבטיחה הכרעה מלאה עם אפס נפגעים. אלא שבבנק המטרות של 'צוק איתן' שמענו 'מיגור', אך לא הכרעה. שמענו על השבת השקט, לא על מיטוט. שמענו על מטרות זמניות שנדמה שדוחות את הקץ ותו לא. שמענו על הרתעה, כזו שמאיימת על האויב שלא ישתלם לו. וכך מלחמת לבנון השנייה נחשבת הצלחה, כי עברו תשע שנים ודי שקט מאז. בעצם ההרתעה הייתה תמיד חלק מהתפיסה הביטחונית, כי להכריע – צה"ל, צבאית, אינו מסוגל.

להתנהלות זו יש שלוש סיבות. הראשונה, תפיסה מוסרית מעוותת, שמבכרת את חיי אזרח האויב על פני חיילי צה"ל ואת חייהם של חיילי צה"ל ומעדיפה להימנע מאובדן חיילי צה"ל בכל מחיר. הצבא נועד בראש ובראשונה להגן על אזרחי מדינתו, לא על זכויות אדם. השנייה, חוסר הידיעה באשר לעתיד. ב'צוק איתן' עלתה האפשרות לכבוש את עזה, אך איש לא ידע מה ייעשה בה לאחר הכיבוש. לא היה חלום בו עזה נכבשת על ידי ישראל, וכיבוש עזה פירושו התנהלות צה"ל באיו"ש גם ברצועה (ללא יישובי קטיף) ובכך איש אינו מעוניין. שלישית, חוסר ההכרעה נמצאת בעורקיו של צה"ל מסבירה גם את הגישה של מדינת ישראל לשטחי יהודה ושומרון לאחר הניצחון המרהיב במלחמת ששת הימים. גירוש הערבים היה פירושו הכרעה, ולזאת – ישראל אינה מסוגלת.

ואז אתה מבין שצה"ל הוא כמו שור. יש לו יכולות מדהימות, יש בו חיילים מעולים, יש בו אמונה גדולה מצד האזרחים. אבל יש בצה"ל בעיה אחרת. הצבא מתנהל כאילו הוא המדינאי והוא שומר על האינטרסים הדיפלומטיים של מדינת ישראל, בזמן שזהו תפקיד הדיפלומטים. בזמן זה, הדיפלומטים אינם מאמינים ביכולתו להכריע (גם בגללם וגם בגללו), וכך צה"ל הופך לפיל בחנות חרסינה בעל כורחו. הוא חזק כמו שור, אך עיניו מכוסות באשר לכיוון אליו עליו לפנות, וכבר נאמר שלא תחסום שור בדישו, אך צה"ל חסר יכולת הכרעה הוא פרה, פרה עיוורת. הולך הנה והנה, ואינו יודע לאן הולך.

 

קצת על הלקוח

שני

וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַיהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם

שעות בודדות לאחר פרסום רשימת 'ישראל ביתנו' לכנסת הבאה, כבר נחשפו השלדים בארון. "פחחח ערבי מסריחחחח… למי שלא ראה יש סרטון ביוטיוב 'ערבי נדרס'!!!! לילה מעולה". שנאת ערבים, גזענות וקסנופוביה ברשימה של אביגדור ליברמן לכנסת. זה באמת מפתיע מישהו? מה גורם לתקשורת להתעסק במועמדת לא ריאלית, כמו שירה מיסטריאל? בעקבות החשיפה, רבים העלו כנגדה את הטענה שהייתה צריכה למחוק את הפוסטים הללו מהעמוד שלה, על מנת שלא יתגלו לקהל הרחב ויביכו את ליברמן. אני טוען שצילומי המסך הגיעו היישר מ'ישראל ביתנו'. לפני פחות משבוע הודיע יאיר שמיר כי לא יתמודד במסגרת הרשימה לכנסת הבאה. הסיבה? "לא מזדהה עם המצע המדיני". אותו מצע שפורסם באותיות קידוש לבנה כתכנית השלום של ליברמן. אז ליברמן מקשט את הרשימה שלו ימנים קיצוניים, כדי לפנות חזרה לבסיס המפלגה שלו – ימין לא פרגמטי(למרות שהוא עצמו מעולם לא היה ימני יותר מהליכוד).

לפני עשרים וארבע שעות שורבב שמו של מתן בר-נוי לפרשיית 'ישראל ביתנו', כשהאשמה נגדו היא קבלת סיוע של פאינה קירשנבאום בבחירות לראשות ההתאחדות. בר-נוי כמובן מכחיש, ואני מקווה באמת ובתמים כי שמו יטוהר מהאשמות אלו בהקדם, אך ראו כמה אכזרי הגורל. אם היה נבחר לראשות ההתאחדות, היה בוודאי מועמד ראוי למפלגת 'ישראל ביתנו' בהרבה מאותה מיסטריאל.

לפני שבוע פרסמתי כאן רשומה(קצת על החזון) שתוקפת את התנהלות הקמפיין של הליכוד. מאז, הדברים לא המריאו. במוצ"ש פורסם סרטון הפדופיליה הפוליטית הגנון של נתניהו (היסטרי, אגב), אך שעות ספורות לאחר מכן הוא הועלם כיוון שיש בו שימוש פוליטי בילדים באופן לא חוקי. במהלך השבוע הספיקו ראש מטה ההסברה בליכוד ודוברו של נתניהו להתפטר מהקמפיין ונראה שדברים עומדים להתפורר. במקביל, לפיד, כחלון, הרצוג ולבני חורשים את השטח. חשבתי שהקמפיין של הליכוד יוביל אותה להישג הקבוע של נתניהו בבחירות – ניצחוון אישי, הפסד מפלגתי. זה קרה ב-96' הפסידה הליכוד 34-32 לעבודה; ב-2009, 28-27 לקדימה; ב-2013 ניצחון רק באמצעות הגוש עם ישראל ביתנו, כשהקדנציה נגמרת ב-19-18 ל'יש עתיד' (יש עתיד!). ואז פורסם סקר בערוץ הראשון שמדווח על שינוי מגמה. לראשונה, הליכוד מנצח. כנראה שאת הפרחים יש לשלוח לחברי המרכז ומתפקדי העבודה, שקידמו את סתיו שפיר (רטורית מדובר בנאום מצוין), את מירב מיכאלי ואת זוהיר בהלול.

סקר וואלה חדשות. הפערים מצטמצמים
סקר וואלה חדשות. הפערים מצטמצמים

אגב, הקטע הזה עם אחוז החסימה הופך את הסקרים כולם בפוטנציה ללא רלוונטיים. ישראל ביתנו, מרצ, ש"ס ואפילו כולנו עלולות לגלות את עצמם מחוץ לכנסת הבאה וכל סיפור הגושים ייפתח מחדש. עוד כמה חשדות נגד הראשונה, עוד זליגה למפלגה הגדולה בגוש, עוד כמה מנדטים לאלי ישי ובום – הכול פתוח מחדש.

 

קצת על פולישוק

שלישי

וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת

הנאיביות של פולישוק, הטיפשות של תקומה, העוז של סולי, הקללות של קוזו. השבוע השלמתי את הצפייה בסדרה 'פולישוק'. הסדרה מתארת את קורות השר לעניינים חברתיים, רובי פולישוק, החבר במפלגת מל"ל(מרכז לאומי-ליברלי), שמבוססת ככל הנראה על מפלגת שינוי של טומי לפיד. לאורך הסדרה הוא מתמודד עם דוברת כושלת בדמות תקומה שהרבני, יועץ אסטרטגי אלים (ובעיקר שנון, חד וגאון) קוזו אביטל (גיא לואל) יועץ ראש המפלגה וכמובן עם הרל"שית, סולי, שתמיד מצילה אותו מעצמו.342

לאורך הסדרה נחשף הקהל למציאות המטרידה של שירות המדינה. שירות הפקידות העוצמתי, הבלבול וחוסר האונים של השרים שמתחלפים מדי פעם בפעם, הצורך התמידי להישאר על הגלגל ויהי מה. ברגעים מסוימים, נסחפים עם הסדרה ושוכחים שהיא מתארת את המציאות השלטונית בישראל, או אז הגנון של נתניהו נראה כמו משחק ילדים ליד הבעיות האמיתיות שיש במדינה. עלילת הסדרה לא מתעלה לרמות גבוהות והיא לעיתים צפויה, אך היא מתארת צדדים בפוליטיקה שהיינו מעדיפים לא לראות.

 

 

קצת על המכללה

רביעי

וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְהֹוָה

טכנולוגיה והכרעה – הרהורים על צה"ל בעקבות קוסובו

טבעו של אדם לחפש את עצמו בין דפי ההיסטוריה. חלק מאיתנו שואפים לחקוק את שמותיהם על בניינים, על מוסדות, על ארגונים. אחרים מקווים להשפיע על חייהם של הקרובים אליהם. יש כאלו שמסתפקים בידיעת קורות העולם במהלך תקופת חייהם.

כשהייתי בן 8, פרצה מלחמה ביוגוסלביה. משמעות המונח 'מלחמה' לא הייתה ברורה לי. כילד, ידעתי מלחמה רק ממשחק הקלפים – ובו נמצאים שניים ולעיתים נדירות שלושה צדדים ששואפים להוציא זה את זה מהמשחק באמצעות אסיפת כל הקלפים של היריב. לא הייתה יותר מדי אסטרטגיה במשחק הזה, אלא בעיקר מזל. למען האמת, אני לא בטוח שידעתי היכן היא יוגוסלביה. מדיווחי החדשות הבנתי שיש שם איש רע מאוד, שעושה דברים רעים מאוד, ושטוב יהיה אם הוא יפסיד.

לראשונה, בגיל 25 הבנתי כי בתקופת חיי קרתה תפנית היסטורית של ממש. הפיתוחים הטכנולוגיים שמקיפים את חיי משפיעים בכל זירה אפשרית – כולל בזירת המלחמה. אותה מלחמה שפרצה ביוגוסלביה, מלחמת קוסובו, היא המלחמה הראשונה בה הוכרעה הזירה באמצעות לוחמה מהאוויר בלבד.  ההכרעה הזו בפני עצמה משנה את סדרי התפיסה בנוגע לאופן בו אנו נלחמים. בניגוד לאותו משחק קלפים ילדותי, מטרת הלחימה כמעט ואינה עוד השמדת האויב. בניגוד לאותו משחק ילדים, גם אין כמעט צורך בקורבנות המלחמה, אפשר להילחם אך ורק באמצעים טכנולוגיים. הגישה הזו נקראת 'אש מנגד'. היא מבטיחה, אך לא מבטיחה לקיים. ירי רב עוצמה מצד אחד, ומנגד ללא נפגעים. ירי ארטילרי, ירי אווירי, בלי חיכוך ובלי היתקלויות.

בבוקר השיעור, פורסם כי המוסד יעץ לבית הלבן שלא להטיל סנקציות על איראן. הלוחמה מול איראן היא דוגמה חיה להמשך תפיסת קוסובו. ישראל ואיראן מנהלות מלחמה קרה כבר מה שנים טובות. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, החל במאמציו כבר לפני עשרים שנים בכהונתו הראשונה, במטרה למנוע מאיראן להגיע ליכולת גרעינית. לפני ארבע שנים עלתה על השולחן האפשרות להפציץ את הכורים הגרעיניים באיראן, אך תחת זאת מנהלת ישראל מערכה כמעט טכנולוגית לחלוטין.

משמעות הדבר היא שהמלחמה הזאת מוסווית מין העין. מדי פעם נשמע על מדען איראני שנהרג בנסיבות מפתיעות, או אפילו על פגיעה בסוכני מוסד. במקום לנסות ולהשמיד את האיראנים, ישראל תוקפת בחזית הסייבר את תכניות הפיתוח האיראניות. לצד זאת, כמובן, יש להוסיף מאמצים דיפלומטיים – שגם הם הפכו לכלי לחימה בפני עצמם.

מנגד, רבים מהלקחים שנלמדים ממלחמות בעולם המערבי, אינם ארובה כלל למלחמה עם העולם הערבי. תפיסת ה"ניצחון במינימום נפגעים", שצמחה בסיוע הפיתוחים הטכנולוגיים, לא בהכרח הונחלה גם בעולם הערבי איתו מתמודדת ישראל. לכן ישראל נאלצת לשמר ולפתח גם את יכולות כוחות הקרקע שלה, לצד הכוחות האוויריים. לצד כלי הנשק, איסוף המודיעין הנרחב ופיתוח האמצעים הטכנולוגיים, גם הבנת תודעת היריב חשובה, אך לא פחות מכך גם תפיסת עולמו.

 

קצת על הציונות

חמישי

וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם

"אני לא מבינה, מה זה משנה בכלל אם היא ציונית או לא ציונית? את מי זה מעניין בכלל?", שאלה אותי מעין בעקבות פניית רונן שובל לוועדת הבחירות. הניסוח של המכתב ששלח שובל מראה כי כל השאיפה שלו הייתה להשיג כיסוי תקשורתי, ותו לא. אלא ששובל מבין בדיוק את מהות העניין. יכול להיות שוועדת הבחירות לא תדרוש ממפלגת הרצוג-לבני לשנות את שמה, אך המסר עובר: 'הם לא ציוניים'. זאת כמובן בהמשך למבוכה הגדולה שאחזה במפלגת השמאל הגדולה, כשזו פנתה למגזר הערבי. מפלגת העבודה לשלום ולשוויון הם קראו לעצמם. ציונות? מה זה בכלל?

בהברקה אחת, השכילו יועצי מטה העבודה-התנועה לקחת מערכת בחירות שאמורה להיות על כמה לאזרחים נמאס מביבי, שאמורה להיות על הכלכלה, שאמורה להיות – לפחות מבחינתם – על הקיפאון המדיני, והפכו אותה למערכת בחירות על הזהות הלאומית שלנו. ושם, מסתבר, יש להם כמה וכמה נקודות תורפה.

אני מתלבט אם הדיון הנרחב על מי ראוי לקבוע מי ציוני, על מהי ציונות, ועל מיהו ציוני מצביעה על מעמד תחושת הלאומיות שלנו. אם הגענו לעידן כה פוסט מודרני, שכל ערך שהוא טוב וחיובי, כמו שקיפות פרלמנטרית (סתיו שפיר למשל) הוא ציונות. כי ציונות עבורי בבסיסה היא הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. כל דבר שמתווסף לזה, הוא בבחינת מחלוקת לשם שמיים. מאידך, עבור בן גוריון, "הציונות והסוציאליזם הן שני צדדים של אותו מטבע", כך שלתנועה הלאומית תמיד היו מי ששאפו להכניס אידיאולוגיות נוספות מלבד חירות העם היהודי.

 

קצת על הנתיב

שישי

תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם

יום חמישי, אחרי המכללה, קונה ספרים חדשים כדי ללמוד קצת על החלום שלי, לפתע נכנס בחור חילוני למראה, אולי נחת מהודו עכשיו, ושואל את המוכרת אם יש להם ספרי קודש. שילמתי על הספרים שאני קניתי והתלבטתי. האם לעזור לו או לא, הרי אני לא בדיוק תלמיד ישיבה, אין לי ידע נרחב ולך תדע איזו קדושה מתאימה לו ואיזה ספר להכווין אותו לקרוא? אחרי רגע החלטתי לנסות ולעזור. אם לעת כזאת הגעתי לחנות, מוטב שתעזור לו.

"סליחה", אמרתי לו. הוא התכופף אל עבר ספרי הקודש. הם עמדו בתחתית הדוכנים של הספרים במבצע(12 ₪ על ספר שני). "אני לא מבין הרבה", אמרתי. "אבל אולי אוכל לעזור. מה אתה מחפש?". חיוכו הפשוט שבה אותי, הרגיע את סירנות ה'אתה-לא-מיסיונר-ואתה-לא-יודע-מספיק-גם-ככה' שזעקו לי בראש. "אני מחפש סידור", הוא השיב בחיוך. הבטתי בדוכן וראיתי בעיקר ספרי קודש, אך סידורים לא קפצו לי לעין. החלטתי להציע כיוון אחר.  דברי שיר, חנות ייעודית.

אחרי שהחלפנו שמות, ניגשנו לדוכן שבכניסה לתחנה ושאלתי את המוכרת אם יש להם סידורים, והיא השיבה שיש רק למעלה. בשלב הזה כבר הסתקרנתי לשמוע את סיפורו שלו. שאלתי אותו למה סידור. "אני מחפש סידור ספרדי", אמר. כשראה את מבטי המופתע, המשיך. "אני כבר מתפלל עם סידור אשכנזי, אבל רב שהתייעצתי איתו אמר שבגלל שאבא שלי ספרדי, אני צריך להתפלל עם סידור ספרדי". המשכתי ושאלתי איך הוא הגיע לזה, והוא השיב "אני כבר ארבע שנים בתהליך. התחלתי לשמור שבת לפני חצי שנה", אמר. כששאלתי איך זה, הוא השיב מיד שזה "כיף גדול", אך סייג שיש קשיים לפעמים. הוא מאילת שם 'יש הרבה תורה', לדבריו. יש ישיבה ציונית דתית גדולה וטובה.

קורס נתיב
קורס נתיב

שכחתי כבר את התחושה הזאת. לא של הגילוי המחודש של עצמך, כפי שהוא חווה. לא של הביטחון המלא בצורך בסידור והמבוכה הרבה שהוא חש כשהוא חיפש את זה שיתאים לו דווקא, אלא התחושה של הוראת הדרך. זה הזכיר לי את קורס נתיב, אז אהבתי להיות זה שמורה את הדרך, מתווה ולו במעט את הדרך בה יצעדו המתגיירים בחייהם החדשים. בתפילות בשבע בבוקר, גם כשהיה קשה לקום, היה הרבה קסם. בבית הדין, על כל הביקורת שהוא זוכה, הייתה המון אמת. ואם אוכל להגדיר את היופי שבאותו בחור ובאותם מתגיירים, אוכל לסכם אותם במילה אחת: בחירה. הם בחרו ללכת בנתיב הזה. אין דבר יפה מזה.

 

קצת על אור

שביעי

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא

שאון מכוניות נשמע בפקק תנועה שגרתי בכניסה לחיפה, אבל בשבילה היום הזה היה הכול חוץ משגרתי. בדרכה אל בית החולים רמב"ם, מתבוננת מן הצד השני של הכביש בתנועה הזורמת לאיטה, בדרך מביתה שבעפולה. דמעותיה לא פסקו מלזלוג. הכאב של הצירים רק הולך וגובר. הילד אשר מתגורר בתוכה במשך שלושים ותשעה השבועות האחרונים לא יכיר את אביו, ואולי גם לא את אימו. אולי יגדל אצל זוג הורים שרוצים ילדים, שירצו אותו, שיתנו לו את מה שהיא לא חשבה שתוכל לתת, אך "מה אם הוא יצטרך אותי?" אור תהתה מפעם לפעם אך מיד סלקה מחשבות אלו מראשה.

בעבר הייתה זו אור שעזבה את אורן פעם אחר פעם. הפעם הוא זה שעזב. עמוק בליבו הוא הבין כי כל הצלחתו הסתכמה בהריסת הדבר הטוב ביותר שקרה לו. היא הייתה כבר בידיו והוא לא רק שחרר אותה אלא השליך. זרק הצידה מחייו את מי שהייתה בחירת ליבו במשך זמן כה רב, ואת צאצאו הוא בחר שלא להכיר. כעת, שבעה חודשים לאחר שעשה את הבחירה הזאת אף יודע ששגה, ובגדול. הכבוד הפגוע שלו לא ייתן לו להודות בכך, אבל אין ספק, אורן טעה כשהעדיף לברוח כשכל מה שרצה היה להישאר. זה החל לפני כל כך הרבה זמן. נדמה שעברו כבר כמה מעגלי חיים.

את עילאי, חברה הטוב, הכירה דווקא דרכו. זה היה מזמן, לפני שנים. מאז ומעולם, אחרי כל ריב שלה עם אורן, הוא היה שם לנקות אחריו. גם הפעם הוא נשאר לצידה, עוזר לה לקום חזרה על הרגליים. גם אחרי שהכול ייגמר, לא משנה מה יקרה – הוא יהיה שם בשבילה. היא גם הייתה שם בשבילו כשהוא הזדקק לה.

עכשיו היא כבר בדרך אל בית החולים. עד מחר זה יהיה מאחוריה. היא תדע מה תעשה בכאב הבטן שמילא אותה בתשעת החודשים האחרונים. המחשבה הזו בלבד העניקה לה שקט, אשר כה חסר לה  מאז שאורן עזב. סוף סוף הוא לא יהיה חלק ממנה, אלא ישות בפני עצמה. את הוואקום שישאיר התינוק בבטן שלה, היא תוכל למלא איתו, או בלעדיו,  היא  תוכל להמשיך הלאה.

עילאי ניסה להתרכז בנסיעה, אבל הוא תהה מה יהיה בסוף. לפעמים היה שואל אותה "את רוצה תמיד לתהות מה אם? את רוצה לנצח לחגוג לבן שעליו ויתרת יום הולדת בלעדיו?", ולפעמים "איך תגדלי את הבן של אורן?". הוא העריץ אותה על הכוח שלה. היא לא יכלה שלא לתהות אם הוא בעצם מאוהב בה. לשלושת השאלות אור לא מצאה תשובה. היא רק רצתה לנקות את עצמה מכל מה שקשור באורן. עילאי אפילו ניסה לגרום לאורן לחזור בו ולא לוותר על האהבה שלהם, על התינוק שלהם, על החלום שלו להיות אבא, ללא הואיל.

"תרגישי כמו במונית" אמר לה עילאי הלחוץ מעט כשנכנסו למכונית, "בכל זאת, לא כל יום אני מסיע יולדת לבית החולים". "אתה יכול להפעיל את הרדיו?", שאלה אותו אור "יש ציוניוני הדרך ברשת ג'". בעודה מנסה למצוא תנוחה נוחה במושב האחורי, בדיוק מאחורי עילאי, שנהג. "בטח", אמר עילאי וניסה לכוון את הרדיו בתדר הנכון. קולו של השדר והשירים הישנים הרגיעו אותה מעט. רק מעט.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s