אני לא יודע אם אתם יודעים על ההרגשה של הפעם הראשונה שצריך להעלות טקסט לבלוג. מן תחושת אופוריה כזאת מהולה בזרזיף של התרגשות, חופן של חשש, ובלק-אאוט אחד גדול. מי שמכיר אותי בטח גם שיער שכנראה יהיה פה טקסט מן הצעקה האחרונה של האקטואליות, פלוס תוספת תרבות ובני אדם. אבל לא תמיד הכל יוצא, וכנראה שהפוליטיקה ושונות יחכו לחמישי הבא. לפעם הזו, אשאיר אתכם עם משהו אחר. ככה לטעימה. אשמח כמובן להערות (בונות) ומחמאות (הורסות) – אבל לא חובה. זאת הפעם הראשונה, ואין יותר הולם מזו כדי להתחבר לתחומים שאני באמת קרוב אליהם -מונולוגים מהספסל האחורי במוחו הקודח של אדם שרק רוצה לכתוב על זה. תהנו.
אתה הבחור המושלם לכל אחת בעולם, היא אומרת לו.
לא לאיזו אחת עלובה שלא ראויה לך בכלל. מי שתהיה איתך תהיה ברת מזל.
אתה נועדת למשהו אחר. אתה אדם טוב.
טוב מדי, הוא חושב, וגם אם אף אחד לא יספר לו את זה אף פעם, הוא יודע – אף אחד כבר לא מחפש היום אנשים טובים יותר.
לא יספרו לו את זה, אבל היום מחפשים אובייקטים להשוויץ בהם – והוא, הוא טוב רק בהיחבא.
והוא יהיה אבא מקסים ובעל מדהים,
אבל זה יהיה בעולם משלו,
כי בעולם הזה מחפשים משהו אחר.
אל תקשיב לאלה שאומרים שאתה צריך להשתנות
– ההיא הייתה אומרת לו את זה תמיד –
הישאר בדיוק כפי שאתה, ככה אוהבים אותך.
לא, לא נוח להתחמק ממך ככה,
פשוט זה מה שכולן מחפשות,
ובסוף עוד תמצא מישהי שתחפש גם היא.
אתה עוד תראה.
אל תשתנה, אלא אם כן זה מה שאתה רוצה לעשות, ואז כדאי לך באמת.
והוא, כמה פעמים היה נדמה לו שניצל וחלפה הסערה
כמה שבועות הצליח להחזיק בלי להישבר לרסיסים
כמה שירים רצה לצעוק אחרי כל מהלומה.
איך בכל פעם שניסה,
הצליח לגלות את נפשו סחופה בתוך מערבולת.
איך כל רגע של רגש מואר
מתהפך בן רגע וכבה.
מרטיב את עיניו ומביט במראה, מגלה מישהו שכבר לא דומה לו בכלל, אדם שצעד במעלה השביל אל עבר פסגה שיש ממנה רק ירידה. אולי כולם צודקים ואתה באמת מיוחד, אולי הם מתכוונים באמת. אבל מה הטעם בלהיות מיוחד, אם כולם מחפשים אנשים רגילים. ומה הטעם בלשאוף, אם כולם רק עסוקים בלנשוף אותך החוצה. מה הטעם בלהיות מיוחד, אם כבר אי אפשר לחזור להיות רגיל, ולו לרגע אחד.
"אתה שוב לבד והתחלת להתמודד.
אתה שוב נלחם בשדים של אחרים.
אתה שוב מחייך אל העולם במרירות.
הזעם, הכישלון, האכזבה, הייאוש,
הם אוכלים אותך ואתה משותק.
אז כשהפעם זה מוגזם להתמודד
והלב נשאר יחיד כורע תחת העומס
יש פה מסתבר עוד הרבה יותר נמוך ללכת
אם רק תרצה ליפול.
כל כך רצית להביט נכוחה ולהבחין
בין רגע לרגש לאהבה לשלמות
עד שנותרת רק אתה בשיר
אומלל ונגוע במשאלות נכאים.
אתה לא רצוי
אתה לא מצוי
אתה רק חצוי
בין חיים בגיהנום
ומוות בגן עדן."
אתמול הוא אהב מישהי ששנאה אותו, הסבירו לו שזה קורה גם ההיפך.
שלשום הוא עוד לא אהב אף אחת, אמרו לו שזה לא מתאים להחליף אהבות.
הם לא מבינים שהיד עודנה על ידית המפוח,
מדוושת בעוצמה ומתאמצת בכוחותיה האחרונים שלא להתייאש.
לא מגלים לו שהוא בתוך בועה שיכולה,
ויכולה גם שלא להתפוצץ ביום בהיר אם אף אחד לא יאהב אותו מספיק.
שזה שפל, והוא בתוך ארמון של חול שיתפרק ברגע שתגיע הגאות.
השתנית, אבל לטובה.
השתנית, אתה לא צריך לדאוג יותר,
אתה לא צריך להשתנות יותר.
אל תהיה עצוב, זה לא מי שאתה.
תהיה שמח, אבל לא יותר מדי.
אתה יפה, הכי יפה,
אבל לא בשבילנו, הם לא אומרים,
והוא לא שומע, אבל כולם מבינים.
הישאר מי שאתה, כי ככה זה טוב, וככה כולם אוהבים אותך.
מנגב את פניו וחוזר אל חדרו, חש שוב בלחלוחית בעיניים, ולא ממים. חשמל בשנאי כל קנאי, הוא כתב כשהיה קטן, איך לא חשמלו אותי עד היום. גם אני אוהב לאהוב ולשנוא ולחיות, גם אני יודע להבדיל בין טוב לרע ואולי יותר טוב מאחרים, גם אני רוצה ובטוח ומבין שהטוב ביותר הוא הטוב ביותר שאוכל להשיג. ההיא למשל, ההיא אוהבת את ההוא שלא אוהב אותה. היא אוהבת את ההוא שאוהב את מה שיש לה להציע.
מתלבש, והוא כבר דומע, ויוצא לחפש את עצמו בדרכים שלא תובלנה אותו לשום מקום מוכר. אתה נועדת לגדולות, הם תמיד אומרים לו. אתה רק צריך למצוא את המרכיב הנכון שישלים אותך בדרך אל היעד.
שיתחתן כל העולם, הוא מחליט
ומביט להם ולעצמו וגם למי שלא שם בעיניים.
כי אני
אני לא מסתפק בבינוניות
אני לא מסתפק בבילויים
אני לא מסתפק בנימוסים
אני לא מסתפק בחיוכים
לי כבר יש את מה שאני צריך, וזה מספיק, בינתיים.
לי יש אמת, או לפחות אין לי שקר
ואם אין אמת אין שלווה
ואם אין שלווה אין אושר
ואם אין אושר אין חיים
ואם אין חיים אז אף אחד לא שווה את זה.
ואם אף אחד לא שווה את זה, כולם יכולים לקפוץ.
וכך, באבחה של רגע, שמח לגלות שגם לו יש תקווה.
כל אחד הוא מיוחד, וזה טבעי שנחשוב אחרת, כי ככה חיים אנשים רגילים.
קצת על הרבה 