כה אמר קופל:על סכין-ערב

על היום – מסלול הילדים – על החובה שבהגנה העצמית האקטיבית

"המחבל חוסל. היורה: "כשהוא שלף את הסכין הבנתי שאני חייב להגיב, שלפתי את האקדח שלי ופגעתי בגופו", מפקד מחוז ת"א, הניצב פלוני, שיבח את היורה והוסיף שלצד עבודת המשטרה אנו מברכים על תגובה מדודה ומדוייקת של אזרחים שומרי-חוק. "
כך יכל להתחיל הבוקר של ה-21.01.15. כותרת פשוטה על ניסיון פיגוע שנולד מטירוף-הג'יאהד וחוסל על ידי זכות הפרט להחזיק נשק. אנו בחרנו בהפקרת בטחון הפרט שלנו , באופן מוחלט, לידי "האח הגדול" ומחיר בריחתנו מאחריות הוא כותרות הבוקר:" פלסטיני שנסע בקו 40 בדרך בגין התנפל על הנהג והנוסעים עם סכין ודקר כמה מהם. 13 בני אדם נפצעו, מהם ארבעה באורח קשה."(מאתר YNET).

אפתיע, כוחות הבטחון פעלו בצורה מצויינת, היו בקרבת מקום, החלו מרדף ברגע שהאוטובוס עצר בצד הדרך וניטרלו את האיום במהירות. לאור שמש הפעולה מוצלחת, כפי שמסתמן, אנו רואים את הצל, את חדלות האמונה המיסטית בכוחו של 'אח-גדול' להחליף את אחריותנו – הפנטזיה לפיה תחליף המדינה את הפרט כושלת. גם לאור פעולה מהירה ויעילה נחשפת העובדה הקרה: שוטר או איש כוח-בטחון שהוא לא יכול להיות בכל מקום ולטפל בכל מאורע.

דמיינו לו היו על קו ארבעים – ארבעה אנשים עם רשיון מתאים ונשק?

דמיינו לו היו על קו ארבעים – שני אנשים עם רשיון נשיאה ונשק? 

דמיינו לו היה על קו ארבעים – אדם אחד עם רשיון ונשק? 

אין צורך לדמיין מה קרה כשעל גבי קו ארבעים לא היה ולו אדם אחד, חמוש , מאומן ונחוש להגן על חייו וחיי אחיו…

זה הפער בין חיים ומוות - בין בטחון והפקר
זה הפער בין חיים ומוות – בין בטחון והפקר

ולכל מליני "הסכנה" – לכל עורבי השעבוד שמזונם חירותי – שבו אתם בתוך אוטובוס  כפי שטרף יושב וממתין להאכל – בזמן שברברי בן-ערב טובח את שכניכם למושב, שבו ובעיני עגל פעורות כפה-מדקלם אמרו ש"סטטיסטית יש מקרי רצח", שקר בפיכם ועוול בטענתם. שללו מאדם את זכותו להגנה עצמית בשם 'מספרים גדולים' – לכשתקומו לבקר את חבריכם ובני שיחתכם בבתי החולים או בתי הקברות אמרו להם:"מתתם כי אני פגעתי ביכולתכם להגנה עצמית, אבל סטטיסטית זה מצמצם את מקרי הרצח."

חטא חטאו מליני צדק והמוסר כששללו מאיתנו היכולת להגן על חיינו מול הטרור הערבי.
חטא חטאו מטיפי הכיבוש, כששללו מאיתנו את היכולת לתחום אוייב, להגדירו ופעול כנגדו.
חטא חטאו העותרים שבאידיאלים, עתירותיכם לבג"ץ הם יסוד תקוות כל מחבל להתפס.
חטא חטאו יבואני ערפאת ואש"ף – השמאל הישראלי – ייבאתם רוצחים בשר ודם, רוצחים בשר ודם זרעו רוח-אנטישמית, מזה שני עשורים, אנו קוצרים סופתכם.

על "צרפת" | על האלוהים החדש 2 | על פני המשיחיות | על מיתוס ההפגנה הגדולה


חילקתי את המקטעים לפי רמות הקריאה: מסלול הילדים הוא הקל ביותר, מסלול הבוגרים הוא הסטנדרטי, מסלול המטייל המנוסה מאתגר את המחשבה, המסלול למטייל האולימפי מכיל את האמירה הנוקבת והמאתגרת אולם הוא קשה להבנה.

שכל אחד יטייל היכן שיבחר


על "צרפת" – מסלול למטייל הבוגר – המציאות כזבח, אליל-הזכויות כמושא.

חטא חטאה הרפובליקה הצרפתית לאזרחיה.
חטא חטאה היבשת הישנה לכל צעירי בניה.
חטא חטאו המלומדים והמדינאים – הבישופים ואנשי הצדקה.
חטא חטאו הורים לילדיהם וסבים לנכדיהם.
חטאו כולם במבטחיהם והבטחותיהם.

אנחנו, יהודיי קרקע וארץ, דמנו כנהרות הארץ ונפשנו כערפילי-בוקר מעל שדות פלשת ושרון, אנחנו חווינו וחווים את להב המאכלת, להב ישמעאל, מזה מאה ועשרים שנה. מתחבטים בין כוחנו לחרדתנו ובה-בעת תשובה מאירופה נישאת על גבי הרוח המדבר – אמצעי התקשורת: ערי הפרזות של אירופה מתפוררות; למול חששו של איום או שמא, בהן, נותר רק איום מלא חששות – חרדה היא הפסיכולוגיה האירופית,העולם הבא, האידיאליסמוס(היקום האידיאלי) של זכויות האדם, הוא דתה של ניאו-אירופה- דקדנס קונטיננטלי.

בארץ ישראל התנחלה פיסה אירופית קטנה– כאן ספחו שורשיה מדם קורבנות מוחמד: גרזן מפלח יהודי אביון ובלב מתפלל ננעץ פגיון, לעתים כף יד חשופה וברקע צליל קרע שמלתה של עלמה בחברון. ספחנו מדם קורבנותינו עד שלמדנו להגיד – לא נתחבא. ברגע נבואי, הסופר יוסף חיים ברנר ניבא את מותו מיד ערב והאיסלאם אך כשניבא מותו עשה זאת מתוך חיות – מתוך ת ע ו ז ה אין-קץ וידיעה ברורה בהמשכיות המפעל שלקח חלק בהקמת התשתית שלו:

            רק זאת נדע: להתחבא – לא. אל הרחוב נצא להגן על נפשנו כמה שאפשר.

בצרפת לא ידעו, פרנסואה הולנד לא ידע, אין בצרפת הבנה – אין בארץ הפרנקים בצורתה הדקדנטית יכולת להבין, מפאת

שרטוט של עמוס אריכא י"ח ברנר - נביאנו לא נביאם
שרטוט של עמוס אריכא
י"ח ברנר – נביאנו לא נביאם

כשל השפה, כשל ההגדרה את שפת  ה ח י י ם – שפת  ה ח י י ם  נשכחה מלבם ושכלם. אין הצרפתי מבין את המושג 'כוח', במובן המעשי שלו, בסביבתו הקרובה, במובן ההווייתי שלו, אלא רק במובן המוסרי שלו: "המוסרי הוא החזק!" בן-צרפת יזעק בעוד רחובותיו מרובדים ומרופדים בשטיחי תפילה שראשם-אלי-מכה.

שוררת אי-הבנה כעננה אפלה על עיני אנשים רבים, אי הבנה ובילבול בין מושג הזכות ומושג  ה כ ו ח המאפשר את הזכות, חושבים הצרפתים ואחיהם לדקדנס-הקונטיננטלי שרוחות הרפאים(זכויותיהם) לבני-אדם נעשו, שחלומותיהם(המוסריים)- בהקיץ לפיכחון-הער היו, שדמיונות למציאות נהפכו, שמוסר לבדו – לכוח נעשה.

 מרגע שנתהפכו היוצרות:המציאות לרעיון נעשתה – הרעיון כמציאות דומיין.

זהו עולמם דהיום של עמי אדום. הפרנקים נופלים על מזבח דימוייהם ואלילי-זכויותיהם אל-מול אימפריאליזם בדומה למחולל המוות שברנר הזהיר מפניו:

"[…]לנשארים יסופר. יסופר, כי קרבנות-הרשע אנחנו קרבנות השאיפה הזדונית להרבות שלטון ונכסים, קרבנות האימפריאליזם…"

ברם, האימפריאליזם דהיום הוא אימפריאליזם תיאולוגי – קורבני. הצו התיאולוגי המוסלמי: הקדושה בחוד החנית, הטוהר בדם הכופר, האמת במציאות הומופונית – קול מרכזי אחד, קול הנביא, וקולות אחרים, שאר 'הנביאים', כפופים לו. בתוך הוויה שכזאת הדת הדמוקרטית, פולחן הזכויות וסקרמנט הבחירות, מפסיקים למשול והופכים לקליפה של דימויים נידפים לקול מואזין.

זוהי פירמידת הכוח האקטואלית!
זהו מקומו של מושג הזכות במסגרתה!

צו מוסרי מכונן זכות- זכות נשמרת בכוח –  כוח רוכש קיום – קיום הוא יסוד כל מעשה – מעשה הוא מדד כל צו-מוסרי – צו מוסרי מכונן זכות…(וחוזר חלילה)

על האלוהים החדש 2 – מסלול למטייל המנוסה– בראשת נבראה הזכות, ומציאות על הזכות נוסדה…

קָרָאתִי: "בְּרֵאשִׁית הָיָה דָבָר" – / זֶה לֹא יַתאִים, פָּסוּק רִאשׁוֹן, וּכבָר
נִכשַׁלתִּי.  בְּרֵאשִׁית – מִלָּה, צִלצוּל קַל-עֶרֶךְ?

דָּרוּשׁ תַּרגּוּם אַחֵר, לֹא זֹה הַדֶּרֶךְ; / כִּי הַמּוּבָן – אִם לֹא יַתעֵנִי הִגָּיוֹן –
הוּא "בְּרִאשִׁית הָיָה הָרַעֲיוֹן".

אוּלָם אַף זֶה לֹא דָי.  אַל תִּתרַשֵּׁל, הַמֹּחַ, / אַל תַּחפְּזִי, יָדִי הַמְּהִירָה!
הֲבֶאֱמֶת רַעיוֹן הַכֹּל בָּרָא?

נַגִּידָה: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַכֹּחַ". / כָּתַבתִּי – רַק לִמחוֹק.  לֹא טוֹב גַּם זֶה,
כָּל הַמִּלִּים הָאֵלֶּה לֹא תַתאֵמנָה.

עוֹד רֶגַע…כֵּן! מָצָאתִי – אֲתַרגֵּם-נָא / כֹּה: "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַמַּעֲשֶׂה"!

תרגום של זאב ז'בוטינסקי לקטע "בחדר העבודה" מתוך המחזה 'פאוסט' של הגאון הגרמני גתה.

ראשית,חל היפוך, שכחו צלבני הזכויות שזכות, ללא יוצא מן הכלל, נשנעת על הקהל שבתוכו היא ממומשת. זכות לא קיימת כתלוש, היא תוצר של חוק ונוהג אולם בסיסה בקבלת הקולקטיב את הזכות כאימפרטיב קטגורי. הזכות קיימת כמושג בעל תוכן פוזיטיבי ותוכן נגטיבי בו-זמנית: הזכות בעלת תוכן כלפיי ושוללת זכויות מסויימות שלי בהתנהגותי כלפי אחרים – יש כאן יחס של קח-תן.

בראשית ישנו מעשה – גם הקבוצה היא מעשה של שרידות; ראשית, הקבוצה קיימת בעולם האמיתי, הקולקטיב הנו אורגניזם בעל קיום אונתולוגי במרחב הפיסיקלי – מרחב וזמן. בהעדר השניים הללו הקולקטיב לא קיים.

וקצת פילוסופיה…

על פני המשיחיות – למטייל המיומן והמקצועי – האופי הכרונולוגי של המשיחיות

משיחיות כדיבר\מאמר

הכמיהה לשלמות מוסרית (שלמות אתית ואידיאולוגית)מקבילה לכמיהה הדתית לבואו של משיח. הדומה בין שתי הכמיהות נמצא במושג 'זמן', עם בוא משיח או מאידך עם הגעת משיח-חילוני בדמות יישום אידיאולוגי-הומניסטי מלא של תורה מוסרית, ההיסטוריה נגמרת. – בלשון אחרת, הכמיהה לשלמות מוסרית הביאה את הקולקטיב המערבי לבטל את האופי התהליכי של מושג הזמן.

פולחן המולך - שידור מאולפני החדשות של צרפתיסטן
פולחן המולך- מקבלים את הזכויות – שידור מאולפני החדשות של צרפתיסטן

 אחוזי תזזית גאולית ואדוקים בתפיסתם, כנוצרים בימי פאולוס,המערב חי בתלשי הווה, פיסות עבר ועתיד שמתמזגות אחת לשנייה ואורכן כאורך חוויית הארכיטיפ של העידן – האינדיבידואל התלוש. האינדיבידואל התלוש הוא מצב התודעה בעידן שאחרי ההיסטורי – בעידן ההווה ודמות שכזאת יכולה להכיל, לכל היותר, כיאה למערך הערכי שלה, תקופת חיים של שני-בני אדם, אינדיבידואל תלוש מכיר בזמן החל מ-50 שנים שקדמו להוולדו וכ-10 שנים שיבואו לאחר מותו. משול הוא לקליפת הבצל, שכבה שכבה מתקלפת וכאילו שתיים לא נגעו מעולם.

האינדיבידואל התלוש לכוד בתודעה בקנה מידה ציבליזציוני('אפיסטמה' בלשונו של המטורלל הצרפתי פוקו) אשר מובילה לקפאון תרבותי . אין האינדיבידואל התלוש, בעודו מתקבץ למקבצים קולקטיביים מכורח המציאות, רואה בעצמו איבר בגוף גדול. אין האינדיבידואל התלוש יזהה על ידיו חתכים פרי מסע-ההשרדות לאומי או שבטי. אין האינדיבידואל התלוש מסוגל לראות בעצמו את מסעה של אומה, משל נמזגת ונמסה תודעת הפרט, מסעו האישי, כמסס סוכר במים.

האינדיבידואל בן ההווה חי כחלקיק נטול כיוון, כפתית שלג במערבולת רוח נד ונע מצפון לדרום, מקדמה מערבה וחוזר. הוא נטול פרספציה של זמן, הוא לא רואה בזמן כממד אלא כמציאות טוטלית, אין לזמן פנים רבות אלא פני-זעם יחידים: ההווה תובע גאולה, והגאולה צבועה בצבעים של זכויות. על כן לא יבין האינדיבידואל המערבי את אתגר העבר בדמותו הפוסט מודרנית – את חרבות האסלאם בכליי הטרור האלימים.

האסלאם בעל יסודות האלימות הוא סטירת הלחי של המציאות על 'הלחי-השניה' של האידיאליזם האירופי.

משיחיות מוסלמית, משיחיות כפעולה\מעשה:  כמסע ממוחמד לדר-א-סאלאם

בניגוד למשיחיות של הדקדנס האירופי אשר מולידה תפיסת זמן הקורסת לנקודת הווה, האסלאם מייצג תפיסת זמן נעה ונדה, במסע בין עבר-הווה-עתיד.  האסלאם חי בזמן פיסיקלי וזמן היסטוריוסופי(מסע) המוסלמי חי בהווה ובעבר –  בו זמנית. אין המוסלמי יוצר היתוך של השניים ל'נקודת הווה מבודדת'. תפיסת-זמן  בעלת ווקטור כרונולוגי, ובתוכה הנקודה האחרונה משמרת יסוד אפי. המוסלמי חי בהווה ובעבר בו זמנית, הוא חי בחיבור בלתי פוסק ביניהם ורואה בעצמו כחלק מכוח רוחני-היסטורי.

תפיסת הזמן שבאסלאם מביאה אנשים לפעולות הקרבה כפי שראינו בצרפת. האסלאם מבליט את חדלות האישים של המערב. הלה מאבד את חבל הטבור שקיים בין 'הרעיון'(התרבות) ו'המעשה' (מרחב גיאוגרפי, פיסיקלי בו התרבות מתקיימת) . רק בזכות תביעת האסלאם לקרקע אנו ניעורים להיות הקרקע תנאי יסוד המקופל בתוך שורש מחשבתנו. גישה אירופית תוליד טענה לפיה :אין חשיבות לטריטוריה" והאסלאם יכריח את בעלי הגישה להודות במציאות או להתנתק ממנה.

המהדי - המשיח המוסלמי וחרב בידו
המהדי – המשיח המוסלמי וחרב בידו

השמאל הישראלי מנסה לשכנע את ההמון מזה 30 שנות סכסוך מדמם עם האסלאם כי אין חשיבות לקרקע ולכל המשתמע ממנה:החיים החומריים, עצם קיומו הפיסי של פרט. השמאל שולל מיתוסים התומכים ב"זכות למולדת" או "הגנה על העם", האידיאלים המופשטים המחפשים אחר קוהרנטיות מוסרית נעשו מושאים לסגידה – אלילי הזכויות ופסליהם –  בין אם יהיו "הזכות לחופש ביטוי, הזכות לשלום, הזכות לחופש מדת" ועוד.

אנו רואים את השיח מתעצב לפי הזכויות הללו כמהלך המשעתק את המציאות החומרית שקיימת בזמן ובמרחב להווה נצחי – קוסמוס של אידיאלים –אידיאליסמוס. התרבות המערבית בוראת עולם מקביל, שעתוק פילוסופי-מוסרי. התודעה הקולקטיבית מאמצת סוליפסיזם בזמן שגוף העם, שבחומר, נרקב ונאכל על ידי מעכליו.

על מיתוס ההפגנה הגדולה – למטייל האולימפי – ראו הוזהרתם

ז'אן בודריאר - בחזיונות לילה, שם בפריז, ראה את המציאות לשעתוק הופכת ושעתוק להגדרת המציאות, נעשה...
ז'אן בודריאר – בחזיונות לילה, שם בפריז, ראה את המציאות לשעתוק הופכת ושעתוק להגדרת המציאות, נעשה…

הניתוק בין המציאות והאידיאל, והחלפת אחד בשני ושני באחד, עוררו בי זכרון קריאת קטע מסיפור של הסופר חורחה לואיס בורחס. הקטע מובא גם בפתיחת ספרו של ההוגה הצרפתי ז'אן בדוריאר. הסיפור מתאר מלך שביקש מהקרטוגרפים(מציירי המפות) שלו לצייר מפה מדוייקת של הממלכה ביחס של 1:1. המלך חי על גבי המפה ולבו שמח משלמות ממלכתו בעוד הממלכה האמיתית, שמסתתרת תחת המפה, מתרפטת לידי עיי-חורבות.

בודריאר הוסיף את הניתוח שלו כלפי המציאות, והדברים מובאים בחלקיות רבה:

 "הטריטוריה כבר אינה קודמת למפה, וגם אינה מאריכה ימים אחריה. מעתה ואילך, המפה קודמת לטריטוריה…המפה היא שמחוללת את הטריטוריה. ואם נחזור לאגדה, הרי כיום קרעיה של הטריטוריה הם אלה שנרקבים לאטם על פני השטח של המפה…"

בעולמם של יושבי המפה האירופית לא נותרה עוד מציאות חומרית קשיחה – האלימות המוסלמית משולה למדבר-מציאות בלב מפה. האידיאליזם איבד את הקרקע והחליף אותה – חבורת חולמים-מהלכים, כך נראית תרבות המערב לצופה המזרחי מהצד או לאחד מיושבי השרון, הגליל, פלשת ונגב.

בהעדר מציאות חומרית, בהעדר חיבור ל'ממשי' הרי נותרת מיתולוגיה, נותר דימוי על גבי דימוי על גבי דימוי שמעניק, ולו מפאת ההסתר(הידוע לנו עוד מימי מגילת אסתר) הילה של קדושה, שכינת הבלתי-מושג והלא-ידוע. המיתוס שב לדבר אך בקנה מידה אחר, דק-מן-הדק, כיום אסורים המיתוסים הגדולים, אך בד בבד תודעת האינדיבידואל התלוש תובעת 'מיתוסים קטנים'(אלמלא כן, איזה משמעות ימצא השכל החושב לעצם חשיבתו?).

בעת שעסקו בנושא הנ"ל, פרופסור רוברט וייסטריך ופרופסור דוד אוחנה כתבו, במבוא לאנתלוגיה שערכו על נושא המיתוס והזכרון, את המשפט הפשוט  על עידן תקשורת ההמונים, על העידן שלנו, העידן נטול 'הממשי' – העידן המדומיין:

"התקשורת היתה לאחד הגורמים המעצבים את תודעתו של האדם המודרני, והיא היום הזירה של הבניית המיתוסים. היא משמשת מדיום להעברת משמעויות היסטוריות ומיתיות, אך בד בבד היא עצמה יוצרת דימויים מיתיים המשועתקים בשיח הציבורי והפוליטי…בניגוד למיתולוגיה המסופוטמית והיוונית, המיתולוגיה התקשורתית המודרנית יוצרת עצמה חדשות לבקרים, מודעת לעצמה, ואין לה יומרה מטפיסית…המיתוסים התקשורתיים הם קצרי נשימה."

אולם שגו אוחנה ווייסטריך! הם טענו שהתקשורת מחזירה אותנו אל 'הממשי' שבעבר- אל הקמאי, ובודריאר מעיד כי היא כלי המרחיק אותנו מהממשי. המיתוס התקשורתי איננו מיתוס ממשי אלא שעתוק על שעתוק ~ דימוי עלי דימוי~ דמיון עלי דמיון עלי דמיון ~~~לא נותרה מציאות בראשם של בני המערב.

בעיני שכלי עולה תמונה – זכרון! קטע מספר שכתב ההוגה הצרפתי אלן פינקלקראוט. גם שם מתואר מעשה 'זוועה' אנטי דמוקרטי – עלייתו של ז'אן-מארי לה פן, מנהיג המפלגה הניאו-פשיסטית/לאומנית לסיבוב השני. מבחינת בן המערב הרגרסיה לפשיזם וניסיון לרצח חופש הביטוי, הינו הך. ואכן שניהם הולידו ריאקציה, תגובת-נגד, שווה:

" 'הנה', חשבו, 'זה הגיע. האפוקליפסה בדרך. אם לא נגיב מיד, מחר יבוא הבוקר החום'…והם ירדו בהמוניהם לרחובות, מתקוממים אך מאושרים, גאים בהתייצבותם, מוכנים ומזומנים מלפגש שנקבע להם עם 'החיה'[הפשיזם בדמות  לה פן – ט.ק]…באחד במאי, בפריז ומחוצה לה, צעדו בתהלוכה מאות אלפי ילדים, בני נוער ומבוגרים ממוצא ומרקע שונים, מאוחדים באותה אופוריה מוזרה של נחת רוח אנטי פשיסטית."
(מתוך 'בשם האחר', אלן פינקלקראוט)

פינקלקראוט מזהה את המנגנון הדתי של הדת האזרחית – את ההתגייסות הליברלית נגד איום הפשיזם – בדמות הסקרמנט

אלן פינקלקראוט - ראה את האבסורד מבעד לערפל הפולחן הדמוקרטי של דת זכויות האדם.
אלן פינקלקראוט – ראה את האבסורד מבעד לערפל הפולחן הדמוקרטי של דת זכויות האדם.

הדתי קדוש: הפגנת ההמונים. בהפגנת ההמונים האינדיבידואלים התלושים מקבלים לפתע זהות קולקטיבית – הם מתנגדים ל'ממשי' בצוותא – יד אל יד:יד ביד – צועדים מגוייסים ומשולהבים כ'המון' טיפוסי. אולם, פינקלקראוט רואה מבעד לתמונה ומבין שיש בעיה עמוקה בפולחן הנ"ל:

"[…] בכל זאת לא הצטרפתי למחול, כי אותם מחוללים הם-הם המקשים היום על היהודים…עתיד השנאה מצוי במחנה המחוללים ולא בזה של נאמני משטר וישי…במחנה החברה המעורבת ולא במחנה האומה האתנית…בשורות נאמניו המושבעים של האחר…"

מיתוס ההפגנה מגייס את ההמונים המנותקים לפעולה. צועדים באמונה ואקסטזה השמורה לצליינים וצלבנים. הם "מביסים" את ההידרה הפשיסטית, הם מוחים ומשמידים את 'הממשי' האלים המאיים לחזור אל 'המפה' עליה הם חיים. הם יאבקו על שימור האשליה כמציאות – הדילוזיונרים. ברם, בין לבין, פינקלקראוט רואה את הסכנה דווקא בהפשטתם(מלשון הפיכת ממשי ל'מופשט'/אבסטרקטי) את נציגי 'הממשי' אלי 'מפת הרפובליקה' – הם יוצאים נגד היהודים כמחוללי 'הממשי' המקורי.

כיום, הבוז שלי להפגנת ה-2-3-4 מיליון בצרפת, מעוגן בביקורתו של פינקלקראוט. בלא משים לב, הוא דקר נקודה רגישה, מורסה מוגלתית באירופה – הניתוק מהממשי אל המפה. בודריאר לכד את הפער שפינקלקראוט דקר בלא משים לב:

"[…]השלטון צף כמו המטבע, כמו הלשון, כמו התיאוריות. רק הביקרות והשלילה מפרישות עדיין רוח רפאים של ממשות שלטון…כך ממשיכות ההוצאות להורג הספרדיות לשמש גורם מדרבן לדמוקרטיה הליברלית המערבית, למערכת גוססת של ערכים דמוקרטיים. דם טרי, אבל לכמה זמן?…"

(מתוך סימולקרות וסימולציה, ז'אן בודריאר, ע' 30)

הפגנת המיליונים אחרי הרצח כהפגנת המיליונים אחרי ההצלחה של לה פן, כהפגנות נגד עונש המוות בספרד של שנות השמונים, כהפגנות למען  אידיאל זה או אחר – הכל פולחן – האללת המדומה וחיסול 'הממשי'.

 האסלאם מציג מודל שמהותו 'ממשיות' אולם היחס אליו מתבצע דרך 'המדומיין' והמשועתק – הדמיון המערבי מול המציאות המוסלמית – האסלאם משתמש בניתוק של ההומו-אירופאוס מ'הממשי' ככלי נשק(ומהו הטרור?) האסלאם מציג והציג לנו אתגר דומה, אנחנו המראנו אל ענני-השלום ורק לאחר עשר שנות דמיון נחתנו למציאות במבצע 'חומת מגן'. אני כשלעצמי לא רואה שום ערך בהפגנות למען 'זכות' בלא הדגשת אופי העימות בעולם הממשי.
האסלאם מאיים על מרחב החיים האירופי, והאירופאים מגנים על זכויותיהם במקום לתקוף את מי שמאיים עליהן. חייהם בסכנה ולהם חשובה הזכות – אדמתם הפקר ועריהם פרזות והם עורמים שקי חול מילוליים וצועדים 'למען חופש הביטוי'.

הפיגוע בצרפת הוא הצלחה אדירה של דאע"ש, התגובה הרפה של העולם המערבי התחילה את הספירה לאחור, עד לפיגוע הבא…

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כה אמר קופל:על סכין-ערב

  1. אלכריזוסטומוס

    דברים נכוחים על הפגנות, בפרט על המזג שעומד מאחוריהן.
    אך לבל נשכח: להפגנות גם יש היסטוריה. המהפכה הצרפתית לא הייתה הפגנה, וגם לא הרבה תסיסות אחרות. הפגנה היא דבר עקר, אבל העקרות איננה תרבותית גרידא – יש לה שורשים היסטוריים-פוליטיים. הרומאים לא היו זקוקים להפגנות.
    על הצורך להפגין יש להתבונן מנקודת-המגוז של הצמית הפיאודלי – לפני התרבות ולפני חישובי קצים.

    אתה טועה בלייחס לתרבות המערב-אירופית מימד אסכטולוגי, למרות שזו טעות מובנת בעיני.
    לקבץ אינספור ביטויים לרצון בתיקון מיידי(!) לכדי ערמה אחת, להביט עליה מלמעלה, ולהסיק שכולם נהגו בתקווה לתקן את הכל, זה לעשות עוול לתופעה מאוד רב-גונית.
    העובדה היא שבשבילם, הציפייה לסיפוק זכויות היא ישירה וקונקרטית. אין לה תווך ארוך – העבר (טוב, איוושת העבר,) היא נטו צידוק להמשיך את החינגה ה-SJWיסטית. עתיד פשוט אין במשוואה הזו. וההיסטוריה כאן (כבר כאן!) היא בגדר נחלת העבר.
    במידה רבה אנחנו דנים כאן בהיפך מאסכטולוגיה… במקום לקוות לישועה עתידית, הם מקווים ל'הווה מתמשך' טוב יותר – עם הרבה מאוד אופטימיזם בבסיס, כל כולו סב על אותו הווה.
    לכן זו איננה קרקע גידולו של "האינדבידואל התלוש".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s