אליש: בדרכים

מאז ומעולם הייתי קצת יקית, כנראה. כשקבעתי עם אנשים ושאלתי איפה הם ביחס למקום המפגש, ציפיתי שיגידו לי את האמת. ושיהיו מדויקים. לא אהבתי את הנונשלנטיות שבה אנשים אמרו שהם כבר באוטו ובעצם הם עדיין לא נעלו נעליים עד הסוף. לא אהבתי לשמוע "חמש דקות אני אצלך" ולחכות בפועל יותר מעשרים. לא אהבתי את הכסת"ח הזה, למרות שאת הביטוי כסת"ח הכרתי רק בקיץ האחרון. לא אהבתי שחרטטו אותי, ולא אהבתי שחרטטו אנשים אחרים. זה פשוט… לא כל-כך יפה. לאנשים מגיע לדעת את האמת כשהם מבקשים אותה. במיוחד כשמדובר בנושא פעוט כמו מיקום גיאוגרפי, ולא איזו אמת נשגבת או מסתורית. במיוחד כשהם עשויים לתכנן את הזמן שלהם בהתאם ולהיות אלו שמשלמים את המחיר אחר-כך. במיוחד כש…נו, זה לא חברי. מאחרים? מפשלים? לפחות אל תשקרו. קחו את האחריות הזו על עצמכם, ולפחות אל תחמירו את המצב.  

האמת היא שאמרו לי כבר כמה פעמים שאני קצת קשוחה. חברות, חברים, בני זוג, אבא שלי. בריאיון האחרון שישבתי בו עלו עליי תוך כמה שניות, ואמרו שרואים לי את הפרפקציוניזם על כל המצח. זה מגיע עם מחסור מסוים בספונטניות, זה מגיע עם ביקורתיות פנימית וחיצונית שאני מנסה לנטרל באופן קבוע, זה מגיע עם חוש הומור מתנשא משהו. זה מה שיש ועם זה אני מנסה לנצח.

פרפקציוניסטים הם לא מושלמים, כמובן. גם לא כמעט, גם לא בערך. הם פשוט שונאים מגרעות יותר מהאוכלוסיה הכללית. הם שונאים להפסיד, הם שונאים להיכשל, הם שונאים תוצאות בינוניות. זה לא שיש להם את פחות מגרעות מאשר לאדם הממוצע, הם פשוט מתאכזרים אליהן יותר. הם לא נכשלים פחות, הם פשוט כועסים יותר כשזה קורה. על עצמם, על הסובבים אותם, מה זה משנה כרגע- הם כועסים על מי שנכשל. פרפקציוניסטים הם אנשים הוגנים מאוד, בסך הכול. אין כאן איפה ואיפה, אין הנחות ואין מקורבים. כולם חוטפים במידה שווה.

ואז זה קרה. קבעתי פגישה בקצה האוניברסיטה עם מי שהיא תערובת של חברה וממונה, והתקשרתי לעדכן שאני בדרך. לא אמרתי לה איפה אני. לא אמרתי באיזו מהירות אני נעה. לא אמרתי מתי אגיע. למיטב ידיעתה, אולי אני בדרך במעבורת חלל. אולי אני רוכבת על פיל. אולי אני בדרך מבניין הנדסה ומתקדמת בצעד תימני. אולי אני מחכה לשאטל ומתכוונת לעלות רק עם נהג בשם אלכסנדר מוקדון. אולי אני מתכוונת להגיע רק בשבוע הבא. אולי הלכתי לאיבוד.

כשאתה אומר למישהו שאתה בדרך, אתה בעצם לא אומר לו כלום. לא נותן לו שום דבר קונקרטי. לא מבטיח כלום. רק שאתה מתכוון להגיע. לא אומר מתי, לא אומר איך, אתה בדרך. לפעמים אתה בוחר את המילים האלו בכוונה, כי וואלה אתה עדיין לא יודע. הדבר היחיד שאתה מבטיח הוא שכרגע, בנקודת הזמן הזאת, ואולי עוד הכול ישתנה, אבל בנקודת הזמן הזאת- אתה רוצה להגיע.

*

ליל שבועות בשנה הראשונה של השירות היה ליל שבועות הראשון שנשארתי בו ערה כל הלילה. זה היה לילה מופלא, וידעתי את זה גם אז. העברנו פעילות לילדי השכונה, ואז הצטרפנו לסדרת השיעורים שהתקיימו בסניף. בין שיעור אחד למשנהו למדנו עצמאית, הייתה איזו הילה של קסם על הלילה הזה. כשסיימנו הלכנו לקריאת מגילה ולתפילת שחרית, חזרנו לדירה ב8 והלכנו לישון גאות. אבל לפני זה, באחד השיעורים, האיש הצעיר שהעביר את השיעור שאל אותנו כמה תורה צריך אדם ללמוד ביום. מה הדרישה, מה לגיטימי לצפות. האם יש דרך לכמת את זה, ואיפה צריך לשים את הרף. את הצ'ופצ'יק. אמצע הלילה, מעגל של נערות דנות במינונים ובמכסות של לימוד תורה, חושבות איפה זה פוגש אותן, חושבות מה הוגן לדרוש, איפה למתוח את הקו, ואז אפי ביקש את זכות הדיבור. התשובה הייתה פשוטה. התשובה הייתה "כמה שאפשר". שתקנו.

מה כמה שאפשר? מה כמה שאפשר?? כמה שאפשר זה לחלשים. כמה שאפשר זה אומר שאפשר לכסת"ח חופשי ולהגיד אחר כך שזה כמה שיכולנו. אם זה כמה שאפשר אז איך אפשר לצפות ממני להגדיר כאן הצלחה או כישלון? כמה שאפשר זה מה שאומרים כשלא רוצים לדרוש ממישהו באמת, כשרוצים להגיד לו שכמה שהוא יצליח זה בסדר גמור.

ואז אפי הסביר.

לדרוש ממישהו לעשות כמיטב יכולתו זו הדרישה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. זה אמנם אומר שהוא בדרך, ואתה לא יודע מתי הוא יגיע וכמה הוא ילמד ומה תהיה התוצאה, אבל הוא אשכרה עושה כמיטב יכולתו. את הכי טוב שלו! הוא יבחן מהם גבולות היכולת, וכל השטח שנמצא ביניהם ינוצל. זו לא תשובה קונקרטית, אי אפשר לשלם איתה במכולת, אבל זו הבטחה מסוג אחר. אם זה אדם כן, זו ההבטחה הגדולה ביותר שיש.

*

מכל הסדרות שצפיתי בהן, עם בנות גילמור היו לי היחסים המורכבים ביותר. אהבה, שנאה, עוד כמה. הדמויות שם פישלו כל-כך הרבה, והיה לי קשה לקבל אותן. רציתי שהן כבר יקבלו שכל ויעשו את מה שנכון להן פעם אחת, וכמו בטלוויזיה, הן טעו הרבה יותר משהן צדקו. הן נכשלו יותר משהן הצליחו. כשאני נזכרת בסדרה, התמונה שנצרבה במוחי בצורה המובהקת ביותר היא התמונה האחרונה מפרק שאני כבר לא זוכרת מה היה בו. לורליי עשתה טעות קשה, משהו באמת רע. היא לקחה את רורי באוטו והן נסעו, ורורי שאלה אותן לאן נוסעים. לורליי רק ענתה,
We’re almost there and nowhere near it. All that matters is we’re going.

a_610x408

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s