את הסיפור הראשון שלי כתבתי בכיתה ב'. כתבתי אותו יחד עם שירה, החברה הכי טובה שלי, ותכננו להוציא אותו לאור כספר בשני עותקים: אחד לנו, ואחד לספריה. הוא סיפר על גילי וגלי, תאומות בנות 7 וחצי שגרות בארצות הברית ומשתוקקות לעלות לארץ. האחיות של הכינרת, כתבנו בפונט 72 על השער, וכתבנו יחד פרק אחר פרק. אמא שלהן גדלה בטבריה ונהגה להראות להן תמונות של הכינרת, והן החליטו ששם הן רוצות לגור. פרק א': המקום החביב עליי ביותר. פרק ב': משכנעים את אמא. פרק ג': יש! הצלחנו! וזה נמשך. גילי וגלי עבדו בשמרטפות, מכרו את האגרטל של אמא שלהם ואספו כסף מהשכנים כדי לקנות עבורן ועבור ההורים שלהן כרטיסי טיסה- שני כרטיסים לילדים במאה ושישים שקלים, ושני כרטיסים למבוגרים במאתיים. המשפחה הקטנה יושבת עד עצם היום הזה במטוס לכיוון ארץ ישראל, כי הסופרות הצעירות הפסיקו את הכתיבה באמצע ועברו לאסוף מדבקות, אבל אני מתנחמת בעובדה שהם בדרך.
אני מצידי המשכתי לכתוב. כתבתי על נערות יפות ועל ילדי ירח ועל פיגועי התאבדות ועוד כמה סיפורים על תאומות. כתבתי על ילדים חולי סרטן ועל יתומים, על תסמונת סטוקהולם ועל קופסאות נעליים, כתבתי גרסה משלי לסינדרלה ושלושה סיפורי אהבה. הייתה לי נטייה לכתוב דמויות מושלמות מידי, לא אהבתי אותן עם פגמים. על כל עשרה טקסטים עצובים כתבתי אחד שמח, ותמיד אהבתי אותו פחות. כתבתי סיפורים ארוכים וקטעים קצרים, והייתה גם תקופה של חרוזים. שירה לא הצלחתי לכתוב. לא הייתי נפש משוחררת מספיק. בתחרויות הכתיבה השבועיות בכיתה ה' תמיד הגעתי לאחד המקומות הראשונים, וכולם ידעו שאלישבע יודעת לכתוב. גם אני ידעתי. ידעתי שאני אמנם סבבה בלימודים, אבל הדבר שלי תמיד היה כתיבה. היו לי חברות שחלמו לרפא, וחברות שחלמו ללמד, וחברות שחלמו לשיר, ואני חלמתי לכתוב. כל הזמן, רק להמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו. להמשיך לעשות את מה שאני אוהבת. להמשיך לראות את העיניים המוארות האלה קוראות את מה שיצרתי. כתבתי וכתבתי בלי להפסיק.
והעיניים, הן היו חלק חשוב מתהליך היצירה. העיניים של החברות, הידיים שהעבירו את הדפים ביניהן, שהיו הלקוחות שלי. שלפעמים כתבתי רק כדי שהם יקראו, ולפעמים לא ידעתי מי אני בלעדיהם. זו מערכת יחסים בעייתית, במיוחד לנערה צעירה. זו הייתה מערכת יחסים דינאמית, ידענו עלינו ומורדות, אבל נשארתי.
אולי כולם חושבים שהאהבה שלהם היא המשונה ביותר. לאורך השנים, כשבגרתי מעט והפכתי לקשה יותר עם עצמי, וכתוצאה ישירה כתבתי פחות, צמחה בתוכי ההבנה שאולי עדיף היה לי להתאהב במשהו אחר. לכתוב? הרי כולם עושים את זה, על אחת כמה וכמה בעידן האינטרנט. כולם עושים את זה, מי פחות טוב ומי יותר טוב ומי ממש טוב, אבל זה לא כמו לבנות בתים או לתקן צנרת. לכתוב זה להתפרנס מהעובדה שאתה עושה משהו מאוד מאוד רגיל ברמה קצת יותר גבוה מכולם. וזה בהנחה שמישהו מתכוון לשלם לך על ההגיגים שיוצאים תחת אצבעותיך. ואם יש משהו שאני שומעת יותר מכל דבר אחר לאורך התואר שאני לומדת בתקשורת, זה שהתרחיש הזה עם הכסף הוא לונג שוט רציני. צריך להיות די משוגע כדי לראות מזה פרנסה. צריך להיות משוגע או ללכת הביתה. ואני אף-פעם לא חשבתי על עצמי כעל משוגעת.
אבל אפילו לפני הכסף, אפילו אם נוציא אותו מהמשוואה, לכתוב זה כל-כך מצחיק. אם היה מגיע בעל בית חדש לכדור הארץ ואומר שצריך לפתוח בקיצוצים, מקצוע הכתיבה כנראה היה הראשון להימחק. טקסטים מוצלחים הם לא חיוניים לאף אחד. הם לא תורמים הרבה למאמץ המלחמתי. חבורה של אוחזי עטים ומקלדות שכותבים קצת יותר יפה מכל השאר, מי שישמע. אם אני הייתי אותו בעל-בית, גם אני הייתי מעבירה את התקציב שלנו לחקר הסרטן או האיידס או משהו מועיל אחר. אולי ליצירת מנגנון שממגן לבבות מפני שבירה, או למציאת דרך למגר הפריימריז של הבית היהודי.
ואז את לומדת קצת היסטוריה וקצת רטוריקה, והדברים מונחים לפנייך. מילים משנות את הכול. הן ממליכות ממלכים, שולחות אזרחים למלחמות, הן מקרבות אנשים זה לזה ומציתות שריפות תחת כפות הרגליים. אנשים מוכנים למות בשביל מילים. כלומר, הם מוכנים למות בשביל אידאולוגיה, אבל הם לעולם לא יאמצו אותה אם מישהו לא יחשוף אותם אליה. אם מישהו לא יכתוב אותה. הכנפיים של האידאולוגיה הן המילים- אף אחד לא ידע אודותיה דבר אם הכנפיים שלה לא יכו בכל הכוח, תחילה את האדמה ואז את האוויר הקר, שוב ושוב ושוב עד שתימצא תרמיקה לנסוק איתה. וגם אז זה לא נגמר.
לכתוב את המילים האלו זה להיות קערת המרק. נהג האוטובוס. המשקפיים. סוליות הסנדלים. לכתוב את המילים זה לערוך את השולחן בסלון הגדול ואז ללכת לאכול במטבח. זו מעין אחווה של משרתים. של מניעי תהליכים, של לוחצי כפתורים עגולים. זה להיות נוכח נפקד, מתעתע ושקוף, אבל תמיד שם. מדי פעם לזרוק פצצה קטנה ולבחון את התגובות של העולם. פצצות שקופות. אתה מרגיש אותן, ולא לגמרי יודע מה עברת עכשיו. לא לגמרי יודע איך השתנית. כשנתתי פעם לחבר קרוב לקרוא את הספר האהוב עליי, הוא אמר שעכשיו הוא מבין למה אני ככה.
לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני צריכה את זה. אהבה היא דבר מעצבן, בסך הכול. היא תופסת אותך לא מוכן, היא לא משאירה לך יותר מידי ברירות. פתאום היא מתפרצת, כל הסיפור הזה. היא משנה אנשים, היא מעצבת את ההחלטות שלהם. היא שולחת אותם לאלף עזאזל ומחזירה אותם בדרכים שהם לא הכירו. היא מחזיקה אותם ערים בלילה, מפרקת אותם ומחזירה את החלקים בסדר שונה לחלוטין. היא עושה בלגן.
וזה אחד הדברים האלו, כנראה. שעושים רק באהבה, או שלא עושים אותם בכלל.
קצת על הרבה 